"אדם לעמל יולד"

הדפסה הדפסה

"עד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף לא ישבתו". (בראשית ח', כב)

פשטו של פסוק זה הוא שהמזלות וכוכבי הטבע השונים – שהפסיקו לפעול במבול – לא ישבתו שוב לעולם. אולם הגמרא בסנהדרין (נח ע"ב) לומדת מכאן איסור הלכתי: "גוי ששבת חייב מיתה"[1]. לדעת רבינא, אפילו גוי ששבת ביום אחר, ולאו דווקא בשבת, חייב מיתה. הגמרא אינה דנה בגוי העוסק בתכנים רוחניים מסוימים, או בגוי המעניק משמעות רוחנית ליום מסויים, אלא סתם – לגוי שמפסיק לעבוד יום בשבוע. לאדם מעם ישראל מותר להפסיק לעבוד וללמוד תורה, אך לגוי – שאין לו תורה – אסור להפסיק לעבוד. מכאן למדים אנו על חשיבותה של העבודה, הן בעולמם הרוחני של היהודים והן בעולמם של הגויים.

חשיבותה הרבה של העבודה נובעת מהצורך ביישובו של עולם. הגמרא בסנהדרין (כד ע"ב) קובעת שהמשחק בקובייה פסול לעדות, כיוון שהוא אינו עוסק ביישובו של עולם.

כחיוב מפורש, מופיע העיסוק ביישובו של עולם ברמב"ם. בהל' גזילה ואבידה (ו', יא) הוא כותב: "שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו, אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם". למעשה כבר ישעיהו הנביא קובע כי העולם לא נברא אלא כדי שיתעסקו ביישובו – "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מ"ה, יח), וייתכן שגם הפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית ט', א) אינו רק ברכה אלא אף ציווי ליישב את העולם. המשנה בגיטין (מא ע"א) קובעת שחצי עבד וחצי בן חורין – חייב רבו לשחררו, שכן הוא אינו יכול לישא שפחה, אינו יכול לישא בת חורין, ואף אינו רשאי להיבטל מפריה ורביה, שהרי ""לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה". ואף הקב"ה – לא השרה שכינתו על ישראל עד שהתעסקו במלאכה:

"אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"… מי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? – אם יש לו חצר חריבה או שדה חריבה – ילך ויתעסק בה, שנאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"…". (אבות דר' נתן י"א , א')[2]

אמנם, חיוב העיסוק במלאכה מעלה בפנינו כמה קושיות. הגמרא בסנהדרין (נח ע"ב) מביאה בשם ריש לקיש מימרא מוזרה מאוד: "מאי דכתיב "עובד אדמתו ישבע לחם" (משלי י"ב, יא)? אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם".
האמנם חייב האדם לעשות עצמו עבד לאדמה? הרי היהודי חייב להיות עבד לקב"ה בלבד, ולא לשום דבר אחר?
אלא ודאי, כוונת הגמרא היא שהאדם חייב להתייחס לעבודתו במלוא הרצינות, ולבצע אותה בצורה היסודית ביותר. הגמרא בברכות לב ע"ב קובעת ש"ארבעה צריכין חזוק, ואלו הן: תורה, מעשים טובים, תפלה ודרך ארץ". רש"י שם מסביר: "צריכין חיזוק – שיתחזק אדם בהן תמיד בכל כחו… אם אומן הוא – לאומנותו, אם סוחר הוא – לסחורתו, אם איש מלחמה הוא – למלחמתו". לא משנה במה האדם עוסק, חשוב שישקיע בעבודתו כמה שאפשר.

לאור הדברים שאמרנו, עולה שאלה נוספת. ראינו שהרמב"ם כותב שהאדם חייב לעסוק רק בחכמה וביישוב העולם. אולם מהו היחס בין שני החיובים הללו? מי צריך לעסוק בחכמה ומי ביישובו של עולם, וכמה זמן עלינו להשקיע בכל אחד מהתחומים הללו?
בבואנו לענות על שאלה זו, נזכור כי למרות דבריו של ריש לקיש – אודות החיוב לעשות עצמו עבד לאדמה – הרי כל אחד מאיתנו הוא עבד רק לקב"ה. "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". גם אם האדם משקיע בעבודתו הרבה מרץ וזמן – עליו לזכור מה עומד במרכז. העבודה יכולה לתפוס את מרבית שעות יומו, אך עדיין אסור לה לתפוס את מרכז חייו. אין להגיע למצב שחייו של האדם מסתובבים סביב עיסוקו, ומלאכתו היא הדבר החשוב לו ביותר. מרכז חיי האדם הוא עבודת ה', ולא שום עבודה אחרת.

ההנחיה הפרקטית – כמה זמן לייחד למלאכה וכמה לתורה – היא קשה הרבה יותר. מובן שהנחיה זו משתנה בין אדם לאדם, ואי אפשר לתת נוסחה ברורה ליחס שבין העבודה לחכמה. הגמרא בברכות (לה ע"ב) מביאה מחלוקת בשאלה זו בין ר' ישמעאל לבין ר' שמעון בר יוחאי:  ""לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" – יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי ר' ישמעאל.
ר' שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י אחרים… ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית ע"י עצמן…
אמר אביי: הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן".

ר' חיים מוולוז'ין מדייק מהגמרא ש"הרבה" שעשו כר' שמעון בר יוחאי – לא עלה בידם, אך ישנם מעטים שיכולים לנהוג כרשב"י. בין כך או כך, חשוב לדעת מהם השיקולים שיש לשקול. אין לבחור מקצוע רק על סמך שיקולים כלכליים או שיקולים של רצון ואתגר, על אף ששיקולים אלו חשובים מאד. יש חשיבות רבה לשאלה עד כמה הבחירה במקצוע מסוים תאפשר לפנות מספיק זמן לעיסוק בתורה. בימינו, יש משיכה רבה מאוד לעבודה – יותר מאשר בעבר – אך מצד שני, צריך לעבוד פחות זמן מאשר בעבד כדי להשיג רמת קיום סבירה. כמות הזמן שתיוותר לעסוק בו בתורה היא בהחלט אחד השיקולים שעל האדם לשקול כאשר הוא בא לבחור לו מקצוע.


[1] הראשונים מסבירים שביטוי זה בא לבטא את החומרה שבשביתת הגוי, אך להלכה – גוי ששבת אינו חייב מיתה ממש.

[2] במקור זה מובאים עוד מקורות רבים לחיוב העיסוק במלאכה.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. השיחה הועברה ע"י הרב בסעודה השלישית, וסוכמה ע"י מתן גלידאי. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ה. http://www.vbm-torah.org/hebweb )

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "ונעשה לנו שם" – היחס בין היחיד לכלל
  • אדם ונח
  • הצדיק מהפך לטובה
  • נדידת היבשות
  • איש גֹּדֵר גָּדֵר ועמד בפרץ
  • "ונעשה לנו שם" – למה לא?
  • מדוע נחתם דינם על הגזל?
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.