קטנתי מכל החסדים

הדפסה הדפסה

בפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו, חווה יעקב אבינו חוויות שונות ומסעירות. הפרשה נפתחת בתפילה שנושא יעקב אבינו: "ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך: קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות: הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" (ל"ב, י-יג).

יעקב פותח בתפילה, כיוון שתחושתו היא כי הקב"ה עושה עמו חסדים לאורך כל הזמן. מהיכן נובעת תחושה זו של יעקב? עלינו להיזכר באירועים שהוא חווה לאחרונה יעקב בורח מארץ כנען כשסכנת מיתה מרחפת עליו, לאחר שעל פי חז"ל הוא נשדד בידי אליפז, פליט שנודד עם מקלו בלבד ונאלץ לישון על האדמה הקרה, ועל אף כל הסיכונים שטומנים נדודים אלו בחובם, הקב"ה דואג לו שיגיע בשלום לחרן.

גם בהגעתו לחרן, שהייתה יכולה להסתיים בהיקלעות למשפחה מקומית אקראית שתפגע בו, יעקב רואה את הקב"ה מלווה אותו, ומזמן אותו היישר אל האישה שהוא אוהב. עבודתו של יעקב אף היא מלווה בהשגחה מתמדת, כאשר הקב"ה מונע מלבן להתעשר על חשבון יעקב, ואולי אף לפגוע בו בצורה משמעותית יותר, שהרי יעקב חש הרבה יותר מאתנו את "פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". אף בחזרתו של יעקב כאשר לבן רודף אחריו ומאיים עליו, הקב"ה מתערב ומופיע בחלומו של לבן. יעקב יצא כפליט עם מקל בלבד, וחזר עם משפחה מבוססת וגדולה, כאשר אשתו האהובה זכתה לבן לאחר שנות עקרות מרובות, ומתוך פרספקטיבה זו הוא מבין עד כמה גדולים חסדיו של הקב"ה.

גם ברמה האישית, אני חש כי הדברים נוגעים לי ולבני ביתי. אבי ברח מאירופה הכבושה בעור שיניו, נשאר זמן לא מבוטל בלי הוריו, שלבסוף אף הם הצליחו להימלט ולהצטרף אליו עם ארגזי ספרים מעטים. לאחר שעלו ארצה, זכו סבי וסבתי ז"ל להסתובב בירושלים על משענותם ולראות אותה בהתיישבותה עם ילדים משחקים ברחובותיה. רעייתי מיכל לקתה לפני עשרים ושלוש שנים בסרטן, כאשר היו רגעים בהם ידענו שמלאך המוות מבקש "לעקור את הכל". בתקופת מלחמת לבנון הוקפצתי באמצע סוגיית "שומר שמסר לשומר" בבבא מציעא, וברוך ה' חזרתי בשלום. בתנו הבכורה שנולדה נישאת בעוד מספר ימים, ואני עומד נרגש לנוכח כל הסייעתא דשמיא המלווה אותנו לאורך כל הדרך.

אמון

אמנם, הליווי המתמיד של הקב"ה גורם ליעקב לתחושה של ביטחון עצמי. המדרש על הפסוק "וענתה בי צדקתי ביום מחר" (ל', לג) מביא: "וענתה בי צדקתי ביום מחר, ר' יהודה בר סימון אמר כתיב (משלי כז) אל תתהלל ביום מחר, אתה אמרת וענתה בי צדקתי ביום מחר, למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר (בראשית לד) ותצא דינה בת לאה" (בר"ר פרשה עג, ט ד"ה וענתה).
ואכן, יעקב עומד בשני ניסיונות לא פשוטים בפרשתנו. כיצד מכלכל יעקב את ביתו במהלך הניסיונות? דומה, שמהפרשה ניתן לדלות שני עקרונות יסוד שהנחו את יעקב בגישתו החינוכית, וסייעו לו לכונן בית עוצמתי שכזה.

רש"י על בסיס המדרש מספר: "ואת אחד עשר ילדיו ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם" (ל"ב, כג).
חז"ל מציינים כאן כי יעקב אבינו אמור היה להעמיד גם את דינה בפני עשו, בכדי להחזירו למוטב. מה סבר יעקב אבינו? כנראה, שיעקב חשש מפני היחשפות של דינה להתנהגותו הקלוקלת של עשו, וממילא להידרדרות רוחנית שלה.
ומה מציעים לו חז"ל? המדרש מבין שיעקב אבינו היה צריך לתת אמון בדינה בתו, ולא לפחד לחשוף אותה. פעמים רבות הורים חושבים שהדרך הטובה כדי לשמור על ילדיהם היא התקנת פילטרים ממשיים שונים. בעבר אסרו על השאלת ספרים שונים, וכיום ישנו פילטרים שונים לסינון מדיה ותוכן. אבל כשם שבעבר הצליחו לעקוף מסננים אלו, כך גם היום יצליחו, וגם בעתיד יצליחו.

הפילטר האמתי של האדם נמצא בין שתי עיניו, בתוך ראשו, ויסודו בחינוך מעצים ונותן אמון. המדרש שמביא רש"י טוען בתוקף שיעקב היה צריך לתת אמון בדינה, ומתוך כך היה שב עשו למוטב, ומי יודע כיצד הייתה ממשיכה ההיסטוריה להתגלגל. העובדה שיעקב הסתיר את בתו, גרמה לכך שבסופו של דבר היא מרדה בו, ואכן נפלה ביד שכם.

הכלה

כאשר דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, תגובתו הראשונית של יעקב היא שתיקה: "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד באם" (ל"ד, ה).
לעומת זאת, שמעון ולוי בניו נוקטים בגישה שונה לגמרי: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם… ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר: ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו:
"בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם: את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו: ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו ואת כל אשר בבית" (שם, יג-כט).

כיצד מגיב יעקב להתנהגות פסולה שכזו?
"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי: ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו" (שם, ל-לא).
יעקב מיצר על החשש הביטחוני הקיומי, אך אינו ממשיך ומתווכח עם בניו. תגובתם נענית בשתיקה. כך גם מגיב יעקב כשהוא שומע על מעשהו הנורא של ראובן: "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" (ל"ה, כב).
גם אם החטא המדובר אינו כפשט הפסוקים, ברור שמדובר על מעשה דרמטי ביותר. ראובן פוגע במעמדו של יעקב בעיני המשפחה, בלהה תצא כעת כנגד יעקב בקריאת "חמסי עליך", שאר האחים יכולים לזלזל באב הזקן שכבר אינו משתלט על בנו הבכור יורש מקומו. יעקב שומע, וכאן היינו מצפים לחיצי ביקורת נוקבים, לחיזוק מחודש של מעמדו הפוגע.

כל השיקולים הללו עוברים בראשו של יעקב, הוא מתלבט לגבי תגובתו; אנו פוגשים כאן בתופעה ייחודית בתורה: פיסקא באמצע פסוק. פיסקא זו מכילה את תחושותיו של יעקב, שלאחר התחבטויות מרובות מבליג וממשיך לשתוק.

התוכחה מגיעה רק בשלב מאוחר יותר, עם פטירת יעקב, כאשר ראובן עצמו אינו עובר ביקורת נוקבת, ונשמע שיעקב מבין את המקום ממנו נבעה התנהגותו: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (מ"ט, ג-ד).
יעקב מבין שראובן פעל בצורה אינטואיטיבית, כנער מתבגר ולא מתוך חשיבה רצינית ומורדת, ולכן מבקר אותו רק על היותו "פחז כמים", אך ממשיך להתייחס אליו בכבוד "בכורי אתה, כוחי וראשית אוני".
גם אצל דינה וגם אצל ראובן, מביא יעקב לידי ביטוי את יכולת ההכלה שלו. ילדיו אינם מתנהגים כפי שהוא היה רוצה: דינה יוצאת לראות בבנות הארץ, שמעון ולוי מסכנים את המשפחה, וראובן מערער את מעמדו בבית. אך יעקב מכיל את התנהגותם, ואינו מוקיע אותם ומוציא אותם מחיק המשפחה.

בין משפחה לערכים

אנו פוגשים כאן שני עקרונות חינוכיים משמעותיים האמון וההכלה. מדוע נדרש אבי המשפחה לאחוז בעקרונות אלו? נשוב ליעקב אבינו. לא מדובר באדם שרודף אחרי ממון ושררה. ליעקב ישנן אידיאות משמעותיות ביחס להנחלת הארץ, חינוך לאור מורשת אבותיו אברהם ויצחק, ועוד. אך יעקב יודע שמעבר לכל האידיאלים הללו, ישנו דבר אחד שקודם לכל המשפחה.

יעקב מוכן לשלם מחיר כבד לא רק כלכלי, אלא גם אידיאולוגי בעבור התא המשפחתי שלו. האמון שנדרש יעקב לתת בדינה בעת המפגש עם עשו, והכלתו למעשה את התנהגותם הפסולה של בניו, הן הדרכים שבהם הורים מכוננים קן משפחתי בריא וטוב.

הורה יכול לחשוב שהוא האוטוריטה של הידע, כיוון שהוא חכם יותר ובעל ניסיון חיים. יעקב עצמו גם מודע במקרים השונים להשלכות שעליהם לא חשבו ילדיו הסכנה האמתית שב"ונאספו עלי והכוני" או לחילופין כעסה של בלהה וכן הלאה. אך הוא מבליג למרות זאת, וממשיך לשמור על קשר עם ילדיו.

ולכן, זוכה יעקב להמשך אותו פסוק שנקבע בפיסקא: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (ל"ה, כב).
בניו ממשיכים את דרכו בסופו של דבר, ואינם מוצאים מהמשפחה. מיטתו של יעקב, שלמה היא. הורה שמעוניין לשמור על בית בנוי ואיתן, חייב להיות מוכן לכך שילדיו לא יהיו כפילים שלו, חייב לתת להם להתפתח בכיוון שבו הם אמורים לגדול, וחייב להאמין בהם ולהכיל את התנהגותם גם כשהיא לא מוצאת חן בעיניו.

עקב דרכו החינוכית של יעקב, אנו רואים שהוא אכן מצליח לקשור קשרים משמעותיים עם בניו. התורה מתנסחת בסוף פרשת ויצא כך: "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל" (ל"א, מו).

והמדרש מסביר: "[ויאמר יעקב לאחיו] כמה אחים היו לו חד הוה ליה ולווי קבריה, אלא בניו היה קוראם בלשון קודש אחיו" (בר"ר פרשה עד, מו ד"ה ויאמר).
אח אחד היה ליעקב, עשו שמו, ואותו היה ראוי לקבור מתחת לאותו גל. אם כן, מחדש המדרש שהכינוי "אחים" מתייחס לבני יעקב. הורים וילדים נמצאים על ציר אנכי, שבו הידע וניסיון החיים נמצאים בדור הקודם. יעקב יודע שכדי לא להיתפס כדמות לא רלוונטית, עליו להתחבר בקשר עמוק עם בניו, וליצור עמם שיח. יכולת זו באה לידי ביטוי בהכלה שלו את התנהגותם במקרים שהזכרנו, וגם בביטוי "אחים" ביחס לבניו.

ואכן, כשהוא מגיע לרגע קריטי שבו עליו להסיר את העבודה הזרה מהבית, בני ביתו נשמעים לו: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם: ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי: ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" (ל"ה, ב-ד).
העובדה שיעקב מכיל את בניו ומתייחס אליהם בכבוד, עומדת לו בשעה שהוא מבקש מהם, כדמות שמבינה אותם ולא פוקדת עליהם, להסיר את אלוהי הנכר והנזמים. והתנהגותו זו של יעקב עומדת לו גם כלפי שמיא, כאשר הקב"ה שומר עליו במסעו: "ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (שם, ה).

באחד מהדינרים שנערך בארצות הברית לפני מספר שנים, נשא הרב עמיטל דברי ברכה לתורמים באנגלית, ואז, לפתע עבר לעברית ואמר שהוא מקווה כי הנשים לא תבנה זאת. הוא פנה בטון רציני לגברים שהיו באולם, והוכיח אותם נמרצות על השעות הארוכות שהם מבלים בעבודה, ועל העובדה שהם פוגשים את ילדיהם במקרה הטוב בעוד הילד ער, דקות ספורות לפני שהוא הולך לישון. בדבריו אלו ביקש הרב עמיטל לבקש את חשיבות ערך המשפחה כעומד לפני שאר הפרמטרים, וכאלמנט משמעותי בחייהם שדוחה גם את הצלחת הקריירה שלהם.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית של פרשת וישלח ה'תשע"ד, בשבת חתן של בתו הבכורה של הרב משה ליכטנשטיין, שלושה ימים לפני נישואיה. השיחה סוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות. עורך: בנימין פרנקל http://vbm.etzion.org.il)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "אם יהרוג הוא את אחרים"
  • ה"אני"- והקונצנזוס הלאומי
  • היתכן לומר שבמאבק בין יעקב לשרו של עשו שניהם יצאו נשכרים?
  • פחדו של יעקב
  • הסירו את אלהי הנכר
  • מהו סוד טבילת כלים ג' פעמים?
  • מיהו מנצח?
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.