בין רוחני לגשמי

הדפסה הדפסה

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא: לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל', יא-יג).

נחלקו פרשני המקרא בזיהוי "המצוה הזאת" – מצוות התשובה או כל המצוות כולן. בין כך ובין כך, אף אם מדובר כאן על עבודת ה' בכלליותה – מתארת כאן התורה קרבה גדולה לאותה מצווה.
עלולים היינו לחשוב שהמצווה נמצאת בשמים, לשם אין כלל אפשרות להגיע. אף אם המצווה אינה בשמים, עלולים היינו לחשוב שהיא מעבר לים; מקום שאליו אי אפשר להגיע ללא הכשרה מסוימת, אשר בזמן התורה – קשה עד בלתי אפשרית.
מדובר כאן על שתי אפשרויות שונות: אחת על השמים ואחת על הארץ. שתיהן שגויות, כיוון שהמצווה קרובה אלינו – "בפינו ובלבבנו לעשותה".

מדוע שנחשוב שהמצווה כה רחוקה מאתנו? נראה שיקל עלינו לענות על שאלה זו: מדובר כאן על התורה, על כלל המצוות. מושגים אלו – רוחניים הם, ומנוגדים לאדם הגשמי. אפשר היה לטעון שפער זה בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך הוא לא יוכל להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם. האדם, העשוי גוף ונשמה, גשמי ורוחני כאחד, מוכיח שכך ורק כך, אפשר להתקיים. ננסה לתת דוגמה למצווה המסמלת את קרבתנו אליה – בפינו ובלבבנו.

מהנהגת משה להנהגת יהושע

בפתחה של פרשת וילך מתואר המעבר מהנהגתו של משה להנהגתו של יהושע. ראשית, מדובר על מעבר ההנהגה בהקשר לכיבוש הארץ: "ה' א-להיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה': ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם: ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם: חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-להיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך (ל"א, ג-ו).

אולם הארץ קשורה בקשר הדוק עם תורת ה', ועל כן משה מעביר מיד הלאה אף את התורה. כאן מתוארת העברת התורה לכהנים, ולצד זאת – מצוות הקהל: "ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל: ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות: בבוא כל ישראל לראות את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם:

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'
א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת: ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה" (ל"א, ט-יג).

אם כן, משה מעביר יחד את ההנהגה – הצבאית והתורנית, הארצית והשמימית. לצד זה, מתוארת מצוות הקהל. בני ישראל מתאספים כולם לפני ה' ושומעים את התורה מפי המלך.

מצוות הקהל

מהי מטרתה של התקהלות זו? הגמרא בחגיגה עונה: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (ג.).
יש כאן מטרה לימודית ומטרה חווייתית. אולם, נראה סביר שהמטרה הלימודית היא משנית. קשה לחשוב שהמלך, הקורא את כל ספר דברים לפני כל העם, מעביר ידע רב לשומעים. אולם, מבחינה חווייתית יש כאן מעמד ייחודי: כל העם כולו שומע את המלך קורא בתורה, במקום אשר יבחר ה'.

התורה מגדירה מועד מדויק למצווה זו – "במועד שנת השמיטה בחג הסוכות". מדוע נבחר דווקא מועד זה?
כדי לענות על שאלה זו, ניזכר בקצרה במחזור החקלאי, החוזר על עצמו פעמיים בשבע שנים: בשנתיים הראשונות של השמיטה מביא החקלאי מעשר שני, בשנה השלישית מעשר עני, ורביעית מתקיים וידוי מעשרות.
מחזור זה חוזר פעם נוספת: בשנים הרביעית והחמישית מפרישים מעשר שני, בשנה השישית מעשר עני, ובשביעית וידוי מעשרות. אם כן, פתח השנה השמינית הוא התחלה חדשה. זוהי התחלה חדשה, הזדמנות חדשה, ובה אנו מקיימים את מצוות ההקהל.

גם לקריאה בתורה יש מחזוריות דומה. מנהג ארץ ישראל במשך שנים רבות היה לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש וחצי שנים – פעמיים בשבע שנים. מחזוריות זו כמעט זהה למחזוריות החקלאית.
אנו רואים חיבור בין התורה לארץ, בין הרוחני לגשמי. חיבור זה בא לידי ביטוי גם בברכות היחידות שאנו מכירים אשר חיובן מן התורה: ברכת התורה וברכת המזון, "על הארץ הטובה אשר נתן לך".
בגמרא בנדרים נאמר:  "אמר רב אדא ברבי חנינא אלמלי חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא" (כב.).
אם לא היו חוטאים בני ישראל בחטא המרגלים, הם היו מקבלים את חמשת חומשי התורה וספר יהושע בלבד. בפשטות, נראה שספר יהושע לא היה ניתן לצד חמשת חומשי התורה, אלא כחומש שישי וכחלק מהם. כיבוש ארץ ישראל היה אמור להיכלל כמקשה אחת לצד קבלת התורה ופרטיה. אולם, לאחר החטא, כיבוש ארץ ישראל מקבל ספר נפרד – ספר יהושע.

החיבור שבין ארץ לתורה

אך חלוקה זו אינה מוחלטת. גם לאחר החלוקה יש תורה בארץ ויש ארץ בתורה, רוחני בגשמי וגשמי ברוחני. אף הארץ, הכה-גשמית, מקבלת אופנים רוחניים ברורים. בחומש דברים מתארת התורה: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים: ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י-יב).
בארץ מצרים, הלחם תלוי בארץ. האדם משקה את הארץ באמצעות רגליו הדורכות על הארץ, כמו בגן הירק. לעומת זאת, בארץ שבה אנו נמצאים, אף הלחם, הביטוי הגשמי ביותר, תלוי בשמים. תלוי בעיני ה', אשר מביט בארץ לכל אורך השנה.

~*~

הזכרנו את וידוי המעשרות, המתבצע כחלק מהתהליך המתרחש פעמיים בשבע שנים. לאחר שהאדם מתאר את הקפדתו על מצוות התורה, חוזר האדם לארץ, ומתפלל: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, טו).
האדם מתפלל לברכה לעם ישראל ולאדמה. האדמה אשר ה' נשבע לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש. גם כאן, קיום מצוות הארץ על פי התורה, מסתיים בתפילה על הארץ.

לאחר תפילה זו, לאחר שהאדם אכן מקיים את כל שנצטווה, אומרת התורה: "היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך: את ה' האמרת היום להיות לך לא-להים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו: וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו" (שם, טז-יח).

לאחר הציווי, לאחר שהאדם מקיים את מצוות התורה בכל לבבו ובכל נפשו, הוא זוכה לאותה מערכת יחסים בלתי אפשרית עם ה': אנו מאמירים את ה' והוא מאמיר אותנו. כל זאת לאחר אותו חיבור בין הרוחני לגשמי, בקיום מצוות ה' – כולל הארציות שבהן. פסגתו של התהליך היא בשתי מילים, המופיעות בפסוק הבא: "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש לה' א-להיך כאשר דבר" (שם, יט).
עם קדוש. עם שמחבר בין רוחני לגשמי, בין גוף לנשמה, בין ארץ לתורה. עם זה, הוא שזוכה להיות עם קדוש.

דברים אלו ראויים לתשומת לב מיוחדת בימים אלו, עם הגעת הימים הנוראים. ימים שבהם אנו מחפשים את דרכנו, הם הימים שבהם עלינו להיות מודעים עד כמה הדברים בפינו ובלבבנו. עד כמה המצוות הנראות מנותקות מאתנו, כה רוחניות ונשגבות – הן למעשה חלק מאתנו, בפינו ובלבבנו.

(הרב ברוך גיגי שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית פרשת ניצבים-וילך ה'תשע"א וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון  http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • שובה ישראל עד ה' א-להיך
  • "אתם ניצבים היום כולכם"
  • "כי בשרירות לבי אלך" - על חשיבה אינדיוודואליסטית מוטעית
  • דבר תורה לפרשת "ניצבים"
  • דבר תורה לפרשת "וילך"
  • "כי נשני אלוקים" – מסליחת העבר להפריית העתיד
  • ברית מואב, עם ישראל ופרשת התשובה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.