פרשת ויגש – הכל לטובה אבל…
האם נתקלתם מעודכם בשרשרת תקלות מייאשת? האם קרה שכל דבר שניסיתם לבצע השתבש ברגע האחרון? מתסכל, לא?
הוא ניסה להפעיל את הקומקום החשמלי כדי להכין לעצמו קפה של בוקר, ולתדהמתו, גילה שהמכשיר התקלקל. כשביקש לשטוף את פניו במים חמים, התברר כי דוד המים החמים הצטרף לקומקום. כשירד למכוניתו, חייך אליו הצמיג והודיע לו כי הוא בשביתה. כשביקש להחליפו, הסתבר כי הצמיג החילופי אינו שובר שביתה ומזדהה עם אחיו השובת מתוך סולידריות.
התגובות האנושיות להתרחשויות אלו נחלקות לשני סוגים בסיסיים. מאמיני המקריות האדוקים ינסחו את תגובתם במשפטים כגון: "כל מה שיכול להשתבש – השתבש" ו"כשלא הולך, אז לא הולך", או "לא נורא, מחר יום חדש". לעומת זאת, אם מאמינים בני מאמינים אנו, מן הסתם נאמר: "לא נורא, הכל לטובה", או "כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה". לסיום נקנח במשפט האופטימי: "כל עכבה לטובה".
שימוש במשפטים אלו נובע מחוסר נכונות להתמודד עם המציאות ותוצאותיה או עם מעשינו שגרמו למציאות זו להתרחש.
דברים לא קורים סתם כך. יש סיבה שגורמת להם להתרחש, והיא נחלקת לסיבה טבעית ולסיבה רוחנית.
כאשר ה' רוצה להעניש את בני ישראל, אומר משה: "ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה" (דברים כ"ט, כ"ג). דברים אינם מתרחשים מעצמם. כשיראו הגויים את חורבן הארץ וישאלו "מה קרה?", יהיה בוודאי מי שידע להסביר כי המרד ברומאים גרם לכך. יהיו גם שידעו לנמק כי השונות היהודית וההלוואות בריבית הן שלאורך הדורות קוממו על העם היהודי את שונאיהם האנטישמים. אולם הגויים ישאלו: "על מה עשה ה'?". אין הם מחפשים את הסיבה החומרית, שהרי הם מכירים אותה טוב מאיתנו. הם ישאלו מהי הסיבה הרוחנית.
אם "עשה ה' ככה", יש לכך סיבה. אמנם, נכון הוא ש"הכל לטובה" וש"כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה". אך אם אין אנו רואים את הטובה האלוקית בהווה, והיא מסתתרת אי שם בעתיד, נדרשים אנו לבדוק בציציותינו ולנסות להבין למה.
התבוננות זו היא שהביאה את יהודה לשנות את גישתו מן הקצה אל הקצה בהדיינותו עם יוסף.
עם צאת אחי יוסף לביתם, כשעל חמוריהם שקי התבואה שזה עתה קנו במצרים, שלח יוסף לעוצרם, בתואנה כי בעת ביקורם בארמונו גנבו את גביע הכסף שבו הוא מנחש. יהודה כופר באשמה וקובע כי מי שיימצא הגביע בידו – יומת, והנותרים יהפכו לעבדים. יוסף מסרב ומעדיף כי רק ה"גנב" יישאר במצרים, והשאר יעלו אל אביהם.
לאחר שנמצא הגביע באמתחת בנימין, קורע יהודה את בגדיו ואומר ליוסף: "האלוקים מצא את עוון עבדיך" (בראשית מ"ד, ט"ז). יהודה אינו מודה בגנבה, להפך, הוא מתכחש לה. הוא מנסה להסביר ליוסף כי עוגמת הנפש נגרמת להם בעטיו של סיפור אחר לחלוטין. אנחנו נענשים עתה על מכירת יוסף אחינו. לך אין כל קשר לדבר. אתה בסך הכל חייל על לוח השחמט, אלא שבחר הבורא להשתמש בך כשוט כדי להענישנו.
נראה כי יהודה משלים עם המצב, והוא מבקש מיוסף לקחת אותו לעבד ולשלוח את בנימין עם אחיו. אולם כאשר מבקש יוסף לממש את עבדותו של בנימין, משנה יהודה את גישתו, ותחנוניו הופכים לאיומים ממשיים.
"ויגש אליו יהודה ויאמר, בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". חז"ל מלמדים כי יהודה אמר ליוסף: "סופך ללקות בצרעת, כמו שלקה פרעה על ידי זקנתי שרה על לילה אחת שעיכבה". כי כמוך כפרעה – "מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן. כי כמוך כפרעה – אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדוניך".
מה גרם ליהודה לשינוי כה קיצוני בעת ניהול המשא ומתן מול יוסף? ההתבוננות!!!
פרשנותו של יהודה כי הסתבכות זו נגרמה בעקבות מכירת יוסף, היתה נכונה לגבי מאסרו של שמעון, ואף לגבי שאר האחים שהשתתפו במכירת יוסף. אך כעת, כשמתברר כי את בנימין מבקש יוסף להשאיר במצרים, מבין יהודה כי אין כל קשר בין מכירת יוסף להסתבכות זו. וזאת מסיבה פשוטה – בנימין לא השתתף במכירת יוסף! אם כך, מסיק יהודה, אין כל סיבה להתעמרות מיותרת זו, והוא משנה את גישתו ומאיים על יוסף בארמונו.
מיד לאחר מכן מתארת התורה את התגלותו של יוסף לאחיו. האם התגלות זו נבעה מפחד? ובכלל, מדוע התעמר יוסף באחיו? לא נוכל לחשוד את יוסף בתאוות הנקמה, כיוון שמיד לאחר מכן הוא מתגלה אליהם באומרו: "אני יוסף".
משיחותיהם הרבות נוכח יוסף בעליל כי אחיו מתחרטים על מעשה מכירתו. אולם אפשר שחרטה זו נובעת ממצבם הנוכחי. יוסף מבקש לבחון את תשובת אחיו ולהוציאה מן הכוח אל הפועל. אם יצליח לגרום לאחיו למסור את נפשם בעבור בנימין אחיהם, תוכח תשובתם כאמיתית. בתואנת הגנבה מבקש יוסף לבנות בעבורם את זירת התשובה, אך כשהוא מגלה כי יהודה מוכן לההרג בעבור בנימין, הוא מבין כי אין עוד צורך בהתעמרות המלאכותית, והוא מתגלה אליהם.
כך מיישמים מאמיני ההשגחה הפרטית את אמונתם. אמירות כגון: "כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה", ו"כל עכבה לטובה" – נכונות הן, אך אינן מספיקות. האדם המאמין מתבונן. מנסה לחפש את הסיבה שגרמה ל"בעל חוב לגבות את חובו", הוא מחפש את החוב. כשהוא מוצא אותו, הוא משתדל לפורעו ולתקן את העבר.
שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל.
(מדברי הרב אהרון לוי שליט"א – ערכים. נשלח ע"י דניאל באבאייב לגאולת עם ישראל בקרוב)