מחויבות לברית ללא תנאי

הדפסה הדפסה

ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת, וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו, ונסלח לו… והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמה : כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הכרת תכרת הנפש ההוא, עונה בה. (במדבר ט"ו, כז-לא)
התורה מתארת כאן שני קצוות של קשת החוטאים: ישנו החוטא בשגגה, שמביא קרבן; וישנו החוטא 'להכעיס', ביד רמה, המפר את מצוות ה' כאידיאולוגיה, שחייב כרת. מה לגבי מעמד הביניים – מזיד 'לתיאבון', המונע ע"י תאוותיו והנאותיו, ולא בשל רצון לצאת נגד התורה ומצוותיה בדווקא?

גם בהלכה אנחנו מכירים בעיקר את שני הקצוות הללו, כאשר היחס לכל מה שבאמצע עמום ומעורפל. השוגג, כאמור, מביא חטאת, והמזיד חייב מיתת בית דין; אולם במזיד זה ישנם תנאים מגבילים, שנוטים לכיוון החוטא ב'יד רמה', של מזיד להכעיס: עדים והתראה, ולא סתם התראה, אלא התראה שמלווה באמירתו של החוטא "על מנת כן אני עושה", שמיד לאחריה, בתוך כדי דיבור, מתבצעת העבירה (רמב"ם, הלכות סנהדרין פי"ב ה"ב). מדוע יש צורך בתכיפות כזו להתראה? היעלה על הדעת שללא זאת אין הוא חוטא במזיד?! תוך כדי דיבור הוא זמן שניה (וחצי) – וכי יעלה על הדעת שכעבור שניה וחצי החוטא ישכח את ההתראה? לכאורה נראים הדברים, שההגדרה של חוטא במזיד מתקרבת להגדרת החוטא 'ביד רמה', כפי שעולה מהצורך באמירה "על מנת כן". יש כאן הכרה במי שמצוה ובמצוה, והחלטה עקרונית, אידיאולוגית, לעבור מעליהם בשאט נפש. שוב אין לנו התייחסות מפורשת למצב הביניים, של העובר להנאת עצמו.

מיד לאחר פסוקים אלו שומעים אנו על אדם שאכן התחייב מיתת בית דין: ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת… ויאמר ה' אל משה: מות יומת האיש, רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת, כאשר צוה ה' את משה. (במדבר ט"ו, לב-לו)

יש לציין כי בשני המקרים היחידים בהם התורה מספרת לנו על הוצאות להורג בפועל שאירעו במדבר, מדובר על מעשה להכעיס: המחרף והמגדף (ויקרא כ"ד) – מעשה שאין לו משמעות מלבד להכעיס. אין שום תוכן בחירוף 'לתיאבון'; והמקושש בפרשתנו. המקושש בוחר מצוה המבטאת יותר מכול את הברית בין הקב"ה ובין עמו, ובאופן הצהרתי ומופגן עובר עליה. למה דווקא עכשיו? מה גרם למקושש לעשות את אשר עשה?

הפרשה מתקשרת לפרשה שלאחריה, פרשת קורח. גם שם אנו קוראים את דברי דתן ואבירם אל משה: וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר! אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, ותתן לנו נחלת שדה וכרם! העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה! (שם ט"ז, יב-יד)
זהו ביטוי מובהק לאותה אידיאולוגיית 'להכעיס' בה נוקט המקושש בפרשתנו, ונראה שמכריכה אחת נלקחו שני הסיפורים. שמא המקושש הוא אותו און בן פלת הנזכר בתחילת פרשת קורח, ולאחר מכן אנו לא שומעים עליו דבר – וזאת בשל הוצאתו להרוג כמקושש. הדבר דורש מעט 'סידור מחדש' של הפסוקים, אבל המסגרת הכללית ברורה: מדובר בפיתוח מתמשך של קואליציית פורקי-עול ראוותניים, המצהירים בפרהסיה שבכוונתם לעבור על מצוות ה'. ושוב יש לשאול: למה דווקא עכשיו?

הדבר עשוי להוביל אותנו לפרשה הקודמת, פרשת חטא המרגלים וגזירת ארבעים השנים במדבר, ולבחינת הקשר היסודי בין שני מאורעות חשובים בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל: קבלת התורה וקבלת ארץ ישראל. הקבלות רבות קיימות בין חטא העגל לחטא המרגלים (משה העולה להר ארבעים יום וארבעים לילה וחוזר עם הלוחות, מול המרגלים העולים לארץ ארבעים יום וארבעים לילה וחוזרים עם פרי הארץ; והקבלות רבות נוספות ישנן). מהו יסוד הקשר בין שני הדברים?

גאון ישראל מורנו הרב שך ז"ל דיבר בזמנו באיצטדיון יד-אליהו לעיני כל ישראל על כך שהתורה ניתנה לבני ישראל במדבר לפני שנכנסו לארץ, כי באופן מהותי התורה חשובה לעם ישראל יותר מארץ ישראל: הקדימות הכרונולוגית היא בעלת משמעות מהותית, לטענתו. ללא תורה חיינו אינם חיים, בעוד שללא ארץ ישראל הצלחנו לשרוד. ותהום כל הארץ על דבריו, ולטעמי – בצדק.

הקדימות הכרונולוגית אינה בהכרח מלמדת על קדימה בחשיבות, אלא על כריכה והתנייה: הייעוד הוא הכניסה לארץ והגשמת החזון הא-לוהי בבנייתה, ונתינת התורה קודם הכניסה לארץ אמורה ללמד אותנו מהי זכותנו על ארץ זו: אין זו 'ארץ מולדת', אלא הארץ המובטחת לאבותינו, 'ארץ ייעודנו' – על כל המשמעות הכרוכה בכך. עם זכאי לארץ מולדתו בגלל ששם תבנית נוף מולדתו ושם התפתחה תרבותו, 'כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי'; עם ישראל, לעומת זאת, נעשה לעם במצרים. אלא שהוא זכאי לארצו בגלל הברית והייעוד: אין אנו זכאים לארץ ישראל מכוח עברנו, אלא מכוח ייעודנו. גם ברית בין הבתרים, ככל הנראה, נכרתה עם אברהם כשהיה בן שבעים, בשבתו עדיין בחרן – ורק לאחר כריתת הברית יכול היה אברהם לעלות לארץ.

התורה מלאה מרעיון זה, של תלות הכניסה לארץ במצוות. כך יש לקרוא בלוח הראשון של עשרת הדיברות (וכפי שלמדתי בצעירותי ממו"ר הרב יואל בן נון נר"ו), הפותח בציווי "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ', ב) וחותם במילים "למען יארכו ימיך על האדמה אשר ה' א-לוהיך נתן לך" (שם, יא): אנכי ה' אשר הוצאתיך למען יאריכון ימיך על האדמה. בתווך – קבלת מצוות.

גם בספר דברים כורכת התורה את קבלת הארץ בשמיעת המצוות: ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום, למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה, ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם ולזרעם, ארץ זבת חלב ודבש. (דברים י"א, ח-ט)
בהמשך הפסוקים שם מופיע תיאור טובה של הארץ, ומיד לאחריו, בפרשת 'והיה אם שמוע': למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם. (שם, כא)

זהו רעיון מרכזי בתורה. אלא שאליה וקוץ בה: אם ארץ ישראל היא פיסת קרקע טובה, 'נחלת שדה וכרם' בלשונם של דתן ואבירם, נדל"ן בלשוננו, שקבלתה מותנית בקבלת מצוות – הרי שניתן לעשות גם את המשוואה ההפוכה: כביכול, אי קבלתה פוטרת אותנו מקבלת המצוות! זו האידיאולוגיה שמעלה המקושש לאחר גזירת ארבעים השנים, וזו האידיאולוגיה שמעלים על נס דתן ואבירם: אי הכי – לא בעינא! אם אין אנו באים לאכול מפריה ולשבוע מטובה – מה לנו ולמצוות? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו, אם אין הקב"ה מקיים את הצד שלו בברית ואת הבטחתו לאבות – הרי גם אני פטור מקיום הצד שלי.

הגישה הזו מוכרת לנו ממדרש חז"ל מפורסם, על זקני הגולה בבבל היושבים לפני יחזקאל (יחזקאל כ', א), ושואלים אותו: "יחזקאל, עבד שמכרו רבו – לא יצא מרשותו?", וכשמשיב להם שאכן כך הלכה, אומרים הם "הואיל ומכרנו המקום לאומות העולם – יצאנו מרשותו!" (ספרי שלח, קט"ו). יחזקאל באותו הפרק משתמש דווקא בסיפור דור המדבר, ובמצוות השבת, כדי להגיע למסקנה הפוכה: והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן. חי אני, נאם א-דני ה', אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם! והוצאתי אתכם מן העמים, וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם, ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה, והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים. כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים כן אשפט אתכם! נאם א-דני ה'. (יחזקאל כ', לב-לו)

בהמשך שם מכריז הקב"ה באופן ברור ושאינו משתמע לשני פנים: והעברתי אתכם תחת השבט, והבאתי אתכם במסרת הברית, וברותי מכם המרדים והפושעים בי. מארץ מגוריהם אוציא אותם, ואל אדמת ישראל לא יבוא! וידעתם כי אני ה'. (שם, לז-לח)
יציאה למדבר וכריתת ברית יש כאן, כניסה לארץ אין כאן, ובכל זאת נדרש העם לקיים את הברית.
אך נשאל: איזו תשובה יש בדברים אלו? מהי, אם-כן, משמעותה האמתית של הברית הזאת?
כנגד המקושש עומדת דמותו של רבי עקיבא. לא רק דמותו בלבד כמובן, אלא שנראה שהוא האיש שמבטא באופן מובהק את האידיאולוגיה הקיצונית ההפוכה. גם כשהוצא להורג וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, היה קורא קריאת שמע, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו! עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו, שבא לידי – לא אקיימנו?! (ברכות סא:)

הגמרא ממשיכה ומספרת כי "היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'" (שם). יכול היה רבי עקיבא לקצר באחד, ולהגיע גם לפרשות הבאות. אבל מה שהיה חשוב לו זה מסירות הנפש שבפרשה הראשונה של קריאת שמע: קבלת עול מלכות שמים, המנותקת משיקולים של 'זו תורה וזו שכרה?!' שמעלים מלאכי השרת בהמשך אותה הסוגיה. מחויבות מוחלטת ללא תמורה. קבלת עול מלכות שמים הקודמת לקבלת עול מצוות. שיעבוד טוטאלי, גם כשאינו מניב פרי.

ומי יכול לטעון 'עבד שמכרו רבו' אם לא רבי עקיבא? מי אם לא דורו של רבי עקיבא, דור גזירות אדריאנוס קיסר, דור הרוגי מרד בר כוכבא והרוגי ביתר, יכול היה לצעוק "כלום יש לזה על זה כלום"?! ובכל זאת מלמדנו רבי עקיבא את חשיבות קבלת עול מלכות שמים, דווקא מתוך 'מדבר העמים' ללא כניסה אל הארץ.
איך הצליחו רבותינו, חכמי המשנה, דווקא בדורותיהם – דורות של חורבן, של רדיפות וגזירות – לכתוב יצירה מכוננת כל כך, העומדת עד היום במוקד העולם התורני התרבותי-יהודי- נראה שזהו הלקח שהיו אמורים ללמוד דור המדבר בשעתו: היכולת להפוך משבר וקריסה לשעת-מעבר ויצירה, ודווקא מתוך העובדה שהברית איננה מתגמלת – לבנות את הדור הבא מבחינת רוחנית, ולהכינו לקראת מימוש הברית והישגיה.

~*~

כל דור חייב בכך, גם אנו!

(הרב יעקב מדן. השיחה נאמרה בסעודה שלישית שבת פרשת שלח וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • יה יושיעך - יו"ד איש, ה"א - אשה
  • חטא המרגלים
  • שלוחי מצווה
  • קהל שוגג
  • "ויתרו את ארץ כנען" - בין הרהור החטא להשפעתו
  • חטא המרגלים ולקחיו
  • "ועשו להם ציצית"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.