ביאורים על הקדיש

כתב הטור בסימן נו שהטעם שהקדיש תוקן בלשון ארמית מפני שמלאכים לא יתקנו בנו, שאנו משבחים שבח נאה כזה שאם יבינו המלאכים (שאינן מכירין ארמית[1]) אזי הם יקטרגו עלינו וגם[2] ע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בברכות ( ג.) בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם ומה לו לאב[3] שככה מקלסין אותו בניו וריחקם מעל שולחנו. וכאשר המלאכים יראו את "הדאגה" של הקב"ה ויבואו להסיר את הדאגה ולהגיע שמחה וחדווה לפניו יתעלה אז יקטרגו על עם ישראל להראות לו שהם לא זכאים ח"ו לגאולה (ב"ח). ולכן הקדיש נאמר בארמית כדי שהמלאכים לא יבינו.

ור"י נתן טעם אחר לפי שהיו רגילין לומר קדיש אחר הדרשה כדאיתא בסוטה מט. אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו ( מיום שחרב בית המקדש)… אמאי קאי עלמא? אסדרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא (פרש"י שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת, היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקדוש השם) והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם ולכן נהגו לאמרו בלשון שהכל מבינין בו.

הבית יוסף בשם הזוהר בפרשת תרומה (דף קכט:) מביא טעם אחר ואי תימא הא קדושתא דקדיש דאיהו תרגום אמאי לאו איהו ביחיד ([4]מדוע הקדיש בארמית ואסור ביחיד לאומרו) תא חזי קדושא דא (קדיש) לאו איהי כשאר קדושן דאנן משלשין ( קדוש, קדוש, קדוש), אבל קדושא דא (קדיש) סליק בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ( הקדיש עולה לכל הכיוונים ובכל צדדי הקדושה), ותבר מנעולין וגושפנקין דברזלא וקליפין בישין (ושובר מנעולים וחותמות של ברזל וקליפות רעות) לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא (כדי שיעלה כבודו של ה' על הכל), ואנא בעינן למימר בלישנא דסטרא אחרא ( אנו צריכים לומר אותו בלשון ארמית שהיא לשון של סטרא אחרא) ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך (לענות בכח חזק איש"ר) בגין דיתבר חליא דסטרא אחרא (כדי שישבר כח הסטרא אחרא) ,קב"ה אסתלק ביקרה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה ( אז הקב"ה מתעלה בכבודו וזוכר את בניו ואת שמו המחולל בגויים) ובגין דקב"ה אסתלק ביקרה בקדושתא דא (ולפי שהקב"ה מתעלה בכבודו בקדיש זה ולכן היא נאמרת אפילו תרגום) לאו איהי אלא בעשרה (אינה נאמרת אלא בעשרה לפי שכבודו של קב"ה מתעלה ע"י עשרה שהם כנגד עשר מידות העליונות) ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפיא ואתתבר חיליה ( ובלשון זה נכנע הסטרא אחרא בעל כורחו ונשבר כוחו) ואסתלק יקרא ( מתעלה כבודו) דקדשא בריך הוא, ותבר מנעולין וגושפנקן ושלשלאן תקיפין וקליפין בישין (לפי שתרגום הוא לשון הסטרא אחרא ולכן נשבר כוחו ע"י זה) ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי ( וזכור הקב"ה את שמו המחולל ואת בניו שבגלות) זכאין אינון עמא קדישא, דקדושא בריך הוא יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה לעלמא דאתי.

יתגדל ויתקדש – הוסד ע"פ הפסוק ( יחזקאל לח,כג "והתגדלתי והתקדשתי לעיני הגוים" האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה כדכתיב (זכריה יד,ט) "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". לפי הפרישה ( ס' ו) מכיוון שמיוסד ע"פ הפסוק הניחו את המילים "יתגדל ויתקדש " בלשון הקודש.

שמיה רבא – יש מפרשים שם "יה" רבא ( בלשון עברית) שאנו מתפללים על שם "יה" שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם. והיינו לעת הגאולה שינקום מעמלק שנשבע שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו דכתיב "כי יד על כס יה" שאין הכסא שלם ואין השם שלם אלא לאחר שינקום ממנו ואז יהיה השם שלם וגם הכסא דכתיב (תהילים ט,ז-ח) "האויב תמו חרבות לנצח – וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו" הרי השם שלם והכסא שלם.ולכן "שמיה" ללא מפיק בה' ( דרכי משה בשם חידושי אגדות),וכן לא יפסיק בין "שמיה" ל"רבא" אבל בין "רבא" למברך לית לן בה (הגהות אשר"י).

ור"י פירש ששמיה רבא הוא בלשון ארמית והוא שמו הגדול בעברית ( לפי שיטתו שתקנו את הקדיש בלשון הארמית כדי שעמי הארץ יבינו) .ולכן לא יפסיק בין רבה למבורך מכיוון שעיקר השבח שהוא מבורך (דרכי משה).

ועונים הציבור בכוונה שלמה אמן יהא שמיה רבא מברך לעולם ולעלמי עלמיא– כדאיתא בשבת קיט: אריב"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו שנאמר (שופטים ה) "בפרוע פרעות בישראל בהתנגד עם ברכו ה' " מאי טעמא בפרוע פרעות (פרש"י ביטול פורענויות, כגון פרוע דמתרגמין בטל)? משום דברכו ה' . רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אפילו יש בו שמץ של ע"ז מוחלין לו, כתיב הכא בפרוע פרעות וכתיב התם (שמות לב) "כי פרוע הוא".אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר (ישעיה כו) "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" אל תיקרי שומר אמנים אלא שאומרים אמן, מאי אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן. רש"י פירש בכל כוחו – בכל כווונתו. וכ"כ רבינו יונה בפרק מי שמתו כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא ע"י הכח אמר בכל כוחו, אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם.והתוס' (בד"ה כל) כתב אמר ר"י דיש פסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות. השו"ע בס' נו ס' א כתב יש לכוון בעניית הקדיש ולענות אותו בקול רם[5].

כתוב בסידור רב עמרם ז"ל ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא ואמרו אמן, לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן, ולא נהגו עתה לומר אמן אחר יתברך ולא אחר שמיה דקודשא בריך הוא, וכתב עוד "ויתקלס" יש נוהגין שלא לאומרו ונותנין טעם לדבריהם שחייב אדם לומר שבעה דברים בשבחו של הקב"ה כנגד שבעה רקיעים, וכיון שאמר "יתברך" ואילו השישה הרי (יש) שבעה.

וכתב הרמב"ם בסדר התפילות שבעת שיאמר ש"צ יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כל העם עונין איש"ר מברך לעלם ולעלמי עלמיא.וכשהוא אומר יתברך , כל העם עונין אמן. וכתב ה"ר דוד אבודרהם – יש אנשים שעונין איש"ר מברך וכו' עד ואמרו אמן, אני קבלתי מרבותינו שאין לענות אלא איש"ר מברך לעלם ולעמי עלמיא בלבד. וכ"נ מדברי רבינו סעדיה וכ"כ בשם הראש, והטעם כי יש עד "עלמיא" שבעה תיבות וכ"ח אותיות[6] וכן הוא לפי הפסוק "ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא" וכ"כ הכלבו וכ"נ מספר הפרדס לרש"י ומהרמב"ם . ורבינו הגדול מהרי"א מצא שכתוב בסידור שכולל דברי הגאונים שמי שעונה קדיש אם לא יאמר אלא עד "עלמיא" די (טוב), אבל אם יאמר "יתברך" צריך להשלים הקדיש.

וכתב הבית יוסף שקשה לי לדברי האומרים שאין לענות אלא עד "עלמיא" מדאיתא במדרש אמר רבי אלעזר ב"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים . אמרתי לו מה אלו טעונים ? א"ל אף וחימה, למה? לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין איש"ר ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין איש"ר ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך, דדוחק הוא לומר שהמדרש מיירי בש"צ עצמו. ונראה שצריך להיזהר גם היחיד שלא להפסיק בין "עלמיא" ל"יתברך" שהרי המדרש סתמא קאמר, אח"כ מצאתי לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל שאלת מה שכתבו קצת פוסקים בענין דיש שאין עונין אלא עד עלמיא ולא עוד, אם האמת איתם וראוי לעשות כל או לא? מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך . איזה כת מהם צודקת ? תשובה- אוי להם הפתאים אשר עברו ונענשו , ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום, דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח"ו אלא מדבק עלמיא ליתברך. וכך פסק בשו"ע שם בס' ג וז"ל העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך. ומגן אברהם בס"ק ט כתב ולי נראה מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד, דהא כתב הבית יוסף בס' קכ"ה בשם הראש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש בס' נא והמהירות מבטל הכוונה, לכן טוב לשמוע מהש"צ. המשנה ברורה בס"טו מביא את המ"א ואת הגר"א שכתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד, כי כאן הוא סיום השבח של איש"ר ומיתברך ולהלן מתחיל פרק אחר ואין לערבבם בבת אחת. ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות גם להגר"א שרי ( דומיא דתקיעות בס' תק"צ), ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה, ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא.

יתברך וישתבח ויתפאר…– הטור תמהה מדוע מפסיקין באמצע הקדיש לומר (יתברך וכו') בלשון הקודש ? תירץ ה"ר דוד אבודרהם כי השח ( יתברך וכו') לא היו יכולים לשנותו ללשון הארמית. ובקדיש יש י לשונות של שבחים ואלו הם: יתגדל, יתקדש, יתברך, יתפאר וכו' וי"א שהן כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם ולכן אומרים "בעלמא די ברא כרעותיה". ומפני זה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר השבחים כי מצינו באגדה שעשרת הדברות כלולות בעשרה מאמרות ובקדיש יש עשרה שבחים כנגד י' מאמרות, וכשם שהיה הפסק בין ב' דברות ראשונות (שהקב"ה אמר אותם ישירות לבני ישראל) לח' דברות אחרונות,שב' הראשונות מפי הגבורה והח' מפי משה לכן הפסיק בין הב' הראשונות לח' האחרונות.

לעילוי נשמת כל נפטרי עם ישראל


[1] כתב הפרישה ששבת (יב:) אמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמית, אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאינן מכירין בלשון ארמית. וכתבו התוס' ( שם ד"ה שאין) חוץ מגבריאל שלימד את יוסף ע' לשונות, ותימא שהרי אפילו מחשבה שבלב אדם יודעים וכיצד לשון ארמית אינן יודעין . והרא"ש (ברכות פ"ב ס' ב) המלאכין כן מכירין לשון ארמית אבל אין נזקקין לו לפי שהוא מגונה בעיניהן .

[2] הטור הוסיף עוד טעם מכיוון שהיתה קשה לו קושיית שאנו חוששין במה שיתקנאו בנו אם נאמר שבח נאה כזה לפניו, שהרי מלאכי חסד ורחמים עומדים לפניו יתברך תמיד לחלות בעדינו ולהליץ מליצות טובות ועכשיו יקטרגו עלינו ?! (ב"ח).

[3] ולכן תקנו לומר בקדיש "ונחמתא"

[4] מתורגם ע"פ מתוק מדבש.

[5] כתב שארית יוסף שלכאורה היה נראה שהשו"ע פסק כמו התוס', אך בשו"ע בסוף סעיף קכד כתב העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך. ועיין בבאר הגולה בסימן נו שציין את המקור למה שכתב מרן "יש לכוון" דהיינו סברת רש"י ורבינו יונה. ומכח קושיה זו כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א ס' ד') דדעת מרן כתוס' ומה שכתב בתחילת דבריו יש לכוון בעניית הקדיש הוא לפי האמת גם לסברת התוס' . דהתוס' לא באו להקל על דברי רש"י אלא להוסיף על דבריו ובעינן תרתי כוונה והרמת הקול ממש, אלא שלא יגביה קולו יותר מהמברך. מ"מ אין המנהג כן, וסמכו על דברי הראשונים דהיינו בכל כח כוונתו, והמנהג בזה קדם למרן , ובכהאי גוונא מודה מרן להשאיר את המנהג על מכונו, כמבואר בהקדמתו לבית יוסף. וכ"כ הבן איש חי ( פרשת ויחי אות יא).

[6] כמו שיש בפסוק הראשון בתורה ובפסוק שלפני י' הדברות ומכיוון שמנין אותיותיו כ"ח לכן צריך לאמרו בכח וי"א לקיים מה שנאמר "כח מעשיו הגיד לעמו" וכ"ח תיבות יש מאיש"ר מברך עד דאמרין בעלמא ( רבינו הגדול מהרי"א)

(נשלח ע"י יעקב ח)