דבר תורה לפרשת אמור

הדפסה הדפסה

בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות  ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס' הנ"ל.

בסוף הפרשה מוזכר נושא שלומית בת דברי וכל עניין פרשת המקלל והמכה את רעהו ושם נראה שהנושא מוזכר אחרת… "נפש תחת נפש", עם כל הכבוד לחיות שאנו מצווים לגלות רגישות אליהם, מה איתנו בני האדם, אדם שהרג את חברו או הפיל את שינו על פי הפשט מצווה לעשות לפוגע בו אותו דבר! אז איפה הרגישות פה?

ידוע הפירוש שהפיצוי הוא בממון ולא באמת מתכוונת התורה ל"נפש תחת נפש", אבל מצד שני ידוע שאין מילה מיותרת בתורה ושיש הסבר אחר ועמוק לכל שני העניינים בקצוות הפרשה.

בתווך בין שני הנושאים שבתחילת ובסוף הפרשה מצוי גם עניין הכהנים שמצווים "דבר אל אהרון לאמר, איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקריב לחם לאלהיו, כי כל איש אשר בו מום לא יקריב, איש אשר עוור או פיסח…כל איש אשר בו מום מזרע אהרון הכהן לא יגש להקריב את אשי ה"מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב….. ולא יחלל את מקדשי כי אני ה"מקדשכם". בהמשך הפרשה הכהנים גם מצווים לא להקריב בעל חי אשר בו מום "כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם".

הכהנים מצווים להיות כשרים ובריאים בגוף ובנפש כדי לעבוד את עבודת ה', בקדושה ובטהרה ולא כדוגמת הזב והמצורע שאסורים לבוא בקהל ה', ולהבדיל גם מבעלי החיים נדרש עניין הבריאות ולא חלילה בעל מום.

דבר זה נראה מובן, כיוון שאנו כידוע בני הקב"ה ועלינו לעבוד אותו עבודה שלמה תרתי משמע, אך עם כל ההבנה, מה אשם אדם בעל מום? האין הוא יכול לעבוד את ה' כנדרש? האם הוא שונה מאיתנו??
הרי ברור שלא!! אזי מדוע התורה "לא מרשה" להם לעבדו את ה' יחד עם כולם? ועוד שמשה רבנו שהיה בעל מום בדיבור פעל בציווי ה' להוצאת בני ישראל ממצרים.
ברור לנו שאין הקב"ה והתורה יעשו עוול חלילה לאדם כלשהו הרי התורה היא האמת הצדק והטהרה במלואה, היא חיינו ואורך ימינו.

בפרשה זו אנו מצווים לקדש את החיים, את עצמנו מלא רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו.
אנו אמנם עם נבחר, אך אסור לנו להיות הבעלים של אדם אחר או להבדיל אפילו בעל חי כזה או אחר…, שכן כולם נבראו לעבודת ה'.
אם אנו חוזרים למה שאמרנו לעיל על עניין "נפש תחת נפש", שוב זה לא מסתדר עם מה שלמדנו לפני כמה שורות…

הציווי נפש תחת נפש נאמר בהקשר לפגיעה שאדם מסויים פגע בחברו, אנו אמורים לנהוג כ "מידה כנגד מידה" כאשר עשה כן יעשה לו, דהיינו דמי פגיעה באדם שפגעו בו בין אם פגעו בו פיזית, נפשית, או בבהמתו., אדם המבייש את חברו אף חייב לו דמי בשתו הכל לפי המבייש והמתבייש והכלל של מידה כנגד מידה כל המוסר של התורה כלול בו אך אנו קוראים "ואם באלה לא תווסרו לי והלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי",גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כפרי דרכיו ופרי מעלליו".
הקב"ה מעוניין שנלך בדרך ישרה ונקדש את חיינו ואת הסובב אותנו בין אם זה אדם, או בעל חי,ולכן אם גמל טובה מיטיבים לו ואם רעה, אזי מריעים לו [מלשון רע].

פרשת קדושת הכהנים וישראל נסמכת לקדושת המועדים,"אלה מועדי ה"אשר תקראו אותם מקראי קדש", האדם מצווה לקדש את הזמן ולקבוע את מועדי החגים שמסורים לבית הדין, אם כן מדוע נכתב "מועדי ה'"? הרי אנו אמורים לקבוע אותם וגם אם חלילה בית דין טעה,המועד קיים, ועוד בהמשך למה שכתבנו על מידה כנגד מידה"איך ננהג במקרה של גזל זמן? אדם שגזל זמן לחברו או כמה שנים לדוגמא, בטענות שונות, איך בדיוק נחשב את מחיר הזמן שאבד?

פרשת המועדים נאמרה לכלל ישראל ולא לכהנים ועוד שלמעשה הכהנים "תלויים" בישראל בעניין זה.
חז"ל למדו מכאן דבר חשוב, שראש בית הדין אומר""מקודש"וכל העם אומרים אחריו, מקודש מקודש [בדומה למה שאומר אחרי שהחתן מקדש את הכלה "הרי את מקודשת לי" אומרים הקהל "מקודשת מקודשת מקודשת"] – מנלן? אמר רב פפא אמר קרא"אשר תקראו אותם", קרי – אתם!

"אלה הם מועדי" הם [ישראל] יאמרו מועדי [מסכת רה"ש, כד]
עם ישראל הם אלה שקובעים את המועדים כמו שפרשנו לעיל,ובשמיים יקבלו עליהם את ההחלטות שהתקבלו כאן, גם אם הם טועים, המועד קיים!

המדרש מתאר זאת באופן ציורי במקצת, א"ר יוחנן, שמתכנסים מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר, אימתי ראש השנה ויו"כ? הקב"ה אומר להם, מה אתם שואלים? אני ואתם נלך לבית הדין של מטה,מנין? דכתיב "אשר לו אלקים קרובים אליו", אשר לו אומה קרובה אין כתיב כאן, אלא אשר לו אלקים קרובים אליו וכל פמליה של מעלה. אמר רבי יוחנן אמר הקב"ה, עד שלא נעשית אומה שלי מועדי ה',אשר תקראו אתם" [דברים רבה].

כאן אנו גם מגיעים לבעיה של גזל זמן שגם מתקשר עם""מידה כנגד מידה"ועניין הקרבנות.
נאמר "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" – איזהו גזל? אמר רב חיסדא, יש בידי ואיני נותן לך, הרי זה גזל .רבי נפתלי הרץ ויזל באר: העושק יעשה מהחזק לחלש כמו "והנה דמעת העשוקין אין להם ואין להם מנחם [ קהלת],וכן כל עושק שבמקרא,על איש זרוע העושק את הנחשלים ועושה בפרהסיה כמו הגזלן ועל כן הם סמוכים במקרא זה לזה,אלא שהעושק אינו נוטל מיד זולתו אלא כובש לעצמו מה שחייב בו, כמו "כובש שכר שכיר" וכן כתוב "לא תעשוק שכר שכיר עני ואביון", הרי שהעושק חזק והעני והאביון חלשים המה ואין לו כדי להוציא מידו,וכך אמרו חזל" שהעושק הוא הכובש שכר שכיר וכן כל היוצא בזה, שיש בידו מלווה או פקדון או שיושב בביתו ואינו רוצה להחזיר לו, ובהמשך,"ולא תגזול- שלוקח מידו בחזקה ומסכים הנציב מוולזיון "לא תגזול" הנוטל מידו בחזקה".

רואים אנו כמה קשה הוא העושק והגזל, ועימו גזל הזמן שהוא דבר שלא ניתן להשיב שניראה שיש למרות חומרת העניין דברים חמורים יותר כמו, גילוי עריות, עבודה זרה, רצח, אבל אם נעיין בפרשת נח נראה שעולמנו נחרב רק על עניין הגזל והחמס…[ גם גזל זמן..]שהרי דבר זה פוגע בנפשו של האדם בניגוד למה שאנו מצווים לקדש את חיינו וזמננו .

הכותרת של המאמר הוא"אדם ובהמה תושיע ה", הקב"ה כידוע שונא עוולה מכל סוג שהוא, כמו שנאמר בפרשת משפטים"כל אלמנה ויתום לא תענון,אם ענה תענה אותו כי אם יצעק אלי שמע אשמע צעקתו".
אם נשים לב המילה "תענון" כתובה בלשון רבים [ לא כתוב"תענו], רבי ישמעאל סובר שאיסור זה הוא לגבי כל אדם ולאו דווקא ליתום ואלמנה, ורבי עקיבא חולק עליו וסובר שאיסור זה הוא רק לגבי יתום ואלמנה"שדרכן לענות"מטבע הדברים שהם חלשים יותר מאדם רגיל[ שנהיה כולנו בריאים..] אך הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא, האיסור הוא על יתום ואלמנה שכן המילה "תענון" כתובה בלשון רבים שעל הציבור לפקח ולשים לב לצדק ולחסד שחייב להיעשות עם כל אדם,גם עם אדם רגיל שברור שאסור לענותו, שכן אם תענה אותו [ ובהדגשה על היתום ואלמנה ] "שמע אשמע" ואנהג אתכם במידה דומה.

אם נחזור לעניין הגזל ותקנתו, הרמבם מביא הלכה קשה "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל את נשמתו ממנו" שנאמר "כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח" [מעניין הוא שאשה מתקדשת בשווה פרוטה, וברור שהיא שווה יותר…], ואם בא לגזלו ורצה להשיב את הגזלה, אין מקבלים ממנו אלא עוזרים אותו ומוחלין לו על מנת שיוכל לשעות תשובה[ בתנאי שהוא חוזר בתשובה באמת מהלב ורוצה להחזיר את הגזלה ולא מהפה ולחוץ…]

מכאן אנו רואים כמה עלינו לשמור על צלם אדם באשר הוא אדם מה שמתקשר לכל ארחות חיינו, שכן כמו שמוזכר בבראשית "כי בצלם אלקים עשה את האדם" כל פגיעה באדם, לא משנה איזו פגיעה, ממונית, לשון הרע, שלא לדבר על פגיעה פיזית, או רצח, מהווה פגיעה בקב"ה עצמו כנאמר "כי הדם הוא יחניף את הארץ" "ולא תטמא את הארץ" כאשר הארץ טמאה, אין השכינה שורה בה ומן הסתם גם הקב"ה "נפגע", כדי לכפר על זה, באים הקרבנות, ואפשר לומר [ קצת קשה אבל בכל זאת..]

מה אשמה הבהמה, שהיא מובאת כקרבן לכפר על האדם,מה אין לה רגשות, לא כואב לה?
אך ברור לנו שאין הכוונה כאן להתאכזר לבעלי החיים שהרי אדם מצווה לתת קודם מאכל לבהמתו ואח"כ לעצמו… ועוד נאמר, מה לגבי אכילת בשר בהמה?
אמרו חז"ל שבעלי החיים נבראו כדי לשרת את האדם שנאמר "ורדו בגדת הים ועוף השמיים ובבהמה"
ואף כי עלינו להרגיש קצת צער על הריגת בהמה באשר המטרה תהיה, כי במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במאכל מהצומח בלבד [אין כאן כוונה לשכנע לצמחונות..] ורק כאשר האדם ירד מגדולתו בחטא המבול הותר לאדם לאכול בעלי חיים, וגם לגבי הקרבנות שהרי זה לתועלת האדם שהעוונות יעברו לבהמה כדוגמת השעיר לעזאזל, אך עלינו לזכור שעלינו לנהוג איש עם רעהו בחן ובחסד ובכבוד, וכמובן גם עם בעלי החיים שנבראו עבורנו ולזכור "שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם",שכן "בצלם אלקים עשה את האדם" וכך נקדש את חיינו ואת כל הסובב אותנו במיוחד בעיצומם של ימי ספירת העומר [ולא רק בהם..],שיהפכו לימי שמחה וטובה במהרה לכל ישראל.

(נשלח ע"י יצחק מלוך, לע"נ יצחק בן סיניורו ואריה בן שבתאי ז"ל)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מיהו המקושש?
  • "הנס והשבר"
  • כהן גדול וכהן הדיוט
  • תמיד בכהונתו
  • "ממחרת השבת"
  • אמור ואמרת
  • משפחה - לשבור את הקרח
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.