על הוידוי ועל תפילות ערב יום כיפור

הדפסה

וידוי

איתא ביומא (פז:) ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשכה (פרש"י לאחר אכילה משקיבל עליו יוה"כ), אבל אמרו חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה[1] (פרש"י מחמת שכרות ולא יתוודה), ואע"פ שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה, ואף על פי שהתוודה ערבית יתוודה שחרית, שחרית יתוודה במוסף, במוסף יתוודה במנחה, במנחה יתוודה בנעילה, והיכן אומרו יחיד אחר תפלתו ושליח צבור אומרו באמצע .

וידוי במנחה של ערב יוה"כ

הר"ן מסביר ש"צריך שיתוודה לאחר שיאכל וישתה" שכוונת הגמרא בתפילת ערבית וכך פירשו הראשונים.

הרמב"ן חולק ומפרש שמצות וידוי של ערב יום הכיפורים היא להתוודות קודם שיכנס ליום בתשובה, והוא עם חשכה סמוך ליום עצמו, כדי שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום. אבל חששו חכמים שמא תיטרף דעתו בסעודה וימנענו שכרותו מן הוידוי, ולפיכך החמירו עליו להתוודות קודם אכילה, ואע"פ שהתודה קודם אכילה חוזר ומתודה בזמנה עם חשכה סמוך ליום עצמו, שמא יארע דבר קלקלה של חטא בסעודה, אבל וידוי של ערבית שהוא וידוי של יוה"כ עצמו לא קתני (בגמרא) דודאי מתוודה הוא ביום הכיפורים. אלא אע"פ שהתודה ערבית מתודה שחרית וכל היום שמא אירע לו דבר עבירה כל היום, דיוה"כ בסופו עם חשיכה מכפר.

הבית יוסף בסי' תרז כתב שהעולם לא נהגו כדברי הרמב"ן. המשנה ברורה בס"ק א כתב בשם השל"ה שראוי להחמיר כמו הרמב"ן ולהתוודות גם אחר האכילה. וכן נהגו בזמננו שאומרים תפילה זכה. ובני ספרד נהגו לומר "לך אלי תשוקתי"[2] עם הוידוי שבו (חששו לדעת הרמב"ן).

היכן אומר את הוידוי?

כתב הטור בסי' תרז והיכן אומרה? יחיד אומרה אחר תפילתו אחר שגמר התפילה[3] קודם שעקר רגליו. וש"ץ אומרה ביום הכיפורים בתוך התפילה.

הבית יוסף מדייק מלשון הטור שכתב "וש"ץ אומרה ביוה"כ בתוך התפילה וביחיד אומרה אחר התפילה" ולא כתב ביחיד את המילים "ביוה"כ", משמע שרק בש"ץ יש חילוק בין עיוה"כ ליוה"כ, דבעיוה"כ גם הש"ץ אומר וידוי אחר תפילתו, וביוה"כ בתוך תפילתו. אבל היחיד יוה"כ ועיוה"כ שווים הם, דלעולם אינו אומרה אלא אחר תפילתו. וכ"כ הרמ"א.

כיצד מתוודה

איתא ביומא דף לו: ת"ר כיצד מתודה: עויתי, פשעתי וחטאתי, וכן בשעיר המשתלח הוא אומר  "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז,כא)  וכן במשה הוא אומר  "נושא עון ופשע וחטאה" (שמות לד,ז) דברי ר' מאיר.

וחכ"א עונות אלו הזדונות, וכן הוא אומר  "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר טו,לא), פשעים אלו המרדים (הנעשים להכעיס) וכן הוא אומר  "מלך מואב פשע בי" (מלכים ב,ג-ז)  ואומר  "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מלכים ב,ח-כב), לכל חטאתם אלו השגגות וכן הוא אומר  "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד-ב),  ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות, אלא כך היה מתודה חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו', וכן בדוד הוא אומר  "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו" (תהילים קו-ו)  וכן בשלמה (מלכים א ח-מז) וכן בדניאל (דניאל ט,ה), אלא מהו שאמר משה "נושא עון ופשע וחטאה", אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות.

אמר רבה בר שמואל אמר רב הלכה כדברי חכמים.

ופסק רב סעדיה כר"מ וכן פסק ה"ר יצחק גיאת ובעל העיטור, אבל רי"ף פסק כרבנן וכן הרמב"ם ( הלכות תשובה פ"ב ה"ח, הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א) וכ"כ בעל הלכות ורב פלטוי ור"ח  והר"ן והכי נהיגי כרבנן (טור בסי' תכרא). וכ"כ השו"ע.

טעמים למנהג לנדור צדקה ביום הכיפורים בעד המתים (שו"ע בסי' תרכא בס' ו):

• המרדכי הביא ראיה למנהג מספרי (שופטים פסקא רי) דתניא בפרשת עגלה ערופה "כפר לעמך ישראל אשר פדית" (דברים כא,ח), לעמך ישראל – אלו החיים, אשר פדית- אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה. ולכך נקרא יום הכיפורים, לשון כפרה לחיים והמתים (דרכי משה בסק"ח בשם מהר"י ווייל).
• דאמרינן אילו היה חי היה נותן ג"כ צדקה, אבל אם היה רשע זה אינו מועיל (רוקח, מגן אברהם). ואם התודה קודם מותו, יש לומר דיש לו כפרה וכצדיק חשוב (פמ"ג). ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו, בכל גווני מועיל להקל דינו, דברא מזכה אבא (משנה ברורה בס"ק יט).

כל נדרי

אנו מתירין להתפלל עם העבריינין

נוהגין שלפני התפילה מתירין לכל העבריינין, כדי להתפלל עימהן ואפי' אם לא יבקשו שיתירו להם. ואומרין בזאת הלשון בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין (טור סי' תריט) .

עבריין נקרא מי שעבר על גזירת הציבור או שעבר עברה, ומבואר בסי' נה שאם נידוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה, ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה, וחוששין שמא היתנו ולכן אנו מתירים כדי שנוכל להתפלל עימהם (משנה ברורה בס"ק א).

א"ר שמעון חסידא (כריתות ו:) כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל (עבריינים) אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת (טור). ובא לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל, שלא יהיו בכלל תפילתנו. והביאור לזה הוא ששם שמים מתעלה ומתקדש  בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנים בכלל הצדיקים, שאם לא כן, אזי הצדיקים נתפסים עליהם מפני הערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. כלומר שהקב"ה מפני הערבות אינו שומע חלילה בתפילתם של הצדיקים. ומטעם זה נצטווינו במצוות הלולב ליקח ערבה שאין לה טעם וריח שהיא רומזת לפושעי ישראל (פרישה).

 כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא

השליח ציבור מוציא ס"ת ואוחזה בחיקו ואומר: כל נדרי ואסרי וכו' די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מי"ה שעבר עד י"ה הזה, שמכוונין להתיר הנדרים והחרמות והשבועות אולי עברו עליהן וכדי להינצל מן העונש.
ר"ת מקשה מספר קושיות:

א. בהתרת נדרים צריך שלוש הדיוטות או יחיד מומחה, ולכן היכן הבית הדין שמתיר את הנדרים?

ב. אין אפשרות לחכם להתיר את הנדר בלא חרטה, ובכל נדרי אין חרטה?

ג. כדי להתיר את הנדר צריך לפרט את הנדר? והרי הנדרים אינם מפורטים בכל נדרי?

ד. מי מתיר את הנדר לחזן שאומר כל נדרי, הרי למדנו שכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו? (בית יוסף)

ולכן ר"ת אומר שכל נדרי אינה התרת נדרים, אלא תנאי לכל הנדרים העתידים להיות, ולכן ר"ת הנהיג לומר בכל נדרי מי"ה זה עד י"ה הבא עלינו, וגם הנהיג לומר די נדירנא ודמישתבענא (בלשון עתיד), כי אמר שפשט זה המנהג מדתנן במסכת נדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו בשנה (הבאה), יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטילים. והוא שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר, שאם הוא זוכר לתנאו ואפ"ה הוא נודר, הרי מבטל התנאי והנדר קיים, אבל כשאינו זוכר לתנאו אז מועיל התנאי, ולכך צ"ל כולהון איחרטנא בהון כלומר אם אשכח ואדור מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה שיהו בטלים, ומיהו ביטול אינו מועיל אלא לנדרי עצמו ושבועה שישבע מעצמו אבל נדר שחבירו מדירו ושבועה שחבירו או ב"ד משביעין אותו אין מועיל להם ביטול .

הרא"ש חולק ואומר שנראה כמנהג הקדמונים דבלשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם בשנה שעברה ומתירין אותם כדי להנצל מהעונש, ולכך אומרים אותו ג"פ ואומר ונסלח לכל עדת בני ישראל כי צריכין כפרה לאותן שעברו .

הראש עונה על הקושיות של ר"ת :

קושיות א,ד: אין צורך בשלושה הדיוטות להתרת הנדר מכיוון שכל הקהל אומרים אותו, איש איש בלחש וגם לחזן הקהל מתירים (הקהל מתירים לכל אחד ואחד).

ב. אנן סהדי דכל מי שעבר על חטאו הוא מתחרט מעיקרו כדי להינצל מן העונש.

ג. לצורך התרה צריך לפרט את הנדר – סיבת פירוט הנדר היא כדי שהחכם לא יתיר לו נדר על דבר מצווה. ובסיגנון זה כתב רב סעדיה .

המשנה ברורה בס"ק ב' כתב שנהגו כמו ר"ת. וילקוט יוסף (סדר תפילות יוה"כ בס' ו) כתב שנהגו לומר גם בלשון עבר וגם בלשון עתיד (כדי לצאת יחי חובה לכל השיטות).

מדוע נהגו לומר ג' פעמים כל נדרי?

א. המנהג כלשון התלמוד כפי שאומרים בהתרת נדרים ג' פעמים מותרים לכם. וכן שנינו בקצירת העומר שאומרים ג' פעמים מגל זה וכו' (בית יוסף).

ב. דרכי משה כתב בשם מהרי"ל בפעם הראשונה יאמר כל נדרי בלחש, ופעם ב' יגביה קולו יותר, ובפעם ג' יגביה קולו עוד יותר, לפי שבדרך זו זה נשמע באימה וביראה.

ג. כשם שהש"ץ מתיר להם כך הם מתירים לש"ץ ולכן נהגו לומר כל נדרי ג' פעמים (בית יוסף).

ד. שאם אדם לא שמע כל נדרי בפעם הראשונה או שניה אזי ישמע בשלישית (ראב"ן).

הרי אין נשאלים לנדרים בשבת (יוה"כ דינו כשבת)?

א. נוהגין לאומרו קודם ברכו (לפני שחל יוה"כ) משום דאמרי' "אין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת" (שבת קנז.) (טור).

ב. הרמ"א כתב שנוהגים לומר כל נדרי מבעוד יום וממשיכים בניגונים עד הלילה. המשנה ברורה (שפסק שכל נדרי אינו התרת נדרים לפי ר"ת) מסביר מדוע צריך לומר כל נדרי מבעוד יום, שהרי זו אינה התרת נדרים. מכיון שמ"מ דומה קצת להתרת נדרים שאין מפירים בשבת וביו"ט וה"ה ביוה"כ.

ילקוט יוסף (שם בס"ק ה) כתב שיש אומרים שצריך להקדים את תפילת כל נדרי ולאומרה מבעוד יום, אבל מנהגינו לאומרה בלילה ממש, לאחר מכירת המצוות של פתיחת ההיכל והקמת ספרי תורה בליל יום הכיפרים, והנח להם לישראל שיש להם על מה שיסמוכו. ולימוד הזכות הוא שמכיוון שאומר ג"כ בלשון עבר על נדרים והשבועות שכבר נדר ונשבע עליהם, הרי היום הזה יום מחילה וסליחה וכפרה, משום הכי נחשב לצורך היום, כדי שיתכפר לו.

שהחיינו

אחר שאמר כל נדרי מברך שהחיינו, דקי"ל שאומרין זמן (שהחיינו) בר"ה וי"ה. וזמן (שהחיינו בכל המועדים) אומרו אפי' בשוק (בלא כוס קידוש), אלא שתקנו לאומרו על הכוס (בקידוש). והמברך צריך שיטעום (ביו"ט חוץ מיוה"כ) או הוא או אחר (ברכות נב., פסחים קה:).

וביוה"כ אי אפשר לאומרו על הכוס, דאי אמר זמן קבליה לי"ה (לקדושת יום כיפור) עלויה ואיתסר למשתי. ולא יהבינן ליה לתינוק דלמא אתי למיסרך פירוש יבא לשתות (ביוה"כ) אף לאחד שיגדיל (טור בסי' תריט).

מדוע לא נותנים לתינוק לשתות מהיין וגוזרים שמא אתי למסרח, והרי ביום כיפור אנחנו נותנים לתינוק לאכול ולא חוששין שמא אתי למסרח? מסביר ה"ר אבודרהם בספרו (תפילת יוה"כ עמ' רפ) דכיוון שהתינוק אינו צמא ואנו נותנים לו לשתות, אזי הוא יהיה סבור שיש מצווה לשתות בשהחיינו ביוה"כ ואתי למסרח כיהיה גדול.

האם יחיד יכול לברך שהחיינו ולא לסמוך על הש"ץ?

כתב רב עמרם (סרע"ג ח"א סדר יוה"כ ד"ה וכך) שתלמיד (יחיד בנוסח אחר) הרוצה לברך לעצמו (שהחיינו) הרשות בידו, שזמן אומרו אפילו בשוק. ועל זה כתב הכלבו (סי' סח לג:) שהכי שפיר למיעבד לברך כל אחד ואחד זמן לעצמו בבית הכנסת לאחר שחשכה ואע"פ שש"ץ מברך זמן קודם ערבית שפיר דמי לברך כל אחד ואחד קודם.

הבית יוסף חולק עליו ואומר שאין נוהגין כן, אלא הכל סומכין על ברכת הש"ץ. המגן אברהם בס"ק ג כתב ולי נראה דעכשיו על הרוב אין הש"ץ מכיון להוציא  אחרים, לכן יברך לעצמו וכן נוהגין בהלל ולולב. וכ"כ המשנה ברורה בס"ק ג וז"ל וגם הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי כשיסיים הש"ץ הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ להיזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו. וכ"כ בחזון עובדיה בס"ק ה.

מדוע בכל המועדים כל אחד אומר בקידוש בביתו שהחיינו והש"ץ לא מוציא את הרבים י"ח בשהחיינו, ואילו ביוה"כ תיקנו שהש"ץ יברך בבית הכנסת? מכיון שחוששים שמא יש אחד מישראל שלא ברך שהחיינו ( מכיוון שאין סעודה וקידוש שיזכירו לו)(בית יוסף).

מתי אומר את ברכת שהחיינו?

כתב רב עמרם מנהג שלנו אחר שאוכלין ושותין חוזרין לב"ה להתפלל תפלת ערבית וכיון שעמד ש"ץ לפרוס על שמע מברך שהחיינו ואח"כ מתחיל והוא רחום (דהיינו לפני התפילה) וכ"כ רב פלטוי . אבל רב סעדיה חולק ואומר שצריך לברך שהחיינו אחר תפלת ערבית (כמו בכל מועד) בין ביחיד בין בצבור וכך נהג רב האי. כתב הטור (בי' תריט) שהמנהג עתה כרב עמרם.

טעם למנהג לומר ברוך שם כבוד מלכותו בקול רם.

כתב הטור קורין שמע בברכותיה ונוהגין באשכנז לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן (פר' ב לו) כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והורידו (משה הוריד את השבח) לישראל.

משל למה הדבר דומה, לאדם שגנב הורמין (פי' חפץ נאה) מתוך פלטרין של מלך, ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו אלא בצנעה בתוך ביתך (כדי שלא ידעו), לכן כל השנה אומרים אותו (בשכמל"ו) בלחש ובי"ה אומרים אותו בפרהסיא, לפי שאנו כמלאכים. משה הצניע את הפסוק בשכמל"ו מפני קנאת המלאכים, שיאמרו שמשה נטלו משם בלי רשות, ומ"מ ביוה"כ שהאנשים הם דוגמת המלאכים, ואין המלאכים מתקנאים בהם, רשאים לאומרו בקול רם (חזון עובדיה באות יב בהערות). ראה גם פרק ח להל"ן.

יוה"כ שחל בשבת אומר ויכולו, ואחרי העמידה אומר ברכת מעין שבע כמו בשאר השבתות וחותם מקדש השבת ואינו מזכיר של יוה"כ. מכיוון שאלמלא שבת אין ש"ץ חזרה בערבית ביו"ט (בית יוסף).

צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו (שו"ע בס' ד).

איתא בפרקי רבי אליעזר (פ"מד) שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב במלחמת עמלק "ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד" (שמות יז,יב). ומזה נהגו להעמיד סגן אצל ש"ץ ביוה"כ (טור בסי' תריט). וכתוב במכילתא (פ' ויבוא עמלק סוף פ"א) שמכאן אמרו חכמים שאין מורידים לפני התיבה בתענית ציבור פחות משלושה וכן מנהגינו בר"ה וביוה"כ (בית יוסף בשם הגהות מימוניות החדשות).

קשה לב"ח (בסי' תריט) שעכשיו לא נוהגין לעמיד סגנים בראש השנה כי אם ביום הכיפורים בלבד. משום שאנו תופסין עיקר הפירוש דמשום שגזרו תענית ציבור במלחמת עמלק , כדאיתא במדרש (שם) "מחר אנכי נצב" (שמות יז,ט) רבי אליעזר המודעי אומר מחר נגזור תענית וכו', הלכך דווקא ביוה"כ ובתענית ציבור בלבד מעמידים שלושה ולא בראש השנה, כיוון שאין להתענות בר"ה. ומ"מ יש תימה על מנהגינו שהשנים שעומדין אצל ש"ץ הולכין למקומן מיד אחר ברכו ואינן עומדים אצל ש"ץ כל עיקר בשעת התפילה? והנכון שיעמדו אצלו כל היום כשאומר סליחות ותחנונים, וכמדומה שכך  נוהגים במקצת מקומות. אלא שלא נהגו להעמיד שנים כי אם אחד כדאיתא בירושלמי (מגילה פ"ג ה"א) לענין קריאת התורה וה"ה לתפילה. ולא נראה לי מכיוון שבקריאת התורה הטעם (שמספיק רק אחד) הוא משום דכי היכי נתינתה ע"י סרסור כו' הלכך סגי באחד, אבל הכא (ביוה"כ) למדנו את החובה להעמיד שתיים ממדרש הפסוק "ואהרן וחור" הלכך בעינן שתיים.
המגן אברהם (בסי' תריט בס"ק ט) מסביר שעכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו. והטעם שעכשיו כל הקהל אומרים סליחות עם הש"ץ ולכן אין צריך להעמיד אצלו (מגן אברהם בסי' תקסו בס"ק יא).

[1] הרמב"ם  (בפ"ב מהלכות תשובה ה"ז) מפרש פן יחנק בשעת סעודתו קודם שיתודה, וזה מפני שהשטן מקטרג באותה שעה (ראה במעשה של פלימוי בקידושין פא.).

[2] בספר זיכרון לחיים (מע' יוה"כ או' ג ח"ב) מקשה מדוע לא עומדים באמירת הוידוי שבפיוט? הרי אף לרמב"ם בשעת הוידוי צריך לעמוד?  כתב ילקוט יוסף שדבריו תמוהים, דבודאי אין חיווב לדעת הרמב"ם להתוודות קודם ערבית, והבית יוסף כתב שהעולם לא נהגו כמו הרמב"ן, וא"כ כיון שאין כאן חיוב וידוי, אין הכרח לעמוד. ומיהו מנהג העולם לאומרו מיושב ויש להם על מה שיסמוכו, שכן הוא לדעת מרן.

[3] כמו שאמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אבל אם בא לומר אחר תפילתו אפילו כסדר יום כיפור אומר (ע"ז ח.).

(נשלח ע"י יעקב חזן)