פרשת המוספין

פרשת המוספים עוסקת בקרבנות וקשורה לפרשת המועדות. מדוע, אפוא, היא מופיעה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא?

במבט ראשון נראה שההבדל בין פרשת המוספים לבין פרשת המועדות הוא רק ראש חודש, הנזכר בפרשתנו אך אינו מוזכר בפרשת אמור. במבט מעמיק יותר, הבדל זה מקרין על פרשת המוספים כולה, שכן אם מוסף ראש חודש זהה למוסף חג המצות או חג השבועות – אף על פי שאין בו קדושת היום – ברור שהוא אינו מייצג את קדושת היום. הוכחה נוספת להבנה זו היא ששבעת ימי חג המצות זכו לאותו קרבן בדיוק, למרות שקדושת המועד חלה רק על היום טוב הראשון ועל היום השביעי של חג זה. מה מייצג, אם כן, קרבן המוסף?

סודו של המוסף נרמז בדעתו של רבי יהודה במשנת ברכות, האומר ש"אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר" – כלומר, אין היחיד מתפלל תפילת מוסף. ידוע שרבי עילאי, אביו של רבי יהודה, היה תלמידו של רבי אליעזר, וייתכן שדבריו משקפים הלכה קדומה. לדבריו, ברור שהמוסף משקף את התאספות הציבור. בנביאים למדנו: "מדוע זה את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת". ראש החודש – כמו שבת ומועד – היה יום התאספות של הציבור לדרשה, לתפילה, לתורה ולעצרת חג. הרבה לפני שניסחו חז"ל את התפילות שבידינו, כבר בימי המקרא היה הקהל מתאסף לעצרת בשבתות, במועדים (הן בימים הטובים והן בחול המועד) ובראשי חודשים. על ימי ההתאספות וההתכנסות הללו מובא קרבן המוסף.

יש יהודים שעדיין – מבלי דעת – נוהגים כך עד היום, כשהם באים לקצת קריאת התורה, קצת דרשה ומוסף. העיקר שהם חלק מהתאספות הציבור, הרבה רבנים נוהגים לדרוש לפני תפילת מוסף, כי אז כל הקהל נמצא. ואכן, תפילת המוסף קשורה להתאספות הציבורית, שאיננה נובעת מקדושת היום אלא עומדת בפני עצמה. במובן זה – ראש חודש וחול המועד אכן זהים לשבת ולחג, כפי שמוכיחים קרבנות המוסף שלהם. בימי הבית הראשון, החנויות היו סגורות גם בראש חודש כמו בשבת ובחג (כמפורש בדברי עמוס), כדי שאנשים יוכלו להתאסף לעצרת החג.

כיוון שקרבנות המוסף אינם מייצגים את קדושת היום אלא את המימד הציבורי שלו – לכן מקומה של הפרשייה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא. ויקרא מבטא את הקדושה הפנימית של היום, ואילו במדבר מבטא את בחינתו הציבורית.

(הרב יואל בן-נון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/ סדרת התקליטורים "שירת התורה". להזמנות: מכללת הרצוג להכשרת מורים, טל' 02-9937333)