על הכפילות שבסיפור המבול

הדפסה הדפסה

א. שם א-לוהים ושם הוי-ה בסיפור המבול

פרשת המבול מתחילה כבר בסוף פרשת בראשית. על כן, את שיעורנו נתחיל בקריאה בסוף פרשת בראשית, שם מתואר: "ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: ויאמר ה לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם: וירא ה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום: וינחם ה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו: ויאמר ה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם: ונח מצא חן בעיני ה " (בראשית ו', א'-ח')

וכאן מתחילה פרשת נח עם סיפור המבול במבט נוסף: "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח: ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת: ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס: וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ: עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר: וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה: צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה: ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע: והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך: ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו: מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות: ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה: ויעש נח ככל אשר צוה אתו אלהים כן עשה" (שם ט'-כ"ב)

ומיד אחר כך נאמר שוב, באותה דרך של הסיפור הראשון: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה: מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו: גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה: ויעש נח ככל אשר צוהו ה' " (שם ז', א'-ה')

אם כן, סיפור המבול מתחיל פעמיים. כפילות זו מוכרת לנו כבר מפרשת בראשית בסיפור הבריאה, ובדומה לסיפור הבריאה סיפור אחד משתמש בשם 'א-להים' והשני בשם 'הוי"ה'.[1]

ההבדל העיקרי בין השמות הוא ההבדל הלשוני, בין שם כללי לשם פרטי[2]. עוד לפני החלוקה הידועה בין "מידת הדין" ל"מידת הרחמים"[3], שם 'א-להים' הוא שם כללי, אובייקטיבי וסמכותי (ולכן הוא גם מידת הדין), כפי שמבוטא היטב בפסוק בקהלת: "כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו בריך מעטים" (קהלת ה', א'). לעומתו, שם הוי"ה הוא שם פרטי, שמבטא קשר אישי בלתי אמצעי (ולכן, זו גם מידת הרחמים). שם זה הופיע לראשונה בגן העדן, כאשר ה' דיבר עם האדם.

ב. הכפילויות בכל פרט במבול

בתיאור הרקע למבול שבשם הוי"ה יש רגשות, הבאים לידי ביטוי בחטיפת נשים יפות וניצול כוח וסמכות. בתיאור זה מופיע קשר בלתי אמצעי בין ה' לבין האדם, ו-ה' אף מרגיש את האדם ו"מתעצב", רואה את כשלון הבריאה וניחם (מתחרט) על היצירה הראשונה.

בתחילת התיאור האובייקטיבי, בראש פרשת נח, מתוארת ההשחתה של הארץ בלשון אובייקטיבית וכללית:"ותשחת הארץ לפני הא-להים"  (בראשית ו', י"א)

בתיאור זה אין יצרים ומיניות ואין יחס אישי ובלתי אמצעי.

גם התיאור של נח שונה. בתיאור היחס האישי שבסוף פרשת בראשית נח "מצא חן", חנינה ורחמים, בעיני ה'. לעומת זאת, בתיאור הכללי, בתחילת פרשת נח, מתואר נח כ"צדיק תמים… בדורותיו", שהתהלך את הא-לוהים.

בהתאם לכך, גם החטא מוגדר פעמיים. בנקודת המבט האישית, של שם הוי"ה, נאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם ו', ב'), גם עריות וגם חמס, שהרי מדובר גם על לקיחת נשים מבעליהן. תיאור החטא, אם כן, מתייחס לעולם הרגשות, התאוות והיצרים.

בתיאור האובייקטיבי, של שם א-לוהים, נאמר: "ותשחת הארץ לפני הא-להים, ותמלא הארץ חמס". פה, התאווה לנשים יפות לא נזכרת.

הדבר בא לידי ביטוי גם בתיאור התיבה. בתיאור האובייקטיבי מתוארת התיבה למידותיה ולפרטיה, ואילו בתיאור שבשם הוי"ה מופיעה רק התיבה ללא פירוט.

הרמב"ן (בפירושו לבראשית ו', י"ט) כתב, שהתיבה הייתה עשויה בנס, שכן הייתה צריכה להכיל את כל בעלי החיים בעולם ומזון לכולם לשנה, דבר שהוא בלתי אפשרי בדרך הטבע. אם כן, כיוון שהתיבה הכילה את כולם בנס, מדוע התורה קובעת לה מידות, ומתארת בפרוטרוט את ההוראות המעשיות&

כאן מלמד הרמב"ן עיקרון יסודי בעבודת ה': מה שאפשר לעשות בדרכים הטבעיות, על פי הכללים הטבעיים וההסתכלות האובייקטיבית בעולם, יש צורך לפעול בו בצורה טבעית. אי אפשר לומר 'נעשה תיבה קטנה ותחזיק בנס'. הנס לא בא במקום הטבע, אלא במקום שכלה כוחו של הטבע. כך מתאים פירושו זה של רמב"ן, לכפילות שמצאנו בתיאור התיבה.

כפילות זו באה לידי ביטוי גם בהמשך. בתיאור האובייקטיבי של החיות שייכנסו לתיבה נאמר לנח לקחת שניים-שניים מכל מין, זכר ונקבה, על פי עקרון ההישרדות הטבעי. בהמשך אף מודגש שהם באו  מעצמם כדי לשרוד ולהינצל. "באו אל נח", "שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים" (שם ט"ו).

אולם, בתיאור שבשם הוי"ה נאמר לו לקחת שבעה שבעה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. בטבע, כמובן, אין טהור וטמא, ורק מכוח הופעת ה' בעולם בשם הוי"ה, יש "טהור" ו"לא טהור". הבהמה הטהורה איננה תופעה טבעית, אך בעבודת ה' יש גם תפילה וגם קרבן, שאינם מן הטבע.

גם העורב והיונה (שם ח', ז'-י"ב) ששלח נח משקפים יפה את שני הצדדים של הסיפור – העורב יצא "יצוא ושוב", במובן הטבעי. היונה, שהיא עוף טהור (מוזכרת בתורה כקרבן, ראה לדוגמה ויקרא ה', ז') נשלחה על ידי נח, והביאה לבסוף עלה זית כביטוי של ישועה.

בסופו של המבול, עם יציאתו מהתיבה, נח מקריב עולות ל-ה' "מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור" (בראשית ח', כ'). בתורה אין קרבנות לשם 'א-להים'.[4] נראה, שאין מקום לקרבנות לשם א-לוהים, כי מצד הטבע יש רק חיים ומוות באופן טבעי.

ג. הקשר האישי-ישיר והקשר הכללי

כיצד מבטא שם ה' קשר ישיר&

שם הוי"ה הוא, בעצם, צורה של פועל, שמבטא נוכחות פעילה.[5] נוכחת זו גם פוגעת (כגון בשמות ט', ג': "הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה… דבר כבד מאד"), וגם מושיעה ומצילה (כגון בשמות ג', י"ב-י"ד "כי אהיה עמך… אהיה אשר אהיה", וראה שם ברש"י). לכן, ה' פונה אלינו ואנו פונים אליו, בלשון 'נוכח', כבפנייתו לנח:"ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (בראשית ז', א')

מנקודת המבט האובייקטיבית, המשתמשת ב'גוף שלישי' ('אני-הוא'), נח הוא איש צדיק תמים בדורותיו.[6] לעומת זאת, מנקודת המבט של הקשר הבלתי אמצעי נוצר קשר של 'אני-אתה', "אתך ראיתי צדיק לפני".

שני המבטים, האובייקטיבי והסובייקטיבי, הכללי והפרטי, משלימים זה את זה. אי אפשר שהתורה תתאר את הדברים רק מנקודת מבט כללית או רק מנקודת מבט פרטית. מהתיאור בשם 'א-להים' צומחת 'יראת א-להים', ומהתיאור בשם הוי"ה צומחת אהבת ה'. אין התורה אפשרית כלל בלי שתיהן, משום שבלי יראה אין אמונה, ובלי אהבה אין קשר.

ד. מפגש שם ה' ושם א-לוהים

ישנו פסוק אחד (שם ז', ט"ז) בכל פרשת המבול, בו נפגשים שני השמות ושני המבטים, שם ה' עם שם א-לוהים, המבט הכללי והמבט הפרטי:"והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו א-להים, ויסגר ה' בעדו" (בראשית ז', ט"ז)

החלק הראשון הוא תיאור אובייקטיבי, כפי שהדברים קרו. כאמור, נח לא נזקק לאסוף "שנים שנים מכל הבשר", משום שהחיות עצמן חשו בסכנה, ובאו אל התיבה בממשם את עקרון ההישרדות הטבוע בטבע הבריאה.

אולם, לסגור את הפתח בצורה אטומה נח לא יכול. הוא לא יכול כי קשה לעשות זאת מבפנים, אך בעיקר, משום שקשה נפשית – ה' צריך להתערב התערבות אישית ולסגור את התיבה.

בלי ההתערבות הזאת לא היה ערך לכל התיבה. נח לא היה מסוגל לסגור, כי לא היה ראוי לעשות כך, שהרי זהו גזר דין על כל העולם שנשאר בחוץ. רק ה' היה יכול להכריע כך, "ויסגר ה' בעדו".[7]

ה. לוח השנה הכפול של המבול

כידוע, לוח השנה העברי הוא לוח כפול, משולבים בו לוח עונות שמשי-חקלאי ולוח חודשים ירחי, שבנוי על תאריכים. שתי 'הבחינות' הללו משתלבות זו בזו בלוח העברי המעובר, שמתאם שנה למול 12 חודש ובין 10 ל-11 יום, ומחזור של 19 שנות חמה מול 235 חודשי לבנה (19 כפול 12 חודשים בשנה + 7 חודשים מעוברים).

נבחן את הפסוקים בפרשת נח, בהם מופיעים תאריכים מפורטים לשלבי המבול:"ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ"  (בראשית ז', ו')
"ויהי לשבעת הימים, ומי המבול היו על הארץ" (שם י')
"בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש, ביום הזה, נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארבת השמים נפתחו" (שם י"א)
"ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה" (שם י"ב)
"ויהי המבול ארבעים יום על הארץ…" (שם י"ז)
"וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב, ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום" (שם ח', ג')
"ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט: והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי, בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (שם ד'-ה')
"ויהי מקץ ארבעים יום, ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה" (שם ו')
"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה"  (שם ח')
"ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויסף שלח את היונה מן התבה" (שם י')
"וייחל עוד שבעת ימים אחרים, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד"  (שם י"ב)
"ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ… ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ" (שם  י"ג-י"ד)
"עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (שם כ"ב)

פסוקים אלו, "לוח המבול", הם המקום היחיד בספר בראשית בו נזכרים תאריכים ורמזי לוח שנה. אמנם המבול בכללו נמשך שנה בדיוק, אלא שהפירוט מופיע בשתי צורות – במספרי ימים ובעונות מצד אחד, ובתאריכים לחודשים מאידך.

מפרשים רבים ניסו לתאם ולאחד את שתי הספירות. מצד אחד, הספירות של קבוצת הימים (40 יום, 150 יום, עוד פעם 40 יום ואז קבוצות ימים של 7 ימים[8], עם לוח התאריכים (לחודשי ירח).

אולם, בהתאם למה שראינו לעיל, כיון שיש שני היבטים, גם התאריכים של סיפור המבול מסופרים באופן כפול. התאריכים נותנים תיאור אובייקטיבי, אך לקבוצות הימים יש משמעות רעיונית-רוחנית. במספר 7 כמובן, וגם 40 הימים מכוונים את דעתנו אל הקשר בין נח לבין משה, ארבעים יום וארבעים לילה גם במבול וגם משה בהר סיני.

לוח התאריכים נותן לפנינו שנה שלמה,[9] כפי שפירש רש"י בעקבות חז"ל. הדברים ברורים מהתאריכים עצמם: מה-17 לחודש השני בו "ארובות השמים נפתחו" עד ה-27 לחודש השני בו "יבשה הארץ" יש שנה שמשית מלאה. זאת, כיוון שחודשים בתורה הם חודשי ירח (שהרי רק הירח מתחדש!), וההפרש בין 12 חודשי ירח (354 יום פחות או יותר), לבין שנת שמש (365 יום וקצת פחות מרבע יום), הוא כ-11 יום. זהו ההפרש בין 17 לחודש השני, לבין 27 בו, בשנה הבא,  שנת שמש תמימה.

מכאן נובע שהלוח הכפול, החודשי-ירחי המתואם ללוח השמש, הוא הלוח של מועדי התורה, והוא גם הלוח של פרשת נח.[10]

כך הדברים מתקשרים יפה ללוח העונות שמופיע בסיכום: "עד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה, לא ישבתו"  (שם ח', כ"ב)

במשך שנה תמימה של "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף", הכל שבת, שנה שלמה כל המערכת לא תפקדה. מכאן ואילך, הכל חזר למקומו.

שנה תמימה זו, שהיא הלוח של התורה, לא נתקבלה על דעתם של רבים מאנשי בית שני,[11] בעיקר מתומכי "ספר היובלים" וכת ה"יחד". קבוצות אלו ניסו לאחוז בלוח שמשי בלבד[12], וטענו שהוא הכתוב באמת ב"לוחות השמים".

כנגד טענתם, נמצאו בכתבי בית שני עדים, שמעידים (בניגוד לרצונם) על המסורת שלנו, שהיא אמת.

העד הראשון נמצא בתרגום השבעים,[13] ש"מתקן" את הכתוב בתורה וגורס שהמבול החל ב-27 לחודש השני ונגמר ב-27 לחודש השני בשנה שאחריו. ברור ש"תיקון" זה מעיד על כך שהכותב ראה לנגד עיניו לוח המבוסס על השמש בלבד. המתרגם לא רצה לקבל את התאריך של 17 יום לחודש השני אלא ראה בו "טעות", כי התאריך הזה מעיד על לוח כפול, ירחי-שמשי.

העד השני בא מתעודה שהייתה מצויה בספריה המרתקת והמדהימה שנמצאה בקומראן, ליד חופו הצפון-מערבי של ים המלח, בין מאות מגילות, חלקם מתוך המקרא וחלקם ספרים "מדרשיים" של כת ה"יחד". בתעודה נמצא מעין מדרש לספר בראשית,[14] שמשלים תאריכים בספר. במגילה זו הגירסה היא שהמבול החל ב-17 לחודש השני כמסופר בתורה, אך המספר "תיקן" ל-17 לחודש השני גם בסוף. זאת, מסתבר, מאותו הטעם שהוסבר לעיל.

שני עדי השקר הללו מעידים על המסורה שלנו שהיא אמת. שניהם הבינו את משמעות הכתוב כהוכחה ללוח הכפול, ושניהם לא רצו לקבל 365 יום בלוח כפול, בחודשי ירח ובתוספת של 11 יום, שעל כן 17 בחודש השני בתחילה, ו-27 בסוף. אלא שאחד "תיקן-קלקל" לצד אחד, והשני "תיקן-קלקל" לצד השני, בחושבם לטעות את מסורת האמת.

ו. הברית הכפולה – הקרבן והקשת

הכפילות של סיפור המבול מסתיימת בצורה מובהקת בברית הכפולה: "ויבן נח מזבח ל-ה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח', כ'-כ"א)

"ויאמר א-להים אל נח ואל בניו אתו לאמר: ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם: ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ: והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (שם ט', ח'-י"א)

"ויאמר א-להים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: וזכרתי את בריתי…" (שם י"ב-ט"ו)

מצד אחד יש את הבטחת ה' לנח לא להוסיף להכות את כל חי ולקיים את העולם בסדריו הטבעיים, מכוח הקרבן לשם ה'. הבטחה זו באה בעקבות מעשה דתי של עבודת ה' מצד נח. כמובן, זהו המשך של אותן בהמות טהורות ועופות טהורים, ש-ה' ציוה לנח לקחת אל התיבה, "שבעה שבעה".

מאידך, הקשת היא חלק מעולם הטבע, מעשה א-לוהים. אות ברית זו מזכירה ומעידה, שלא יהיה עוד גשם בלתי פוסק, ולא יהיו עוד "המים למבול לשחת כל בשר". ברית הקשת נאמרה בשם א-לוהים, כהמשך לבריאה הטבעית ולאמונה הכללית בא-לוהים אחד, אשר ברא את הכל.

בנקודה זו העלו רבים את השאלה המתבקשת הבאה: האם רק עכשיו נוצרה הקשת בענן& שאלה זו עמדה בפני רב סעדיה גאון, האבן עזרא והרמב"ן. הרס"ג והרמב"ן פירשו "נתתי בענן" – עוד בימי הבריאה נתתי אותה בענן. ראב"ע, לעומתם, פירש שהיום נתתי בענן, כלומר, הקשת היא חידוש שנוצר אחרי המבול.

אולם לדעתם של רס"ג ורמב"ן לא התופעה נתחדשה אלא המשמעות שלה, והרמב"ן הוסיף כאן: "ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר [הכתוב], "את קשתי נתתי בענן", ולא אמר 'אני נותן בענן", כאשר אמר "זאת אות הברית אשר אני נותן", ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב, 'הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם', שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם" (רמב"ן בראשית ט', י"ב)

בדברי הרמב"ן מקופל עיקרון מנחה חשוב: אם אנשי הגות ומדע אומרים תיאוריה, אכן יש לבחון אותה בזהירות. אולם, אם הם מציבים עובדות, צריך לבדוק בניסוי ויש לקבלם. לכן הוא מקבל את מה שאמרו חכמי היוונים על סמך עובדות, ועל פיהן הוא מפרש את התורה. בורא העולם הוא נותן התורה, והתורה איננה סותרת את עובדות הבריאה.

ז. הקשת ביחזקאל

לאור זאת מובן, מדוע מראה הקשת הוא גם חלק ממראה כבוד ה', כפי שהוא מופיע בפרק א' בספר יחזקאל, כאשר כבוד ה' מופיע גם כבורא עולם, וגם כמושל בו.

התגלות ה' ליחזקאל שם מבטאת את הסתלקות השכינה. בורא עולם מתגלה כמלך היושב על הכסא, אשר שלטונו בעולם יתבטא מכאן ואילך, באופן זמני כמובן, בשלטון מלך בבל. התגלות זו מזכירה, במידת מה, את המבול, ועל כן בנבואת יחזקאל הוא מתואר בצורה כזו.

כמו הקשת לאחר המבול, מתגלה כאות של נחמה ותקווה עתידה הנוגה שמסביב, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם…" (יחזקאל א', כ"ח). הגשם מזכיר את המבול, וגם את אות הקשת שבסיומו. כך יוכלו עם ישראל לדעת שיש אות ברית של נחמה גם אחרי חורבן הבית, בדומה לאות הברית בתום המבול.

כלומר, ה' ישמור על שארית עמו גם בכל הגלויות, כפי שהוא שומר על הבריאה. גם בטבע וגם בנס, גם בשם א-לוהים וגם בשם הוי"ה.

 

(הרב יואל בן נון. לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

[1] כפילות זו הפכה בדורות האחרונים (כידוע) ל'שורש האמונה ושורש המרי', שכל האמונה ב'תורה מן השמים' תלויה בהסברת הכפילות. ראו למשל במבוא של הרב מרדכי ברויאר ז"ל לספרו פרקי בראשית (אלון שבות תשנ"ט), עמודים 19-11, ואכמ"ל.

[2] שם כללי מקבל ה"א הידיעה והטיות ('הא-להים' > 'א-להי; א-להיך; א-להיו; א-להינו וא-להי אבותינו'), ואילו שם פרטי אי אפשר להוסיף לו יידוע, ולא הטיות. כיוון שבשם ה' אין יידוע ואין הטיות, ברור שהוא שם פרטי בהגדרה לשונית.

הבחנה יסודית זו כשלעצמה, כבר שומטת את הבסיס המדעי של שיטת 'ביקורת המקרא'. זאת, משום ששם כללי ושם פרטי אינם מקבילים וכפולים, אלא משלימים זה את זה בצורה פשוטה, כפי שכתוב בפרשת הבריאה השנייה. ראה בענין זה בספרו של אבי-מורי ז"ל, יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו), עמודים 10, 49-43.

[3] לכן יש הבדל בסיסי בין 'תורת הבחינות' בשיטתו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל (ראו בספרו הנ"ל, הערה 1, עמודים 72-48), לבין 'הבחינות' בשיטתי, שיסודן בהבדל הלשוני. לכן, מתבקש לקרוא "הבחינות" בשיטתי כמשלימות זו את זו בלי קושי, ולא כתופעת נס מעבר לטבע הדיבור האנושי (ורק בורא העולם ומנהיגו יכול לדבר כך) כפי שהסביר זאת הרב ברויאר.

[4] ראו פירוש רמב"ן לשמות כ"ב, י"ט "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו".

[5] ראו מאמרי, הוויה פעילה וקיומית במקרא – פירושו הלשוני של שם ה', מגדים ה' (ניסן תשמ"ח), עמודים 23-7, ובאתרי (ybn.co.il).

[6] ממילא, כאשר עוסקים בשאלות האמונה באופן כללי, אפשר לדבר על א-לוהים רק בשם כללי ובגוף שלישי.

[7] בגיל 16 פתחתי לראשונה ספר שעוסק בביקורת המקרא ושם ראיתי לראשונה איך קוראים כאן שני סיפורים שחוברו יחדיו. די נדהמתי שאפשר לקרוא את התורה בצורה כזאת. בדקתי שוב ושוב וראיתי שאכן מצטטים נכונה את הפסוקים. עד שהגעתי לפסוק האחד הזה, שיש בו גם שם א-לוהים וגם שם הוי"ה: "והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה' בעדו". אז ראיתי שמחלקי סיפור המבול לשני טורים, לא ידעו מה לעשות במילים 'ויסגר ה' בעדו', כי הן לא מתחברות אצלם לשום מקום. כך סגר ה' בעדי.

[8] וגם 6 עונות בסופו של דבר.

[9] ראו הרחבה בספרי, זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים (אלון שבות תשע"ה), עמודים 221-209.

[10] באחת מהשיחות הרבות שניהלתי עם הרב מרדכי ברויאר ז"ל, אמרתי לו ששתי ה'בחינות' העיקריות בתורה (בחינת שם 'א-לוהים', ובחינת שם הוי"ה), מקבילות ושייכות לשתי הבחינות של הלוח הכפול בתורה, החודשים בלוח הירחי, והעונות בלוח השמשי. וכבר בתורה עצמה ברור, ששתי הבחינות האלה משתלבות בלוח הכפול. למשמע דברי התרגז הרב ברויאר ודחה הסבר זה על הסף, באומרו: "איפה כתוב 'ירחי' ו'שמשי'&". לא הצלחתי לענות, כי הוא לא רצה לשמוע. אז התחוור לי הפער בינינו במלוא עוזו. ה"בחינות" לפי הרב ברויאר לא יכולות להשתלב, ואני רואה אותן משתלבות בתורה עצמה (כגון בלוח) באופן טבעי. לכן, בשיטתי, כלל אי אפשר לקרוא בתורה "מקורות ספרותיים" נפרדים, והשיטה ה"ביקורתית" נופלת מעצמה.

[11] ראו הרחבה בספרי הנ"ל (הערה 7), עמ' 320-293.

[12] ליתר דיוק, הלוח שלהם מונה 364 יום בשנה של 52 שבועות שלמים.

[13] ראו מ' צפור, תרגום השבעים לספר בראשית (רמת-גן תשס"ו), עמ' 140-137, וטבלת ההשוואה שם, עמ' 140.

[14] פשר בראשית, ראו א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים ב' (ירושלים תשע"ג), עמ' 252; וראו בספרי הנ"ל (הערה 7), עמ' 315.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • סדנת החינוך של תיבת נח
  • אחדות ואינדיבידואליזם
  • אדם ונח
  • נדידת היבשות
  • הצדיק מהפך לטובה
  • "ונעשה לנו שם" – היחס בין היחיד לכלל
  • אכילת בשר-תאווה במדבר
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.