תמידים כסדרם
חודש תמוז, שאנו עומדים בפתחו, הוא חודש ידוע לשמצה. בחודש זה אנו מציינים שני ימי זיכרון לפורענויות הקשות שעברו על כנסת ישראל ט' בתמוז וי"ז בו. שלא כמו חודש אב, בו אנו חוגגים את ט"ו באב לאחר תענית החורבן, בחודש תמוז אין ולו מועד אחד המאזן את ימי הפורענות.
המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". (משנה תענית כו.)
קשה מאוד לדרג את חמשת המאורעות המוזכרים במשנה לפי סדר חשיבותם. כל הפורענויות שאירעו ביום זה הן קשות, וגרמו לתוצאות איומות לטווח רחוק. עם זאת, למרות הקושי שבזיהוי המאורע החמור מבין החמישה, דומה שאין חולק על כך שביטול התמיד הוא המאורע הקל ביותר, הפחות נורא מכולם. אנו רגילים לחיות ללא הקרבת התמיד ואיננו חשים בחסרונו, אך גם אם ננסה לשחזר את הרגשתם של אנשי ירושלים בתקופת החורבן , נראה שאין להשוות את ביטול התמיד, שאינו אלא הפסקתו של מאורע חיובי, לארבעת הטרגדיות האחרות.
אכן, ישנן דתות ותפיסות דתיות, שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים ורגעי השיא כניגוד ליומיום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו. עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט, מושתתים ובנויים על מושג התמיד. הדבר מתבטא הן בתחושה, בכך שהאדם מצווה להתייחס למציאותו ונוכחותו של הקב"ה, ש"לית אתר פנוי מיניה", בכל שעה ובכל מקום, והן במצוות ספציפיות החלות על האדם בכל יום, בכל מקום ובכל מצב: חובות הלבבות, מצוות הזכירה, ועוד.
בדומה למושג התמיד, כך גם לקרבן התמיד ישנו אופי כפול: זהו קרבן המובא בכל יום, כשם שמוסף השבת הוא קרבן המובא בכל שבוע. ובמקביל, הקרבתו מהווה חלק מהמערך הקבוע במקדש, בדומה להדלקת הנרות ולהקטרת הקטורת. בשל אופיו הייחודי קובע קרבן התמיד את מסגרת ההקרבה במקדש, הנעשית כולה בין קרבן התמיד של הבוקר וקרבן התמיד של בין-הערביים, ובכך הוא מעצב בונה ומתווה את אופיו של היום כולו במקדש ומחוצה לו.
מרכזיותו של קרבן התמיד בעולם היהדות נמצא גם במישור ההלכתי הצרוף: "התמידין קודמין למוספין" (משנה זבחים פט.).
לקדימות קרבן התמיד על המוספים ישנם שני רמות: קדימה זמנית, וכן קדימה מצד סדר העדיפויות, כאשר ניתן להקריב רק אחד מהם. התפיסה העולה מהמשנה, לפיה התמידים סוללים את הדרך ומהווים תשתית למוספים, עומדת בניגוד חריף לנטייה הרווחת. בד"כ נתפס האדם לחגיגיות, לייחודי ולחריג, ומזלזל, אם לא בוחל, בשגרה, בשעמום ובעול היומיומי. בניגוד לקונספציה השגרתית, מעמידה המשנה מערכת עדיפויות שונה- "התמידין קודמין למוספים".
אולם אין כאן רק העדפה מתקנת גרידא, ואפילו לא רק בחינה של עליונות התמידים, אלא גם שעמוק בתודעתנו הדתית אנו יודעים שללא תמידים – גם מוספים לא יהיו, וכך לא נוכל לבנות את הפירמידה הפוכה, המעדיפה את המוספים על התמידים.
הגמרא בזבחים דנה במקרה של התנגשות בין שני קרבנות, האחד מקודש מחבירו, אך השני תדיר ממנו:"איבעיא להו: תדיר ומקודש – איזה מהם קודם? תדיר קודם משום דתדיר, או דלמא מקודש קדים, דקדיש? תא שמע: תמידין קודמין למוספין, ואף ע"ג דמוספין קדיש! אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני?!". (זבחים צ:)
חותמו של היום טבוע עמוק-עמוק בקרבן התמיד של אותו יום. כשם שמוסף השבת יונק מקדושתה של השבת – כך אף התמיד המוקרב בשבת שואב ממנה. לעולם אין המוסף החד פעמי עדיף על התמיד השגרתי.
בשל מרכזיותו של מושג התמיד בתודעתנו, לא ייתכן שניוותר שווי נפש לנוכח ביטולו של התמיד. הנוצרי יסתדר בקלות עם ביטולו של התמיד, אך כל עולמו של בן-תורה עומד ומבוסס על התמידים, והמשמעות העמוקה שמאחורי ביטול התמיד צריכה להחריד אותו לא פחות – ואולי אף יותר, ממשמעותן של הטרגדיות האחרות שאירעו בי"ז בתמוז.
עם כל חומרתו של ביטול התמיד בשל גזירת המלכות, אנו עומדים בפני סכנה חמורה פי כמה: ביטולו של התמיד מתוך שחיקה וכרסום, ולא מאונס. כאשר משהו מהתפיסה הלא יהודית, לפיה רק המוספים הייחודיים חשובים מחלחל לתודעתנו, והביטויים והאירועים היומיומיים מתגמדים ומאבדים את ערכם בעינינו – אזי צריך הדבר להדליק בפנינו נורת אזהרה! ליהודי אין רגעים פרוזאיים! עליו להיות אמון על הערכת הפרוזאי ועל זיהוי הפן השירי שבפרוזה, בבחינת- "התורה כולה איקרי שירה". כאשר רמת המודעות והמחוייבות לתמידים מתכרסמת – יש בכך סכנה רבתי.
בחיינו כבני תורה וכבני ישיבה מתבטא מושג התמיד בשלושה מובנים עיקריים.
ראשית – "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה', יט). אהבת התורה, הבאה לידי ביטוי בלימוד היומיומי בבית המדרש, היא הביטוי המובהק ביותר למושג התמיד היומיומי. אמנם סדר לימוד זה הוא שגרתי ואפרורי, אך מי שמתקשר ומתחבר לעולם התורה – אין לו יום שגרתי, ובאהבתה של התורה הוא שוגה תמיד! לא לחינם אנו מכנים את זמן הלימוד "סדר", במקביל לסדר התמידים, כמערכת המעצבת והעומדת במרכזו של היום כולו.
לביטוי השני למושג התמיד רמזו חז"ל באומרם "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו:). גם אם אין במובן זה סכנה לביטול מוחלט של התמיד, ודאי וודאי שקיימת סכנת שחיקה באיכותה, עוצמתה, כוונתה ועומקה של התפילה. דווקא בימים אלו, כאשר גורלה של מדינת ישראל עומד על כף המאזניים, עלינו להתחזק ביתר שאת, להתפלל, לזעוק ולהרעיש את אמות הסיפין בשמיים בתחינה לה'. דווקא בזמנים כאלו עלינו לחזק ולהטמיע את חשיבותו של מושג התמיד שבתפילה.
ביטוי שלישי למושג התמיד הוא השבת, ובפרט – השבת בישיבה. כבר הרמב"ן מפרש את הציווי "זכור את יום השבת לקדשו" כציווי תמידי, המתייחס לשבת כמו לימות החול. כפי שראינו, קדושתה של השבת מקרינה על תמידי יום השבת כשם שהיא מקרינה על מוספיו, ואל לנו לשכוח את ייחודה של כל שבת שגרתית מפני שבתות מיוחדות וחגיגיות (מבלי לזלזל, כמובן, באותן שבתות).
החודש הקשה שבפתחו אנו עומדים עשוי להפוך לחודש של התעלות. כמשקל נגד לביטול התמיד בי"ז בתמוז – עלינו לחדש דווקא בחודש זה את התמיד, ע"י עיסוק בתורה, בתפילה ובחיזוק השבתות. האחריות מוטלת על כתפינו, ואל לנו להטילה על גורמים אחרים. רק עלינו מוטלת המשימה להתחיל ולפעול כדי להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.
(הרב אהרן ליכטנשטיין. השיחה סוכמה בר"ח תמוז תש"ס, ולא עברה את ביקורת הרב. לע"נ של חנה זלדה בת הרב יצחק ופסי ז"ל. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון www.etzion.org.il )