תודעת ההיסטוריה – הדרך לידיעת ה'
בפרקים הפותחים את ספר ירמיהו, תולה הנביא את שכחת ה' בשכחת סיפור יציאת מצרים וההיסטוריה של עם ישראל: "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי, וילכו אחרי ההבל ויהבלו: ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים, המוליך אתנו במדבר… ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה, ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה".
ירמיהו תמה כיצד כהה הזיכרון ההיסטורי של העם, כיצד נשכחו ממנו ניסי מצרים וכיבוש הארץ. כתוצאה משכחה זו, עזב העם את ה', "ותבואו ותטמאו את ארצי". ניתן למצוא הקבלה בין נבואה זו לבין אזהרה המופיעה בספר דברים (פ"ח) מפני שכחת ה': "השמר לך פן תשכח את ה' א-לוהיך… ושכחת את ה' א-לוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים: המוליכך במדבר הגדל והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש: המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך…".
אף התורה קושרת בין שכחת יציאת מצרים לבין שכחת ה'. עם השוכח את עברו, עם שאין לו מורשת שעליה הוא מתחנך וממנה הוא יונק את אורח חייו – יאבד את אופיו המיוחד ויפנה לרעות בשדות זרים. וכך ממשיכה הפרשה בתורה: "והיה אם שכח תשכח את ה' א-לוהיך, והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם…".
ואכן, הדרך היחידה לשמור על הקשר עם ה' היא לזכור ולשנן את התגלויותיו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. וכך מדריכה התורה פעמים רבות (דברים פ"ו): "ואמרת לבנך – עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה: ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו: ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו: ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה, ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה".
בהמשך הנבואה, לאחר העיסוק בשכחת התודעה ההיסטורית, עובר ירמיהו, לכאורה, לעניין אחר: "העבד ישראל אם יליד בית הוא, מדוע היה לבז?: עליו ישאגו כפרים, נתנו קולם וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי ישב… הלוא זאת תעשה לך – עזבך את ה' א-לוהיך בעת מוליכך בדרך".
מה פשר השאלה "העבד ישראל, אם יליד בית הוא"? הפרשנים הסבירו שכוונת ירמיהו היא: האם עם ישראל הוא עבד, שאין לו מי שישמור עליו? אמנם, ניתן לפרש שאלה זו כהמשך לתחילת הפרק. עבד הוא אדם חסר היסטוריה. הוא משועבד לאדונו, וכל חייו מסתכמים בהווה. עבד נוטה להשלים עם המצב שבו הוא נמצא ולמלא אחר צו אדוניו ללא ערעור. בזה שונה הוא מהאדם החופשי, שכאשר ישימו עליו את עבותות העבדות – מייד יסירם בזעקה ולא ישלים עם מצבו.
קריאתו של הנביא "העבד ישראל?", כוונתה – האם אין לעם היסטוריה, רצף מאורעות שהתבוננות בהם תלמד שהיותו עם אינו מצב טבעי? כיצד ניתן להסביר שעם שיצא ממצרים ונקרע לפניו ים סוף – הפך עתה להיות עם נרדף חסר ישע? התשובה שנותן ירמיהו היא פשוטה: "עוזבך את ה' א-לוהייך". מעתה, גם ה'דרך' המוזכרת בסוף הפסוק – "בעת מוליכך בדרך" – עשויה להתפרש כדרך היסטורית, מלאה מאורעות שנגלתה בהם יד ה' לעיני כל.
(ר' עדיאל זימרן. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון http://vbm.etzion.org.il/)