קדושת הארץ
הגמרא בכמה מקומות דנה בשאלה האם "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא". הביטוי "קדושה ראשונה" מתייחס לקדושה שחלה על הארץ בשעה שנכבשה ע"י יהושע, שהביאה לחיוב השטחים שנכבשו במצוות התלויות בארץ: תרומות ומעשרות, שביעית וכד'. השאלה שמעלה הגמרא היא האם קדושה זו תקפה לעתיד לבוא, וגם לאחר שעם ישראל גלה מארצו נותר החיוב במצוות אלו בעינו, או שמא הקדושה תלויה בנוכחות עם ישראל בארץ, וממילא לאחר הגלות שוב אין חייבים במצוות אלו מן התורה.
להלכה התקבלה הדעה שהקדושה הראשונה בטלה עם הגלות. ברם, כאשר עלה עזרא מבבל – הוא חזר וקידש את הארץ, ולאחר הגלות השנייה עלתה שוב השאלה האם קדושת הארץ בטלה. בשאלה זו נחלקו אמוראים (ביבמות פב ע"ב), והראשונים נחלקו בפסק ההלכה: לדעת הרמב"ם, הראב"ד ואחרים, קדושת עזרא תקפה לעתיד לבוא, כך שהחיוב במצוות התלויות בארץ בימינו הוא מן התורה (למעט כמה מצוות ייחודיות); ואילו התוס' סבורים שגם קדושת עזרא בטלה עם הגלות, כך שהחיוב היום במצוות התלויות בארץ הוא רק מדרבנן. מחלוקת זו נוגעת, כמובן, רק לשטחים שבהם התיישבו העולים מבבל. ישנם אזורים שנכבשו ע"י יהושע אך עולי בבל לא התיישבו בהם, וקדושתם בטלה לכל הדעות לאחר הגלות הראשונה.
לכאורה, יש להתפלא על כל הדיון: הרי קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל מופיעות בתורה פעמים רבות, ובשום מקום לא מותנית הקדושה בכך שעם ישראל ישב בארץ. כך, למשל, מעידה התורה שזו היא ארץ "אשר תמיד עיני ה' א-לוהיך בה", ושהיא מקיאה את האנשים המטמאים אותה. הייתכן שלדעת התוס' מעלות אלו אינן קיימות עוד? האם אין הבדל לדעתם בין ארץ ישראל לבין צרפת? האם לפי הרמב"ם, עיניו של הקב"ה נתונות רק באזורים שבהם התיישבו עולי בבל, ולא באלו שכבשו עולי מצרים?
זאת ועוד: דיוני הגמרא והראשונים עומדים לכאורה בסתירה למשנה מפורשת במסכת כלים: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (פ"א מ"ו). המשנה אינה מדברת על תקופות מסויימות או על אזורים מסויימים, אלא קובעת כלל גורף: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. יש לתמוה, אפוא, כיצד מתיישב הדבר עם הסוגיות שהזכרנו לעיל.
כמה אחרונים העירו שהמפתח לפתרון מופיע במשנה עצמה. בבואה להדגים את קדושת הארץ, לא אמרה המשנה שנוהגים בה תרומות ומעשרות, ערלה וכלאיים, אלא שניתן להביא ממנה עומר, ביכורים ושתי הלחם. החיוב במצוות התלויות בארץ אינו מצביע בהכרח על קדושה מטאפיזית של הארץ, שכן מצוות אלו מוטלות על האדם היושב בארץ ישראל, ולא על הארץ עצמה. ברם, אם ישנה מצווה להביא עומר ושתי הלחם, והתורה קובעת שניתן להביאם רק מגידולי הארץ – הדבר מצביע על הבדל מטאפיזי בין תבואה שגדלה בארץ לבין תבואה שגדלה בחו"ל: רק תבואה שגדלה בארץ קדושה דיה כדי שתתאים למקדש.
יש להפריד, אם כן, בין שני עניינים. עניין אחד הוא קדושתה המטאפיזית של הארץ. קדושה זו חלה בכל גבולות הארץ המובטחת, ואינה תלויה בישיבת עם ישראל בארצו. בכל מקום בארץ ובכל זמן – "עיני ה' א-לוהיך בה", ועומר שגדל בארץ לעולם יהיה שונה מעומר שגדל בשווייץ. מאותה סיבה, גם מצו?ת יישוב הארץ קיימת בכל מקום בארץ ובכל זמן.
החיוב במצוות התלויות בארץ הוא עניין שונה לגמרי. חיוב זה תלוי בדרישות שונות, וייתכן שהוא חל רק במקומות שבהם עם ישראל יושב. חיוב זה יכול גם לחרוג אל מגבולות הארץ: בנסיבות מסויימות, אם עם ישראל יכבוש את אירופה – המצוות התלויות בארץ ינהגו גם שם, אף שאין שם קדושה מטאפיזית מיוחדת. אמנם הגמרא מכנה את החיוב בתרומות ומעשרות בשם "קדושה ראשונה", אולם ניסוח זה הוא מטעה: אין מדובר בקדושה הבסיסית של הארץ, אלא במעמד הארץ לעניין המצוות התלויות בה.
יום עצמאות שמח!
(ר' מתן גלידאי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)