פירושים על ברכות השחר

הדפסה הדפסה

איתא במסכת ברכות (ס:) כי מתער אומר אלהי נשמה שנתת בי… ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים, כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אשר נתן לשכווי[1] בינה… כי פתח עיניה לימא ברוך פוקח עורים, כי תריץ ויתיב לימא ברוך מתיר אסורים, כי לביש לימא ברוך מלביש ערומים, כי זקיף לימא ברוך זוקף כפופים… וכי פריס סודרא[2] על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה וכו'.

הטור כתב בסימן מ"ו שמהגמרא עולה כי צריך לברך כל ברכה רק בזמנה (כאשר שומע קול תרנגול או פוקח עיניו) אולם לפי שאין הידיים נקיות תקנו לברך את ברכות השחר בבית הכנסת, טעם נוסף מפני שרבים מעמי הארץ אינם יודעים את הברכות לכן סידרום לאומרם בבית הכנסת על סדור העולם והנהגתו.

כתב הטור בסוף הסימן שכל הברכות שהן על סדר העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה, הנותן לשכווי, רוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ, אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מיטתו ואינו לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך, התוס' (בברכות ס: ד"ה כי שמע) וכ"כ הראש שאע"פ שלא שמע קול התרנגול יכול לברך הנותן לשכווי בינה שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא לנו את צרכינו. והרא"ש הוסיף וז"ל שכל הברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי, אם אין נהנה מהם כגון השוכב על מיטתו ערום אינו מברך אותם. אבל רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים חולקים והנהיגו לברך את כולם אפילו לא עשה המעשה, שלא על עצמו הוא מברך אלא על כל העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל. וכ"כ הר"ן שאפילו לא שמע שכווי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל הוא וכ"כ הרמב"ן. והרמב"ם קרא תגר על המנהג בפ"ז מהלכות תפילה וז"ל נהגו העם ברוב עירנו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת בין התחייבו בהם בין לא התחייבו וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא יברך.

הבית יוסף בסוף דבריו כתב שכיוון דאיכא פלוגתא במילתא, אין לברך ברכה אא"כ נתחייב בה ונ"ל שטוב לאומרה בלא הזכרת השם. וכ"כ בשו"ע שם בסעיף א' "כשישמע קול תרנגול יברך וכו'", ובסעיף ב' כתב "עכשיו מפני שאין הידיים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבהכ"נ וכו'", משמע דקאי על אותם שבסעיף א' (כלומר שרק אם שמע את קול התרנגול יברך), וכ"כ בפרוש בסעיף ח' "כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם". דרכי משה חלק עליו וכתב שאל ישנה אדם מן המנהג (שיברך גם שלא שמע).

ילקוט יוסף (בח"א שם בס' ג') כתב שיש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהן כלל, כגון שלא שמע קול תרנגול, שהברכות הן על מנהגו של עולם. ואע"פ שאין זו דעתו של מרן השו"ע, מ"מ הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות במקום מנהג לא אמרינן. ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים.

הרא"ש מקשה שהרי ידוע הכלל של מברך עובר לעשייתן? הכלל נכון רק בברכות המצוות שאומר בהם "וציוונו" צריך לברך את ה' תחילה על מה שציוונו ורק לאחר מכן לקיים את המצווה, אבל בברכות של שבח והודאה כגון ברכות השחר יכול לברך אח"כ ולא בסמוך לשבח. ישנה קושיה של הר"ן מהירושלמי מברקים – היה יושב בבהכנ"ס ושמע קול רעם וכו' ומשם נראה שאין לברך את ברכות השבח, אלא רק בתוך כדי דיבור של ראיה ושמיעה?!  ולכן הר"ן מתרץ שיש לומר שסדר ברכות השחר הם ברכות השבח על מנהגו של עולם[3] ואפילו לא שמע שכווי מברך עליו וכן בכולן.

כל ברכות השחר פותחות ב"ברוך" והרי קי"ל הכלל שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך? כתבו התוס' (בברכות מו:) שמשום דמעיקרא לא נתקנו ברכות השחר לברכן סמוכות זו לזו (כאשר שמע קול תרנגול אומר וכו') ולכן כולם פותחות בברוך, טעם נוסף מפני שהברכות הינן קצרות כמו ברכת הפירות שפותחות בברוך.

המעביר שינה מעיני בגמרא כתוב כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו'  וחותם ברוך גומל חסדים טובים לעמו ישראל. וכן צ"ל "ויהי רצון" באות "ו" מפני שהם ברכה אחת, שאם הייתה ברכה בפני עצמה הייתה פותחת בברוך ולכן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף הברכה. התוס' (ברכות מו:) מקשה שהרי יש כלל שחתימת הברכה צריכה להיות מעין הפתיחה, ולכן מה הקשר בין מעביר חבלי שינה לגומל חסדים טובים? וי"ל דשפיר הווה מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר שינה סמוך לחתימה איכא "ותגמלני חסדים טובים" והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כוחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך והיינו כעין פתיחתה של מעביר חבלי שינה. וכ"כ הכלבו שהברכה פותחת בברוך ומסיימת בברוך ועניינה הודאה לש"י על המנוח והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והיא ברכה עם מטבע ארוך.

עוטר ישראל בתפארה ועוזר ישראל בגבורה ? מדוע רק שתי ברכות הללו מוזכר בהם ישראל ולא בשאר ברכות השחר? הטעם שכל שאר הברכות לא מוזכר בהם ישראל מכיוון שבהם כל אומות העולם שווים בהם בהנאתם אבל שתי הברכות הנ"ל נתקנו רק לישראל, מפני שאוזר ישראל נתקן על האבנט (חגורה) משום צניעות שליבו לא יראה את הערווה (בזמנם היו הולכים עם גלימה ארוכה ללא לבנים) ועוטר נתקן על כיסוי הראש משום יראת שמים (משנה ברורה בסק"ט).

אלהי נשמה מדוע הברכה אינה פותחת בברוך? לפי שהיא סמוכה לברכת אשר יצר, וברכה שסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, ולפיכך לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה (הרא"ש בתשובה בכלל ד' סימן א') וי"א שאין צריך לומר אותה אחרי ברכת אשר יצר, והסיבה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה כמו ברכת הגשמים (מודים אנחנו לך על כל טיפה) שאינה פותחת בברוך. וכדעה האחרונה מסתבר מהגמרא שכתבה כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה ובתר הכי קאמר כי משי לידיה לימא על נטילת ידיים וכן סידרם הרמב"ם וכך פסק השו"ע (סי' ו' סעיף ג'). המשנה ברורה בס"ק י"ב כתב שמ"מ יש לעשות על הצד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר.

גר – כתב אבודרהם בשם הרמ"ה שברכות שלא עשני גוי ושלא עשני עבד הינם על תחילת בריאתו של האדם המברך, ולכן גר לא יכול לברך שלא עשני גוי (כל שלא הייתה הורתו ולדתו בקדושה) אבל שבוי שהשתחרר יכול לברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין העבד חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבוא בקהל. הרמ"א כתב שגר יכול לברך "שעשני גר" ומביא ראיה מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן" שיש עשייה גם אחרי הלידה. השל"ה והב"ח חולקין מכיוון שהוא בחר להיות גר ולא שייך לומר "שעשני" ולכן יברך רק על שלא עשני עבד ושלא עשני אשה (בית יוסף ס' מ"ו).

הב"ח מקשה מדוע לא מברכים "שעשני ישראל" כמו שאר הברכות שמברכים על הטובה (פוקח עוורים וכו') ומתרצים משום שנוח לאדם שלא נברא משנברא, ולכן קאמרינן הלוואי שלא עשני, ועכשיו שעשני, אני מברך שלא עשני גוי או עבד, ולי נראה שאם היה מברך שעשני ישראל אזי לא היה יכול לברך שעשני בן חורין או שעשני איש כי הכול בכלל שעשני ישראל .

גוי, עבד ואישה – המ"א בסק"ט כתב שאם ברך שלא עשני אישה בראשונה לא יברך שוב על הגוי ועבד. הט"ז בסק"ו חולק וכותב שיש מעליותא בעבד וגוי לעומת אישה, שעבד יכול להשתחרר וגוי יכול להתגייר והיו חייבים בכל המצוות משאין כן באשה שא"א שתתחייב בכל המצוות. ולגוי יש מעליותא יותר מאשר עבד כי יש לו ייחוס (כדכתיב בעבד "שבו לכם פה עם החמור" – עם הדומה לחמור, אבל לעכו"ם יש יחוס כדכתיב בן חזאל). הרי חזינן שיש לכל אחד מהנ"ל מעלה על חברו וא"כ לא נכלל בו וצריך לברך, ע"כ צריך האדם לתת הודיה שלא נברא כלל באחד מאלו אלא מעלה יתירה על כולם. והפרי מגדים באשל אברהם הוסיף שבעבד יש מצוות מילה והשחתת הזקן מה שאין באשה. המשנה ברורה (ס"ק ט"ז) הביא את המ"א וכתב אבל הרבה אחרונים חולקין בכל זה. וכן הסכים האליה רבה ודרך החיים שיוכל לברך. הרב עובדיה בהליכות עולם כתב שכיון שרוב האחרונים סבירא ליה הכי ויש גם כעין ספק ספיקא לברך ולכן בדיעבד יברך וכ"כ ההלכה ברורה וברכת ה' (ח"ד פ"ד ס' נג) וכן מוכח מהשו"ע שלא הזהיר שאם ברך שלא עשני אישה לא יברך שלא עשני עבד ושלא עשני גוי כמו שהזהיר במי שטעה וברך זוקף כפופים לפי מתיר אסורים אז לא יברך מתיר אסורים[4] (שו"ע בס' ה). והנה בהיגלות נגלות דברי רב עמרם בסדר רב עמרם דמוכח להדיה מדבריו לברך שצריך לברך, יש לומר שאילו ראו דבריו הב"ח והמ"א היו מסכימים לברך וכן דעת המשנה ברורה שעיקר כדעת הט"ז וסיעתו לברך וכן עיקר.

הנותן ליעף כח – נתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקב"ה עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך. אדם בשר ודם מפקיד פיקדון ביד חברו, ומחזירו לו בלוי ומקולקל, אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב"ה והיא עייפה, מחזירה לו חדשה ורגועה. אע"פ שדעת מרן בשו"ע בס' ו' שאין לברך ברכת "הנותן ליעף כח", מ"מ פשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך ברכה זו בשם ומלכות, וכן דעת האר"י ז"ל ורבותינו המקובלים, ואין לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה, וכלל הוא בידינו שבמקום שיש מנהג לברך א"א ספק ברכות להקל (ראה תרומת הדשן ס' לד) וכנ"ל בשאר ברכות השחר שמנהגינו לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהם כלל (ס' ז').

 

 ברכות התורה —

הטור בס' מז מביא את הגמרא בנדרים (פא.) מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים? רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחילה. דאמר רב יהודה א"ר מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוה, עד שפירשה הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. מאי נינהו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחילה[5]. הבית יוסף מסביר שבתחילת עסקם בתורה בכל יום. ותלמידי חכמים מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילין בה, אינם זהירים לברך כפותחין, ולא מקיימא ברכתא כדכתיב ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תורה. ומהרי"א מסביר לפי שאין מברכין על התורה , מורה שאין קורין אותה לשמה אלא כאומנות בעלמא, לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק בתורה כמו שנאמר שלא תמוש מפיך וכו'. והר"ן מסביר בשם רבנו יונה שלא היו מברכין בתורה תחילה כלומר שלא הייתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כל היו מזלזלים בברכותיה.

הקשה הטור על הנוהגים לומר פסוקים קודם ברכת התורה, וכתב על זה שנהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה לברך ברכת התורה ולומר אחריה פרשת ברכת הכוהנים ולסדר הברכות (כדי שיהא עובר לעשייתן). ועל זה כתב הרמ"א (סימן מ"ו סע' ט') ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר. נשאלת השאלה מדוע עדות המזרח מסדרים את ברכת התורה רק בסוף ברכות השחר?

הבית יוסף מסביר בשם האגור בשם מהר"ם דהא שצריך לברך כשהוא משכים היינו דווקא כשלומד אבל אם מתפלל תחנונים אין צריך לברך וכן כתב הראב"ד בשם מהר"י שכתב בתשובה שאין לחוש אם אומר פסוקים קודם ברכת התורה כיון שאינו אומר אותם דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי. כלומר ניתן לברך את ברכות השחר לפני ברכת התורה, וכ"כ בשו"ע בס' ט' וז"ל "לא יקרא פסוקים קודם ברכת תורה אע"פ שהוא אומרם דרך תחנונים ויש אומרים שאין לחוש כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים ונכון לחוש לסברא הראשונה". נראה לי שלכל הדעות לפי השו"ע ניתן לברך את ברכות השחר לפני ברכת התורה שאינם דרך לימוד. אבל הרמ"א כתב שם "ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר" . וצריך עיון מדוע לכתחילה לפי עדות המזרח לא מקדימים את ברכת התורה לפני ברכות השחר. ויתכן לומר שמכיוון שנהגו לברך את ברכות השחר בביתם "כאשר פקח את עיניו וכאשר לבש את כסותו וכו'", ולכן כאשר גמר להתכונן לתפילה (וכבר סיים לברך את ברכות השחר תוך כדי) רק אז היה ראוי לברך את ברכת התורה. לעומת זאת האשכנזים שנהגו לסדר את ברכות השחר בבית הכנסת כחלק מהתפילה, לכן מן הראוי להתחיל בברכת התורה לפני התפילה.

מדוע כשאנו מברכים על התורה בכל בוקר אין אנו מברכים לאחריה?

הרשב"א מסביר בתשובות שקריאת התורה הינה מצווה, ואין מברכים על המצוות לאחריהם. ואל תקשה לי מקריאת התורה בבית הכנסת שמברכים לאחריה, ששם זאת תקנה משה ועזרא ועל תקנות מברכים לפניהם ולאחריהם כמו שמברכים על הלל ועל מגילה. ולי נראה שאפילו אם היו מברכים לאחר המצווה לא קשה כיון דמצוות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך לאחריה (ואין היסח דעת ממנה).

נוסח הברכה

כתב הטור שזה נוסח הברכה "על דברי תורה" ונוסח האשכנזים "לעסוק בדברי תורה". הבית יוסף כתב בשם רבנו יונה שהנוסח המדוקדק יותר על דברי תורה, וכ"כ ה"ר דוד אבודרהם שיותר נכון לומר על דברי תורה לפי שהוא כולל עסק הלימוד ועשיית המצוות. והבית יוסף כתב שנראה לו הנוסח לעסוק בדברי תורה שהיא ברכה מיוחדת לקריאת התורה שהוא בא לעסוק בה עכשיו מלברך על דברי תורה שכולל ג"כ עשיית המצוות שאינו בא עכשיו לעשותם ולכשיעשה מברך על כל מצווה ברכה המיוחדת לה אבל מ"מ נוסחת הרמב"ם היא על דברי תורה וכך כתב בשו"ע. המשנה ברורה (ס"ק ח) כתב שמנהג מדינתנו לומר לעסוק בדברי תורה.

איתא בגמרא (ברכות יא:) מאי מברך א"ר יהודה אמר שמואל אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה ור' יוחנן מסיים בה הכי הערב נא ה' אלוהינו את דברי תורתך בפינו וכו' ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. רב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים בא"י נותן התורה א"ר פפא הילכך נימרינהו לכולהו. לכאורה קשה הרי יש ברכה לבטלה לומר שתי ברכות על אותו דבר?

רבנו יונה מסביר שהתקינו לברך שלושה ברכות בבוקר על שלושה סוגי לימוד תורה אותם לומדים:

  • ברכת "אשר בחר בנו… נותן התורה" על לימוד מקרא – פרשת הקורבנות.
  • ברכת "הערב" על לימוד משנה – פרק איזהו מקומן.
  • ברכת "על דברי תורה" על לימוד מדרש דהיינו "רבי ישמעאל אומר" .

הסבר נוסף שרבנו יונה מביא לדעת מי שאומר שמדובר בשתי ברכות: הראשונה ארוכה והשנייה קצרה, ורב יוחנן לא בא לומר שלא יאמר הברכה הראשונה, אלא שיוסיף עוד ברכה בסופה ויאמר "הערב"[6], ואשכח דהוו להו שתי ברכות, אחת כנגד תורה שבכתב והאחרת כנגד תורה שבע"פ, שהמדרש והמשנה הכול בכלל תורה שבע"פ הוי וסגי ליה בברכה אחת.

הראב"ד שם מקשה על רבנו יונה הרי כל עניין לימוד התורה הוא עניין אחד, ולמה צריך ברכה לכל אחד ואחד? ואם צריך ברכה לכל אחד אזי צריך לברך ברכה אחת מעין שלוש מצוות (כגון מעין שלוש או מעין שבע)? והרי רב פפא מסתפק איזה ברכה הטובה ביותר? ואם יברך את כל הברכות ייכשל בברכה לבטלה? ולפיכך הוא מפרש שבברכה של רב יוחנן "הערב" ישנה בקשה שלא ייכשל בדברי תורה שאנו צרכין לה, לפיכך אין אנו רוצים להניחה (ולכן תיקנו את שלושת הברכות).

מדוע נשים מברכות את ברכת התורה הרי הן אינן חייבות בלימוד התורה?

עונה האגור בשם מהר"י מולין שנשים חייבות בלימוד תורה שבכתב ואע"פ שלשון הברכה "לעסוק בדברי תורה" משמע על תורה שבע"פ שנשים פטורות מלימוד תושב"ע, ולא חילקו חכמים בברכה בין נשים לגברים, טעם נוסף הוא שנשים מברכות בגלל קריאת הקורבנות ותפילה כנגד קורבנות תקנום, והן חייבות בתפילה, וא"כ חייבות ג"כ בקריאת העולה והקורבנות וכ"ש לדברי הסמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכים להן.

[1] הלב נקרא שכווי כ"כ רבנו יונה וכן הרא"ש שכתב שהלב נקרא שכווי בלשון המקרא, שע"י הלב אדם מבחין בין יום ללילה ומפני שתרנגול מבין ג"כ, קורין לתרנגול שכווי.

[2] כתב ה"ר דוד אבודרהם שלא נהגו לברך עוטר ישראל באותן הארצות שאינם מניחים מצנפת לפי שברכה זו נתקנה לפי שהיו עוטרים מצנפת, אבל עכשיו נהגו כל העולם לאמרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת לפי שאסור להלך בגילוי ראש (תוס') ולפי מי שמפרש שאין איסור ללכת בגילוי הראש מ"מ מודה דמידת חסידות הוא שלא לילך בגילוי הראש ולפי שישראל הם המצווים בכך כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכים עוטר עמו ישראל התפארה.

[3] הברכות אלו על סדר העולם והנהגתו תוקנו כדי להשלים מאה ברכות בכל יום כדתניא (מנחות מג:) היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך" (דברים י,יב) (מה = מאה, פרש"י) ורב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא כתב שדוד המלך תיקן מאה ברכות בכל יום מפני שהיו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן לישראל מאה ברכות בכל יום.

[4] צריך לברך תחילה ברכת מתיר אסורים מפני כאשר יושב על מיטתו ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני שמניע עצמותיו, שהיו כל הלילה ככפותים. וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים, מפני שהייתה קומתו כפופה כל הלילה. ואם ברך תחלה זוקף כפופים קאמר ר"ע שלא יברך אח"כ מתיר אסורים שלפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האיברים ולא יחזור לברך פעם שנייה על זה.

[5] הב"ח תמה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול כזה על שלא ברכו בתורה תחילה, שהוא לכאורה עברה קלה?! ועכשיו הוא בונה יסוד גדול וז"ל ונראה דכוונתו יתברך מעולם הייתה שנהיה עוסקים בתורה, כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ברמ"ח מצוות  עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת הם היו מרכבה והיכל לשכינתו יתברך. שהייתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה. ובקרבם ממש הייתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה הייתה מאירה מכבודו, ובזה יהיה קישור לפמליה של מעלה עם פמליה של מטה והיה המשכן אחד. אבל עתה שעברו חוק זה, שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך מו"מ גם להתנאות, להראות חכמתם, ולא התכוונו להתעצם ולדבק בקדושת ורוחניות התורה, ולהמשיך השכינה למטה בארץ, כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם. הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ, ועלה לה למעלה והארץ נשארה בגשמותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה, והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ? ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וכו' .

[6] "הערב" בלא האות ו' מכיוון שכאן מתחילה הברכה השנייה הארוכה שאינה קשורה לברכה הראשונה.

(נשלח ע"י יעקב חזן – מתוך הספר "תפילת יעקב")

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • הלכות ועיון בנושא הסחת הדעת בברכות התורה
  • עיונים של תפילות יום הכיפורים ועל יונה
  • היכן נמצאת הברכה החסרה?
  • תפילת שמונה עשרה - הסבר לסדר הברכות
  • אשת חיל - מה למעשה הבעל אומר לאשתו?
  • הלכות ופירושים על תפילות שלושת הרגלים ור"ח
  • הסברים על ברכת "אשר יצר" (על פי טור סימן ו)
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.