עבודה ה' – על י"ג מידות וההליכה בדרכיו
לפני כמה שנים שמעתי מהרב אביגדור נבנצאל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, סיפור על עניינם של י"ג מידות הרחמים. הסיפור עוסק בזוג זקנים המגיעים אל הרופא לקבל טיפול למחלתו הקשה של הבעל. הרופא, רושם מרשם לחולה ומזהיר את האישה להקפיד מאוד על ביצוע הנאמר במרשם, והיה ואין שיפור במצב, מוסיף הרופא, יש לחזור אלי מיד. לאחר כמה ימים חוזר הזוג ללא כל שיפור במצבו של החולה. הרופא המודאג שוב רושם מרשם לחולה, אך הפעם הוא מכפיל את המינון הנדרש וכן מוסיף אזהרה לזוג שבמידה ואין שיפור לשוב תוך יומיים. לאחר יומיים שוב חוזר הזוג ושוב אין כל שיפור במצבו של החולה. הרופא המודאג מברר עם האישה כיצד בדיוק היא נתנה את התרופה, ולהפתעתו הגמורה של הרופא מוציאה הזקנה את נייר המרשם כשהוא חתוך לחתיכות, ומראה לו שהיא גזרה את דף המרשם עצמו ואותו היא נתנה לחולה.
בדומה לאותה זקנה, אומר הרב נבנצאל, גם אנחנו אומרים את "י"ג מידות הרחמים" וסוברים שבזה נתרפא, שבכך ד' יסלח לנו. למצער, אין הדבר כך, אלא עלינו בעצמנו לקיים את י"ג המידות ורק בכך נתרפא, רק על ידי זה ד' ימחל לעוונותינו.
י"ג מידות מופיעות לראשונה במעמד נקרת הצור שבספר שמות (פרקים ל"ג-ל"ד). לאחר חטא העגל הקדוש ברוך הוא מסלק את שכינתו מעם ישראל, אך משה רבינו לא מקבל את הגזירה ומתפלל אל ד' כדי שישיב שכינתו. בקשת משה מתקבלת, והקב"ה משחזר את מעמד הר סיני, הפעם כשרק משה נוכח. זהו מעמד של קבלת לוחות שניים (על פי הנאמר בספר דברים ניתן להבין שמעמד נקרת הצור התבצע ביום הכיפורים. מכאן, מובנת מרכזיות פסוקים אלו בתפילות יום כיפור).
בתוך הסיפור הזה מסתתר לו סיפור נוסף, סיפור "מציאת החן" של משה. בעצם, מתוך נפילתם של ישראל קמה ועולה דמותו של משה. בתחילה, הקב"ה מציע שהוא ישמיד את עם ישראל וייצור עם חדש ממשה, אך לאחר שמשה מטיל את כל כובד משקלו לטובת עם ישראל, בורא העולם נעתר לבקשתו ומוכן להשרות את שכינתו על ישראל בלבד . בתוך חלופי הדברים הללו בין משה רבינו לקב"ה, אומר לו הקב"ה ש"מצאת חן בעיני". בתגובה, משה מבקש שאם אכן הוא "מוצא חן" בעיני ד' אז "הראני נא את כבודך". כלומר, משה מבקש להגיע לרמת הכרות או מפגש גבוהה יותר עם הקב"ה. ד' עונה לו שאין ביכולת משה לראות את פני ד' אלא רק את "אחוריו". ראיית אחוריו של הקב"ה בשיאו של מעמד נקרת הצור הם הם י"ג מידות. כלומר, י"ג מידות הם הקירבה המקסימאלית שאדם יכול להגיע אליה.
כעת נותר לנו לבאר מדוע י"ג דווקא הם בטוי לקרבה. חז"ל במקומות שונים ובהתנסחויות שונות תמהים על עצם האפשרות להתקרב לקב"ה: "וכי אפשר לדבוקי בשכינה?! והכתיב: כי ד' א-להיך אש אוכלה!" (כתובות קיא:) "ר' ישמעאל אומר וכי אפשר לו לבשר ודם להשוות לקונו?!" (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רמד) "וכי היאך אפשר לו לאדם לקרות בשם שנקרא בו הקב"ה" (מדרש תנאים לדברים פרק יא פסוק כב). בניסוחים מודרניים יותר – "הלא הקב"ה הוא אין סוף?!".
התשובה המופיעה במקומות שונים היא "זו דרכיו של הקב"ה מה הוא רחום וחנון אף אתה היה כן. מה הוא גומל חסדים אף אתה כן. ארך אפים וקדוש אף אתה כן…" (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת ראה כא). הפתרון שחז"ל מציעים הוא מפתיע מאד. בעוד שהציור העולה מהשאלה הוא ציור של דבקות, של רצון לגעת, להגיע לשמים, בתשובה חז"ל מפנים אותנו לכיוון הלא נכון לכאורה. במקום לפנות אל השמים אנו נאלצים לפנות את מבטנו אל האנושות.
למען האמת, מסתתר פה עומק גדול מאוד. כאשר אדם מיישם את המידות בחייו הפרטיים, בפעילותו בעולם, הוא למעשה מופיע את רצון ד' בעולם. כלומר, הנהגת ד' עוברת דרך האדם, ההופך להיות יד ד'. זו, כך נראה, הקירבה הגדולה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה. העמידה מול ד' מחדדת את המרחק האין סופי בין האדם לא-לוהיו, ואילו ההליכה בדרכיו מוחקת כביכול בבת אחת את הפער האין סופי וגורמת לאיחוד האדם עם ד'. העמידה מול פני ד' היא בבחינת "פני לא יראו" אך דווקא חוסר הישירות, האחור, היא הקרבה הגדולה ביותר.
כעת נחזור לסיפור של הרב נבנצאל שבו פתחנו בשיעור הקודם. עיקר עניינם של הזכרת י"ג מידות הרחמים היא כלפינו, לקרוא לנו ללכת בדרכיו של הקב"ה, "ולדבקה בו".
לסיום, נעיר שהרבה מאוד פעמים יש לנו נטייה להפריד בין המצוות שבין אדם לחברו ובין המצות שבין אדם למקום. אין הדברים אמורים רק כלפי מי שמזלזל במצות שבין אדם לחברו, אלא גם מי שהמצוות הללו קרובות לליבו – אף על פי כן לעיתים קרובות מידי אין הוא חווה אותם כמצוות של דבקות. הוא אמנם שמח במצוות אלו ומזדהה עם תוכנם, אך משום מה הם אינם מחזקות את הצד ה"דתי" שבו, את הרוחניות שלו. נקווה שבעקבות הדברים הללו יפתח לנו פתח של קירבה ודבקות גם בעולם תיקון המידות, בעולם של המצוות שבין אדם לחברו.
(ר' אלעד גוטמן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)