בין יעקב לרחל

הדפסה הדפסה

א. הרועים

סיפור אהבת יעקב לרחל, התופס מקום מרכזי בפרשתנו, הוא מן העלילות המפותחות ביותר בתורה ביחסי איש ואישה. ננסה לעמוד על חלקה הראשון והמרכזי של מערכת יחסים זו, כפי שהיא עולה מתוך הפרשה.

לאורך פסוקים רבים מתארת התורה את הגעתו של יעקב לחרן. אופן התיאור מעורר את התמיהה, מדוע היה צורך בתיאור מפורט זה: "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם: וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר: ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את  האבן על פי הבאר למקמה: ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו: ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו: ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן" (בראשית כ"ט, א'-ו')

נראה, שבדרך זו מבקשת התורה לתאר את האווירה החברתית שאליה הגיע יעקב. יעקב, כך מסתבר, נתקל בקבוצת רועי צאן משועממים, אדישים ועצלנים.

כאשר הוא מנסה לפתוח עמם בשיחה לבבית: "אחי, מאין אתם?", הוא זוכה לתשובה לאקונית: "מחרן אנחנו". אין בתשובת הרועים ולו שמץ של התעניינות בשלומו של הזר, כגון ניסיון לשאול אותו: "ומאין אתה? מה אתה מבקש כאן?".

התיאור מתעצם בהמשך הדו-שיח. יעקב שואל את הרועים: "הידעתם את לבן בן נחור?", והם עונים לו: "ידענו". הרי ברור לרועים שהשאלה הזו לא הייתה רק על מנת לקבל תשובה של כן או לא, אלא על מנת לקבל מידע על שלומו וכיצד ניתן להגיע אליו. אולם, הרועים האדישים אינם מנסים אפילו לחשוב צעד אחד קדימה.

בשלב זה יעקב מנסה שוב ושואל: "השלום לו?". כאן, מגיעה תשובה מעט יותר ארוכה: "שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן". אולם, דומה שהמידע שהם מספקים לו על כך שרחל בת לבן עתידה להגיע עוד מעט למקום, לא בא אלא כדי לשחרר אותם מנוכחותו. זאת הם עושים, תוך כדי רמיזה שאם יש לו שאלות נוספות, מוטב שיפנה אותן לרחל ובינתיים יעזוב אותם בשקט. כך, הם בעצם אומרים לו:  "ויאמרו לו, למה אתה מרבה דברים עלינו כל כך לשאול עליו? הנה רחל בתו באה עם הצאן, שהיא דברנית כמותך, תשאל ממנה כל מה שתרצה; אין אנו רוצים לדבר כל כך" (פירוש הדר זקנים לבעלי התוספות)

עד מהרה מתגלה גם פן שני בעצלנותם של הרועים: בעיצומו של יום, כבר הגיעו לבאר והמתינו שם בחוסר מעש. יעקב, שמחויבותו המוסרית לעבודתו תתגלה בהמשך הפרשה, אינו יכול עוד להבליג לנוכח עצלנות משוועת זו, והוא פונה אל הרועים בשאלה שיש בה מן הטפת המוסר: "ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו"   (שם ז')

הרועים משיבים לו, שאין באפשרותם להשקות את הצאן ולשוב לרעות אותו: "ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן" (שם ח')

בנוגע לתשובה זו יש לציין שני דברים: ראשית, תשובה זו איננה מספקת כלל וכלל, שכן אין בה כל הסבר מדוע אפוא הקדימו הרועים לבוא, ולא חיכו לשעה שבה כל העדרים מתאספים על מנת לגלול את האבן מעל הבאר. שנית, עד מהרה מסתבר שגם עצם הטענה שהם טוענים איננה נכונה, ושביכולתו של יעקב, איש תם ויושב אהלים המגיע עייף מן הדרך, להסיר את האבן מעל פי הבאר בלא קושי בולט.

לאור זאת, נקל לשער את תחושותיו של יעקב באותו רגע. הוא נשלח על ידי הוריו הרחק מעבר להרים, למקום שבו אמורה להיות חברה ראויה יותר שמתוכה תיבחר אשתו. אולם, המפגש הראשון שלו עם החברה שאליה נשלח טומן בחובו אכזבה עמוקה: אנשים רדודים, שאינם מאירים לו פנים ואינם מסורים לעבודתם. זוהי החברה בתוכה חיה גם רחל בתו של לבן דודו. האם כאן הוא ימצא בת זוג ראויה יותר, המתאימה לדרך אבותיו?

ב. המפגש

לפתע, מגיעה רחל אל המקום. כאשר יעקב רואה אותה, הוא לא יודע את נפשו: "עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רעה הוא: ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו: וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך" (שם, ט'-י"א)

כיצד ידע יעקב שזוהי רחל המגיעה אל המקום? מדוע נשק יעקב לרחל ומדוע הוא פרץ בבכי?
לכל השאלות הללו, כך נראה, תשובה ברורה אחת. התורה מדגישה שלוש פעמים בפסוק אחד את עובדת היותו של לבן "אחי אמו". ניתן להסיק מכאן, שמראה פניה של רחל הזכיר ליעקב מאוד את דמותה של רבקה, אמו האהובה, וכך לא הייתה לו כל בעיה לזהות את רחל.
כאשר יעקב נושק לרחל, הוא למעשה מבטא את געגועיו העזים לאמו האוהבת. הוא נזכר בה לאחר שהדחיק את דמותה לאורך כל הדרך, וכל מה שנותר לו לעשות הוא לפרוץ בבכי.

דווקא תמונה זו מעוררת את השאלה: האם הדמיון שבין רחל לבין רבקה מצביע, אכן, על אישיות דומה, או שמא הוא מסתכם בדמיון חיצוני בלבד?
מן הפסוקים ניכר הפער שבין התנהגותה של רחל להתנהגותה של רבקה בסיטואציה דומה: "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה" (שם י"ב-י"ג)

בשתי נקודות מתגלה השוני שבין רחל לבין רבקה. כשפגש עבד אברהם את רבקה, הוא זכה כידוע להכנסת אורחים בלתי-רגילה. כאן, לעומת זאת, רחל איננה אומרת מילה ליעקב.
בנוסף, על רבקה מסופר שכאשר היא שמעה על הקשר שבין האורח הזר לבין משפחתה, אז "ותרץ הנער ותגד לבית אמה כדברים האלה" (שם כ"ד, כ"ח). על רחל, לעומת זאת, נאמר "ותרץ ותגד לאביה". היכן הייתה אמה של רחל?

היות שבהמשך הסיפור אין אנו שומעים על אם רחל דבר, ניתן להסיק שהיא כבר מתה. משום כך, היה לבן אביה הדמות המרכזית בחייה.
היות שאופיו הנכלולי של לבן אמור להתגלות עד מהרה, ניתן להציב אפוא ספק כיצד התעצבה עד עתה דמותה של רחל בתו.

כל זה, כמובן, איננו מפריע לאהבתו של יעקב את רחל: "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה: ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה: ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי: ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה" (שם כ"ט, י"ז-כ')
הפסוקים מדגישים את הקשר בין אהבתו של יעקב לרחל להיותה של רחל "יפת תאר ויפת מראה". גם כאן, הדברים יוצרים זיקה למראה של רבקה, שהייתה "טבת מראה מאד" (שם כ"ד, ט"ז).

באהבתו את רחל, שבע השנים שעבד עבורה נראו בעיניו כימים אחדים. כל אותה תקופה חלם יעקב על הרגע שבו יזכה להינשא לרחל, שכל כך הזכירה לו את אמו האהובה.

ב. ויחר אף יעקב ברחל

אולם, כאשר בסיס הנישואין הוא ציפיות גבוהות שאין להן כל כך בסיס ריאלי, המשבר הוא רק שאלה של זמן. כאשר מתברר שלאה ילדה כבר ארבעה בנים ולרחל אין ולו גם ילד אחד, המשבר פורץ החוצה: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחתה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם  אין מתה אנכי" (שם ל', א')

שתי נקודות מרכזיות מטרידות בתיאור זה. ראשית, עצם המציאות של קנאת רחל בלאה נראית כשלילית[1]. שנית, וזו הבעיה המרכזית, הפנייה ליעקב שיפתור את הבעיה אינה מוצדקת בעליל.
כמה רחוקה התנהגות זו מן הדרך בה הלכה רבקה בשעה שהיא הייתה במצוקה: "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'" (שם כ"ה, כ"ב)

לאור זאת, ניתן להבין את תגובתו של יעקב לרחל: "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-להים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (שם ל', ב')
שני דברים טוען יעקב: ראשית, הפנייה אינה אמורה להיות אליו, אלא אל הקדוש ברוך הוא. שנית, הבעיה כלל אינה קיימת אצלו, אלא אצלה. שכן, מיעקב ה' לא מנע פרי בטן, אלא מרחל.

למרות הצדק בדבריו, חז"ל ראו בכך חוסר רגישות מצדו של יעקב, שהרי רחל לא דיברה בהכרח מתוך שיקול דעת, אלא מתוך מצוקה נפשית קשה: "אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות?" (בראשית רבה [תיא-אלבק] ע"א, ב')
אולם, כשאנו מנסים להבין מה פשר תגובתו החריפה של יעקב, אין לנו אלא להסיק שהיא הייתה התוצאה של תחושת האכזבה של יעקב מרחל. אכזבה שנבעה מהעובדה שהיא לא פנתה ל-ה' בתפילה, כפי שעשתה רבקה.

גם בהמשך רחל איננה ממהרת להפנים את המסר. בשלב השני מנסה רחל להיפקד בצורה שונה: "ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה" (בראשית ל', ג')
לכאורה, רחל הולכת כאן בעקבות שרה, שאף היא ביקשה להיפקד בדרך דומה: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר: ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה" (שם ט"ז, ב'-ג')[2]
אולם, בין שתי האמהות ניכרים הבדלים בולטים. ראשית, שרי פונה אל אברהם בבקשה, ופעמיים חוזרת על המילה "נא". דבריה של רחל, לעומת זאת, נראים יותר כדרישה מיעקב.

שנית, שרי אומרת מפורשות שעובדת עקרותה היא כתוצאה מכך ש-ה' עצר אותה מלדת, דבר שרחל כלל איננה מזכירה.
לבסוף, כפועל יוצא מן הנקודה הקודמת, בעוד ששרי מודעת לספק בתועלת המהלך ומדגישה "אולי אבנה ממנה", הרי שרחל משוכנעת ש"ואבנה גם אנכי ממנה".
שפחת רחל אמנם יולדת שני ילדים, אך רחל עצמה נותרת בעקרותה.

בשלב השלישי מנסה רחל להיפקד בדרך אחרת: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה ויבא אתם אל לאה אמו ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך" (שם ל', י"ד)
מה עומד מאחורי בקשה זו? נראה, כי הסיבה המרכזית לבקשה זו הייתה בגלל סגולת הפריון שיוחסה לדודאים.[3]

הסבר זה מבאר את תגובתה החריפה של לאה: "ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי[4] בני" (שם ט"ו)
במילים אחרות טוענת לאה: לא דייך שזכית באהבת הבעל המשותף לנו, אלא שאת גם מבקשת להיעזר בי כדי למחוק את היתרון היחיד שיש לי על פנייך, הילדים?!
כך גם מובנת תגובתה של רחל: "ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך" (שם)
אם יעלו הדודאים ארוכה לעקרות, תהיה זו לאה, שאף היא עמדה מלדת, שתזכה בכך תחילה. בסופו של דבר, נפקדה רק לאה, שהוסיפה תפילה לכל התהליך: "וישמע א-להים אל לאה ותהר ותלד ליעקב בן חמישי" (שם י"ז)
רחל, לעומת זאת, נותרה עדיין בעקרותה.

רק לאחר כל השלבים הללו, אנו קוראים על פקידתה של רחל: "ויזכר א-להים את רחל וישמע אליה א-להים ויפתח את רחמה: ותהר ותלד בן ותאמר אסף א-להים את חרפתי: ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר" (שם כ"ב-כ"ד)

כאן מתברר, כי בסופו של דבר פנתה רחל בתפילה לקדוש ברוך הוא, בלא לבטוח באמצעים אחרים.
מכאן ואילך, לא פוסק פיה של רחל מתפילה: תפילה על לשעבר, בהודיה ל-ה' שאסף את חרפתה, ובקשה על להבא, שהקדוש ברוך הוא יוסיף לה בן אחר.

תהליך ממושך עבר על רחל, עד אשר זכתה להגיע להכרה, כי אם ברצונה להיוושע עליה להשליך את כל יהבה על הקדוש ברוך הוא. סוף סוף הצליחה רחל להתנתק מכבלי חינוכו של לבן אביה שגידל אותה, ולהגיע לביטחון ממלא ב-ה'.
דרכה של רחל לא הייתה חלקה, והיא לא זכתה לגדול בבית שבו תתחנך על ברכי עבודת ה'. היא עברה תהליך קשה, שדרש ממנה כוחות נפש רבים, אך בסופו של דבר התהליך הגיע אל המקום הרצוי.
הדבר נכון גם מנקודת מבטו של יעקב, שהבין שרחל לא הייתה נפקדת מעקרותה לולא הייתה פונה ל-ה', ממש כפי שעשתה רבקה בזמנו. אכן כעת, משהתברר הדבר ליעקב, הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (שם כ"ה)

כל עוד לא התנתקה רחל מעולמו של אביה, לא היה כל טעם לחזור הביתה ליצחק. כעת, כשהתברר שגם תחת לבן אביה הצליחה רחל למצוא את דרכה אל ה', ניתן אפוא לסיים את המסע.

(הרב אמנון בזק. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ ערך אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1]. בחז"ל אנו מוצאים גישות שונות ביחס לקנאה זו. יש דורשים לשבח:"אמר ר' יצחק: אל יקנא לבך בחטאים וגו' (משלי כ"ג, יז), ואת אמ' ותקנא רחל? אלא מלמד שקנתה במעשיה הטובים, אמרה: אילולי שהיא צדקת היתה יולדת" (בראשית רבה [תיא-אלבק] ע"א, ו')

אולם רוב המדרשים דורשים לגנאי, כגון:"ורבנין אמ' ארבע מידות נאמרו בנשים. גרגרניות, צייתיניות, עצלניות, קנאות… קנאות, ותקנא רחל" (בראשית רבה [תיא-אלבק] מ"ה, ה')

"ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: ויבן כת' (בראשית ב', כב), התבונן מאיכן לברותה, אמר לא נברא אותה מראש שלא תהא מוקרת ראשה, ולא מן העין שלא תהא סוקרנית… ולא מן הלב שלא תהא קונתנית… אף על פי כן ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם (משלי א', כה), לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מוקרת ראשה… ולא מן הלב והרי היא קונתנית ותקנא רחל" (בראשית רבה [תיא-אלבק] י"ח, ב')

"שימני כחותם על לבך, א"ר אבהו: שני דברים שאלו ישראל לפני הקב"ה ואמר להם הנביא לא שאלתם כראוי, כי עזה כמות אהבה (שם), אהבה שאהב יעקב את רחל שנאמר ויאהב יעקב את רחל, קשה כשאול קנאה שקנאה רחל באחותה, שנאמר ותקנא רחל באחתה, ומה תעשה אהבה בצד קנאה" (ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצ,ג)

[2]. המפרשים נחלקו באיזה אופן ביקשו האמהות להיוושע על ידי נתינת שפחותיהן לבעליהן. שתי גישות מרכזיות הועלו בנושא: גישה האחת, הרואה בלידת השפחה אמצעי שיביא בסופו של דבר לפקידת האישה עצמה. גישה זאת מנמקת את התופעה באחת משתי סיבות: או מסיבה פסיכולוגית-ריאלית, כדברי הספורנו, ש"אולי קנאת הירך תעורר הכח לפעולותיו ויתחזק להשיג זרע" (ספורנו בראשית ט"ז, ב), או מסיבה רוחנית: "בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי" (רש"י שם).

גישה השנייה, רואה בכך פיתרון שונה למצוקת האישה העקרה, "אמרה, אם יהיה לך משפחתי בן אחשב אותו כאילו הוא בני ויהיה לי כבן" (רד"ק שם).

[3]. האבן עזרא כתב: "ואנכי לא ידעתי למה יועילו להריון בעבור שתולדתם קרה"

למרות תמיהתו, ברור שפירש שזו הייתה הסיבה לבקשתה של רחל. רד"ק מפרש כך גם את מעשהו של ראובן: "אולי שמע ראובן מה שאומרים ההמון כי הם מועילים להריון האשה, ולפי שעמדה אמו מלדת הביאם אליה", וכן כתב רבי עובדיה ספורנו, רלב"ג ועוד. ועיין ר' פטאי ומ' זהרי, ערך 'דודאים', אנציקלופדיה מקראית ב, ירושלים תשל"ח, עמ' 645-646.

[4]. לאה מקצינה את הבקשה, כנראה כדי להעצים את האבסורד שבה. בעוד שרחל בקשה לקחת רק "מדודאי בנך", אומרת לאה: "ולקחת גם את דודאי בני" בלא שיוותרו דודאים ללאה!

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • היכן היא בית אל?
  • הסבר חלום יעקב
  • מדוע התייעץ יעקב בנשותיו?
  • אל מקומי ולארצי
  • שתי סיבות שמחזירות לארץ
  • ההתמודדות הפיזית עם הווייתו של העולם
  • הקב"ה - מקומו של עולם
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.