הסירו את אלהי הנכר

הדפסה הדפסה

בריחה מעשו ומלבן

בפרשתנו אנו קוראים על בריחתו של יעקב לארץ ישראל. זוהי בריחה מלבן, שרצה לכלות את ממונו. זוהי בריחה מעשו, שרצה לכלות את גופו. ובריחה משניהם גם יחד, שרצו להשפיע על תורתו.
תורתו של לבן היא המסחור. הוא ממסחר את חתנו, את בנותיו ואת נכדיו – בכדי להשיג עוד ממון. הוא יגרום לסבל, יתייחס לבניו כנוכריות – כפי שהן עצמן מעידות – בכדי להגדיל את נחלתו ואת רכושו. כל זאת, כמובן לא בשקרים בולטים מדי. את הכול אפשר להסביר באמצעות "מנהג המקום" ותירוצים אחרים. אלו שקרים של 'צווארון לבן'.
לעומתו, תורתו של עשו היא תורת הכוח. "ועל חרבך תחיה" (כ"ז, מ). כשיש בעיה בינו לבין יעקב, הפתרון ברור – "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כ"ז, מא).

יעקב נאלץ לברוח משתי התפיסות גם יחד. מתורתו האלימה והכוחנית של עשיו, ומתורתו הרמאית ונקיית הכפיים של לבן. נראה שחלק מתורתו של לבן נשארה עם יעקב ודבקה בו. התורה עצמה מעידה על יעקב (בראשית, ל"א, כ): "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי ברח הוא".

יעקב בוחר לגנוב את לבו של לבן. גם רחל בוחרת בדרך מדרכיו של לבן, כשבוחרת לגנוב את התרפים של לבן. אין ספק שהעבודה הזרה של לבן הטרידה את רחל – במיוחד ביודעה שלבן עצמו אינו מאמין בה באופן מוחלט, אלא אך ככלי נוסף להשגת ממון. למרות התופעה המטרידה, לא הייתה רחל מוכרחת לגנוב את התרפים אשר לאביה. ואכן, יעקב עצמו לא העלה על דעתו שרחל גנבה את התרפים.

ההגעה לשכם – דינה

כאמור, יעקב בוחר לעזוב הכול ולברוח. הדבר נובע גם מהבנת יחסם של בני לבן אליו, ואף יחסו של לבן עצמו. הוא עוזב את לבן, מצליח לחמוק מעשיו, ומגיע לשכם. שם הוא קונה את חלקת האדמה שלו בכסף מלא, ומתיישב במקום.
מדוע יעקב מגיע דווקא לשכם? מפשט הפסוקים עולה מסלול ברור בנחלת הארץ. אברהם עובר בשכם, ומשם לבית א-ל, ולחברון. גם בני ישראל בכניסתם לארץ – מגיעים לשכם, משם למזבח בהר גריזים ועיבל, סמוך לבית אל, ולאחר מכן – חברון.

גם יעקב כאן הולך באותו כיוון. הוא מגיע לשכם, ומשם ימשיך לבית א-ל. אפשר לראות כאן את יעקב השב מגלותו, ובא לממש את ברכת אברהם – נחלת הארץ. אלא שכאן, יוצאת דינה לראות בבנות הארץ: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ: וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה: ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וידבר על לב הנער" (ל"ד, א-ג).

המדרש (בראשית רבה פרשה פ) מתאר את חלקה של דינה באותה פרשיה: "לפי שכת' ותצא לאה לקראתו (בראשית ל טז) יצאת מקושטת לקראתו כזונה לפיכך כת' ותצא דינה בת לאה".
לפי מדרש זה, דינה עצמה לא הייתה כה נקייה בסיפור זה. המדרש מדמה אותה לאמה לאה, שלגביה נכתב "ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני" (ל', טז).
המדרש מתאר את לאה באופן שלילי, קישטה עצמה כזונה לקראת יעקב, בכדי לנסות ולזכות באהבתו. כך גם דינה יצאה לקראת שכם, כזונה. בהמשך מתאר המדרש שדינה עצמה רצתה בשכם, ולכן לא רצתה למהר ולעזבו. ניתן לומר שדינה הושפעה לרעה מתרבות כנען, מן הארץ אליה הגיעה.

המדרש תולה את רצונה של דינה באחריותו של יעקב, שלא רצה לתתה לעשו אחיו. כיוון שיעקב לא רצה שדינה תתחתן עם עשו המהול, התקרבה היא לשכם, הערל.
הערלה מסמלת את ההנאות הגשמיות, את חוסר המעצורים. נטילת הערלה הופכת את איבר ההנאה לאיבר של מחויבות, של בנייה, ושל ברית. שכם ערל – לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן פנימי, מהותי.
חמור בא ומבטא את רצונו של שכם בלשון בוטה -"שכם בני חשקה נפשו בבתכם" (ל"ד, ח). "חשקה" זו מילה כה בוטה, אפילו גסה. זהו שכם, אשר רוצה בדינה בת יעקב. זהו שכם הערל, אשר בהמשך – יסכים לברית מילה, בכדי לכבוש את משאת ליבו, את מושא ערלותו.

והכסף יענה את הכול

אם כן, דינה עצמה בוחרת בשכם, הערל. כאן נפתח משא ומתן בין שכם לבין אחי דינה, בשאלת כריתת הברית ביניהם. שכם מגיע מתרבותו שבה כל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים. כאן בא חמור להתמקח על אותו מחיר.

לאחר שנתיים של שליחות בארצות הברית, אשתי ואני החלטנו לשוב לישראל מסיבות שונות. כאן הציעו לי ולאשתי להישאר לשנה שלישית של שליחות, וסירבתי. אותו יהודי שהציע לי להישאר סיפר על כך לחברו, ששאל: 'כמה הצעת לו'?
אותו יהודי ניגש אלי, והציע לי העלאה במשכורת. גם זאת, מתוך הנחה שכל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים – כפי שסבר חמור. זוהי ההנחה, זהו הרקע וזוהי התרבות, להבדיל, ממנה מגיע שכם. כל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים, לכל דבר יש את הרווח שאפשר להפיק ממנו.

אנו מכירים התנהגות דומה של עמי כנען, בפעולתו של עפרון. גם הוא, כאשר רואה את מצבו של אברהם – מחליט לנצל את המרב מן המצב. הגם שהוא מתייחס לאברהם בכבוד המרבי, ומציע לו לקבור את שרה בחינם – בפועל, הוא לוקח ארבע מאות שקל כסף עבור קניית מערת המכפלה. כל זאת, לגבי בעיית המחיר.
כאן נפגשים שכם וחמור במחסום: מעבר למחיר, יש את בעיית השילוב בין שני עמים. שני עמים שמשתלבים – איזו תרבות תנצח? איזו תשלוט ואיזו תוותר ותידחק לפינה? גם כאן נכנעים שכם וחמור. הם מוותרים על האידיאולוגיה ועל עברם, בכדי לזכות בדינה. כך, הם כל העיר מוכנה לבצע ברית מילה, ובכך לוותר על זהותם.

ההגעה לשכם

לאחר אירועי דינה, בוחר יעקב בשתיקה. כמו ששתק למעשי לבן, וכמו שלא נלחם נגד עשו, בוחר יעקב גם כאן לשתוק. יש שיאמרו, 'להשאיר את הזנב בין הרגלים'.
לא כן בניו. בניו שומעים על הדבר, ומתעצבים. כאן בוחרים שמעון ולוי במעשה בסגננו של עשו. ודאי לא ממניעיו ומתוך האידיאולוגיה הזו, אך בסגנון הפעולה שלו. הם עונים לשכם ולחמור במרמה, והורגים את כל אנשי שכם.

האם מדובר בפעולה נכונה? האם הריגה זו היא פתרון לבעיה שנוצרה? על פי המדרש שמתאר את רצונה של דינה להישאר בידי שכם, ודאי שאין כאן פתרון. אולם, מעבר לכך, נראה שיש בעייתיות בעצם המעשה של שמעון ולוי.
ראשית, שמעון ולוי משתמשים בברית המילה למטרה שונה. המילה נועדה כאמור לסמל של שליטה עצמית. מעבר לכך מהווה המילה ברית – לזרע ולארץ. המילה היא זו שנשארת תמיד עם היהודי, מבטאת את המצווה התמידית שלו. דוד המלך בבית המרחץ מתאר את עצמו כמנושל מכל המצוות, ומתעודד נוכח מצוות המילה, אשר נשארת עמו תמיד.
בסיפור זה, שמעון ולוי בוחרים להשתמש בברית זו למניעים טקטיים. לתכסיס מלחמה. זהו שימוש לא נכון בברית שניתנה לנו על ידי הקדוש ברוך הוא.

מעבר לכך, יש במעשיהם של שמעון ולוי משום חילול השם, אשר בחומרתו לא נאריך כאן. למעשה, קובל יעקב על חילול שמו של הקב"ה (ל"ד, ל): "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי".
זהו חילול השם, אשר על פי המדרש מתקשר למעשה הגבעונים. שם שואלים – מדוע שבועתם של הנשיאים מועילה? הרי היא מבוססת על טעות! הרמב"ם עונה שחילול השם שנוצר על ידי שמעון ולוי, הביא לכך שלא היה מענה לגבעונים, יושבי שכם.

שלישית, במובן הפשוט ביותר – זהו מעשה רציחה. הרמב"ם (ד, ט) בהלכות רוצח ושמירת נפש כותב על חומרת עוון שפיכות דמים, המהווה כמובן אחד מג' עבירות החמורות ביותר: "שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים.
"שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין".
זהו עוון הרציחה הרובץ על כתפיהם של שמעון ולוי. זהו מעשה עשו, בו בוחרים אחי דינה.

לאחר מעשים אלו, פונה ה' אל יעקב ואומר לו: "ויאמר א-להים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך"   (ל"ה, א).
"ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם: ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לא-ל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי: ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם".ה' פונה אל יעקב ואומר לו: חדל לך מלעסוק ביישוב הארץ. הלכת רחוק עם האידיאולוגיה שלך, והזנחת את חינוך ילדיך. קום, עלה משכם, שב בבית א-ל וחזור להתעסק במשפחתך. עשה שם מזבח לה' א-לוהיך, לך ולמשפחתך. לאחר ציוויו של הקב"ה, התורה מתארת את פעילותו של יעקב (ב-ד):

כאן אנו מוצאים את הבעייתיות שבביתו של יעקב. כאן אנו פוגשים את אלוהי הנכר, אשר נמצאים בידיהם של בני יעקב. יעקב חוזר ומתעסק בדבר אשר צריך לבוא בראש ובראשונה, חינוך ילדיו. הוא מבין שעליו לרדת מן העץ הגבוה של האידיאולוגיה שלו, ולחזור ולעסוק בחינוך.
יעקב מצווה על בני משפחתו להסיר את אלוהי הנכר שבידם – היינו החרב שבידי שמעון ולוי; ואת הנזמים אשר באזניהם – ביטוי למעשיה ותחושותיה של דינה.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת וישלח ה'תשע"ב, וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון (כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב) עורך: בנימין פרנקל, תשע"ו)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • פחדו של יעקב
  • כוחה של שתיקה
  • "אני א-ל שד-י"-הצגת ה' את עצמו
  • כוחה של שתיקה
  • מהו סוד טבילת כלים ג' פעמים?
  • "ביקש יעקב לישב בשלווה"
  • מתנות קטנות
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.