הנזיר – קדוש וחוטא

הדפסה

לכאורה, כאשר מתארת התורה את הנזיר, היא מתארת אדם קדוש: כל ימי נזרו קדש לה'.
גם שמעון הצדיק, מספר במסכת נדרים על קרבן חטאת הנזיר היחיד שאכל אי פעם, קרבנו של צעיר יפה תואר בעל שיער נאה שהיה רועה שהולך למלאת מים מן הנהר, וכל פעם היה רואה את בבואתו היפה במים. ופעם אחת החל היצר להתעורר בו, וכדי להתגבר על יצרו נדר על עצמו נזירות, כך שיגלח את שערו. שמעון הצדיק מספר כיצד נשקו על ראשו ואמר לו: בני, כמובך ירבו נוזרי נזירות בישראל. (מסכת נדרים, ט' עמוד ב).

ולמרות זאת, רואים שהנזיר צריך להביא קרבן חטאת בתוך ימי נזירותו. איזה מן חטא כבר עשה, אם למעשה הוא הינו קדוש שמתנזר מהנאות העולם?

אלא שהפרישות עצמה הינה חטא. ישנו חטא בהתרחקות גדולה מדי מהנאות העולם, והחכמים לאורך הדורות שללו בתכלית את הסגפנות המוגזמת כדרך שמובילה לקדושה (שלא כמו דתות אחרות). כמו שאמר אחד מתלמידי האר"י הקדוש: "אין הקב"ה רוצה שיענה האדם את גופו. שלא ציונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה, שנאכל ונשתה קודם לו".
גם שמעון הצדיק בעצמו אומר שהנזיר הינו בעצם חוטא…

היהדות אומרת "כן" לחייים כמות שהם.
נזיר הינו חוטא וקדוש כאחת. דמות האדם הרצוי על פי התורה הוא זה שחי ונהנה מחייו על פי הגבולות שההלכה היהודית תחמה. גבולות שמאפשרים לו לחיות חיים מלאים בלי להגרר אחרי תאוות הלב, בלי להתמכר ליצר. אדם אשר הכרתו ורוחו שולטים על רצונות גופו.
הנזיר מהסיפור שקיבל על עצמו נזירות, עשה זאת כי הרגיש את יצרו מתגבר עליו, ובעזרת ההינזרות החזיר לעצמו את האיזון, ומנע מהיצר שגילה שקיים מתחת לפני השטח, שלא יפרוץ החוצה. אבל חייב הוא לזכור מה גרם לו לצורך לנזירות, העובדה שהחטא בער בתוכו והיה עליו לכבות אותו בעזרת אותה נזירות.

אדם שיודע שיש בו חולשה מסוימת לחטא מסוים, צריך להמנע אפילו מפעולה קטנה שיכולה לגרור אותו אל החטא. הנטיה לתאווה היא חטא, הכוח להתמודד עימה זו הקדושה. הנזיר מביא מתוכו את כוח הזה, כדי לאזן את נפשו. הוא חוטא וקדוש בעת ובעונה אחת.

ולכן גם כתוב בסוף "ואחר ישתה הנזיר יין".
אם כבר חלפו ימי הנזירות, למה הוא נקרא "נזיר"?
אלא שימי הנזירות השיבו לו את איזונו הנפשי. מעכשיו הוא שולט בכוחותיו, גם אם ישתה יין בצורה קצובה ורגילה, הוא נקרא "נזיר", מלשון "נזר". הוא כמו מלך שמולך על עצמו, וכוס החיים הטובים בידיו.

(על פי פרשה ופשרה / משה גרילק)