השמר בנגע הצרעת

הדפסה הדפסה

ערעור על סמכות

סוגיית הצרעת רחבה ביותר, ועלינו לעיין מדוע טרחה התורה והקדישה שתי פרשות כדי לפרט בצורה דקדקנית ביותר את סוגי הנגעים השונים ודרכי הטהרה, תוך התעלמות מהחטא שבגינו הצרעת מגיעה.
על פי פשוטי המקראות, נראה כי הצרעת היא היפך הכהונה, וכל התנהגות הסותרת ופוגעת בכהונה ובמקדש, גוררת עונש צרעת. הדבר עולה בפרשיות תזריע-מצורע בנקודות מרובות בהן יש דמיון והשקה לכהונה.
נקודת הדמיון הראשונה היא בהיפוך שבין עונשו של המצורע לחיוביהם של הכוהנים. לגבי מצורע נאמר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. (ויקרא יג, מה-מו).

כפי שאמרנו, העונש המתואר בפסוקים אלו הוא כבד ביותר: בגדיו פרומים, ראשו פרוע, הוא עוטה שפם ונאלץ להתריע על טומאתו. מקום מושבו נמצא מחוץ למחנה. העונש מתואר אך אין תיאור של החטא. ואכן, ניתן לשים לב לכך שתיאור מראהו של המצורע מנוגד לחלוטין לזה של הכהן. כך, בפרשת שמיני מורה משה לאהרן ובניו: ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו. (ויקרא י, ו).

גם בפרשת כי תצא אנו מוצאים את הקשר המיוחד שבין הכוהנים לצרעת: השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות. (דברים כד, ח).

ההישמרות מן הצרעת היא חלק מההקשבה לכוהנים והוראת דיני הצרעת היא חיוב מיוחד המוטל על הכוהנים. מהפסוקים בפרשתנו עולה כי הכהן הוא היחיד שיכול להגדיר את המצורע כ"טמא": אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו. (ויקרא יג, ב-ג).

מקרה בולט נוסף שבו מצאנו את הזיקה בין הצרעת לכהונה, ובדגש על הצרעת כעונש ישיר ומידי על פגיעה בכהונה, מופיע אצל עוזיה בספר דברי הימים: וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת. ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל. ויעמדו על עזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקדשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים. ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת. ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצרע במצחו ויבהלוהו משם וגם הוא נדחף לצאת כי נגעו ה'. ויהי עזיהו המלך מצרע עד יום מותו וישב בית החפשות החפשית מצרע כי נגזר מבית ה' ויותם בנו על בית המלך שופט את עם הארץ. (דברי הימים ב כו, טז-כא).
עוזיהו המלך מערער את בלעדיות הכוהנים על הקרבת הקרבנות, ולכן מצטרע.

השוואות נוספות בין הכהונה לצרעת קיימות בנתינת שמן ודם על התנוך ועל הבהונות, בזיקה המיוחדת שבין האדם לבגדיו, ביחס למחנה ישראל כניסה אל מחנה לויה פנימה או יציאה החוצה מהמחנה כולו, בהכרזה הציבורית – "וטמא טמא יקרא" לעומת "וקדשתו" ועוד. ייתכן שיש להרחיב את גורם הצרעת לא רק לערעור על הכהונה, אלא לערעור ופגיעה בכל הנהגה באשר היא – וכך אצל מרים, שערערה על ייחודיותו של משה רבנו: ותדבר מרים ואהרן במשה… ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה'… ויחר אף ה' בם וילך. והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת. (במדבר יב, א-י).
מרים מערערת על כהונתו הבלעדית של משה, שהרי גם איתם דיבר הקב"ה, ומדוע אין הם זוכים למעמד רם יותר. שוב אנו מוצאים את הצרעת כעונש על פגיעה במעמד קדוש יותר, של הכהונה או של משה רבנו.

לשון הרע

עם זאת, אצל חז"ל מצינו כי הצרעת מגיעה כעונש בעיקר על לשון הרע, וכבר דרשו: ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע – נגעים באים עליו, שנאמר (תהילים קא): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית, וכתיב התם (ויקרא כה): לצמיתות, ומתרגמינן: לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא יד): זאת תהיה תורת המצורע? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. (ערכין טו ע"ב).

מפורסמת היא דרשת הנוטריקון של ריש לקיש, והראיה הבולטת לה היא צרעת מרים שדיברה על משה: זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. (דברים כד, ט).
פסוק זה מובא מיד לאחר הפסוק שציטטנו לעיל "השמר בנגע הצרעת". מעבר לדברים שהזכרנו לעיל ביחס למרים ואהרן, מצינו שהדברים המפורשים שנאמרו היו ביחס לנישואי משה וציפורה: ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח… ויחר אף ה' בם וילך. והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת. (במדבר יב, א-י).

חז"ל הבינו כי המוקד באמירת מרים הוא נושא "האשה הכושית אשר לקח", ומחמת דברים אלו נענשה מרים בצרעת. עמדה זו העניקה משנה תוקף לאיסור לשון הרע, עד שזכינו ובדור האחרון כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין את חיבוריו הטהורים "שמירת הלשון" ו"חפץ חיים".
נעיר, כי רמז לכך קיים בעונשו של המצורע "ועל שפם יעטה", שהכוונה בפשטי המקראות לעטיית מטפחת מעל הפה כדי למנוע אפשרות דיבור חופשי, מה שמרמז על חטא שהיה בפה.

בגידה בעם ישראל

כעת ננסה לעבור להציג עמדה שלישית, ולפיה החטא עליו מגיעה הצרעת הוא בגידה בעם ישראל. את סקירת הבנה זו נפתח מתוך עיון בשתי ההפטרות של פרשיות תזריע ומצורע.

הפטרת פרשת תזריע עוסקת בנעמן המצורע ובטהרתו. ה' נותן תשועה לארם באמצעות נעמן, כאשר תשועה לארם פירושה תבוסה לישראל: ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדניו ונשא פנים כי בו נתן ה' תשועה לארם והאיש היה גבור חיל מצרע. (מלכים ב ה, א).
נעמן מקבל מידע משבויה ישראלית המשרתת את אשתו, כי הוא יכול להתרפא באמצעות אלישע הנביא שבישראל. נעמן משתכנע, ושולח ספר למלך ישראל ובו מודיע על הגעתו. מלך ישראל חושש וקורע את בגדיו, כיוון שאינו יודע כיצד ירפא את נעמן, והנביא אלישע ממהר להרגיע אותו: ויהי כשמע אלישע איש האלהים כי קרע מלך ישראל את בגדיו וישלח אל המלך לאמר למה קרעת בגדיך יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל. (שם, ח).

מגמתו של אלישע היא אפוא "וידע כי יש נביא בישראל". אלישע מוכיח לנעמן כי הקב"ה עדיין משגיח ודואג לעם ישראל, למרות שמצבו הנורא של עם ישראל מתואר במפורש בפסוקים: כי לא השאיר ליהואחז עם כי אם חמשים פרשים ועשרה רכב ועשרת אלפים רגלי כי אבדם מלך ארם וישמם כעפר לדש. (מלכים ב יג, ז).
למרות שמצבו של ישראל "כעפר לדוש", אלישע מעוניין להוכיח שהקשר עם הקב"ה ממשיך.
מעבר לכך, לאלישע מטרה נוספת והיא הוכחה על קדושת הארץ. בעת העתיקה, האמינו עמים רבים שלכל ארץ יש אל מיוחד וספציפי, וכיבושה של הארץ מחליש את האל. אלישע מעוניין להוכיח באמצעות הציווי על הטבילה בירדן, כי קדושתה וייחודיותה של ארץ ישראל ממשיכות למרות שעם ישראל כבוש.

אלישע מורה לנעמן לטבול בירדן: ויבא נעמן בסוסו בסוסיו וברכבו ויעמד פתח הבית לאלישע. וישלח אליו אלישע מלאך לאמר הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן וישב בשרך לך וטהר. ויקצף נעמן וילך ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצרע. הלא טוב אבנה אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי ויפן וילך בחמה. (שם, ט-יב).

לאחר שנעמן משתכנע באמצעות לחץ עבדיו לטבול בירדן למרות כעסו, הוא מתרפא: וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. (שם, יד).
לאחר שנתרפא, נעמן מבקש מאלישע להעניק לו ברכה: וישב אל איש האלהים הוא וכל מחנהו ויבא ויעמד לפניו ויאמר הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל ועתה קח נא ברכה מאת עבדך. ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח ויפצר בו לקחת וימאן… ויאמר לו לך לשלום וילך מאתו כברת ארץ. (שם, טו-יט).

למרות שאלישע נפרד מנעמן בלי לקבל משהו, גיחזי בוחר על דעת עצמו לבקש מנעמן: ויאמר גיחזי נער אלישע איש האלהים הנה חשך אדני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה. וירדף גיחזי אחרי נעמן ויראה נעמן רץ אחריו ויפל מעל המרכבה לקראתו ויאמר השלום. ויאמר שלום אדני שלחני לאמר הנה עתה זה באו אלי שני נערים מהר אפרים מבני הנביאים תנה נא להם ככר כסף ושתי חלפות בגדים. (שם, כ-כג).

את משמעות מעשהו של גיחזי נוכל להבין מהעונש: והוא בא ויעמד אל אדניו ויאמר אליו אלישע מאן מאין גחזי… העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות. וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג. (שם, כה-כז).

אלישע מעניש את גיחזי בצרעת. עונש זה מגיע לגיחזי כיוון שבשעה בה ישראל נמכרים לעבדות והם "כעפר לדוש", בוחר גיחזי לקבל "בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות"! גיחזי איננו חש שותפות גורל יחד עם שאר עם ישראל, ולא מפגין רגישות ביחס למצב החברתי. אלישע מעניש את גיחזי וזרעו בעונש הצרעת "לעולם", וצרעת זו, מגיעה כעונש על הבגידה והניתוק מעם ישראל. אמנם קשה, מדוע מגיע העונש גם לזרעו של אלישע, והרי התורה עצמה מעידה: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו. (דברים כד, טז).

ונראה, שתשובת הגמרא בסנהדרין מתאימה למקרה דנן: דתנו רבנן: (דברים כד) לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות – הרי כבר נאמר (שם) איש בחטאו יומתו. אלא, לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות – בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא? והכתיב (שמות לד) פוקד עון אבות על בנים! – התם כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן. כדתניא: (ויקרא כו) ואף בעונות אבותם אתם ימקו – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. (סנהדרין כז ע"ב).

ונראה, שהעונש אשר אלישע מטיל על זרעו של גיחזי לא מגיע לשווא. בהפטרת פרשת מצורע, אנו קוראים על ארבעה מצורעים היושבים מחוץ למחנה, וחז"ל מספרים במסכת סוטה על זהותם: "וארבעה אנשים היו מצורעים" אמר ר' יוחנן זה גיחזי ושלושת בניו. (סוטה מז ע"ב).
כעת הם עומדים בניסיון, כאשר הם מגלים כי מחנה ארם נסוג: ויבאו המצרעים האלה עד קצה המחנה ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמנו וישבו ויבאו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמנו. ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עשים היום הזה יום בשרה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר ומצאנו עוון ועתה לכו ונבאה ונגידה בית המלך. (מלכים ב ז, ח-ט).

בשעה שאימהות אוכלות את בשר בניהן המתים בשומרון הנצורה, דואגים גיחזי ובניו לעצמם – נושאים "כסף וזהב ובגדים" ומטמינים. רק לאחר שהם עוברים במספר אוהלים ומטמינים לעצמם רכוש, הם הולכים לאנשי העיר הנצורה ומבשרים להם את הבשורה הטובה.

בשורה מפי מצורע

כאמור, הצגנו לעיל את הצרעת כעונש הבא על ערעור מעמד הכהונה או ההנהגה או בעוון לשון הרע, וכעת עסקנו מעט בצרעת כעונש על הניתוק מעם ישראל והחשיבה האגואיסטית.

רחל המשוררת, בשירה "יום בשורה", מספרת על הפטרת פרשת מצורע, על רקע אותם הימים:

יום בשורה / רחל בלובשטיין

בשכבר הימים האויב הנורא

את שמרון הביא במצור;

ארבעה מצרעים לה בשרו בשורה.

לה בשרו בשורת הדרור.

כשמרון במצור כל הארץ כלה,

וכבד הרעב מנשא.

אך אני לא אבה בשורת גאלה,

אם מפי מצרע היא תבוא.

הטהור יבשר וגאל הטהור,

ואם ידו לא תמצא לגאל

אז נבחר לי לנפל ממצוקת המצור

אור ליום בשורה הגדול.

נעיין בשיר בהקשר של הגמרא בסנהדרין, המספרת על בשורת גאולה נוספת הקשורה בצרעת: ר' יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה אתינא לעלמא דאתי? אמר ליה אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי שנים ראיתי וקול ג' שמעתי. אמר ליה אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד; אמר דילמא מבעינא דלא איעכב. (סנהדרין צח ע"א).

הגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי שהיה מעוניין לפגוש את המשיח, ושמע מאליהו את פרטי זהותו – יושב על פתח העיר רומי, בין כל המצורעים. המצורעים עסוקים בצורה ריטואלית בריענון התחבושות, אך מיוחד הוא המשיח, שמחליף בכל פעם רק תחבושת אחת, וכפי שמבאר רש"י את דברי הגמרא, שמא יצטרך לגאול את ישראל פתאום, ואם יחליף את כל תחבושותיו יחד, נמצא שגאולת ישראל מתעכבת.
אליהו הנביא מסביר שהמשיח לא רוצה לעכב את עם ישראל. על כל פנים, אנו מגלים שוב שבשורת הגאולה נתונה ביד אדם מצורע. אין אנו יודעים האם רחל המשוררת הכירה את הגמרא בסנהדרין, אבל מקורות חייה נראה שהתחבטה בשאלה זו – האם ייתכן כי אותה אנשים שבגדו בה, הם גם מבשרי הציונות וגאולת הארץ?

הביוגרפיה האישית של רחל כללה טיפול בילדים חולי שחפת בצרפת, ובעקבות טיפול זה נדבקה בעצמה בשחפת. כאשר עלתה לארץ, בודדו אותה חבריה שבמושבה, והיא חשה נבגדת, עד שנפטרה בגיל צעיר בודדה וערירית.
רחל מבינה כי לעיתים מגיעה בשורת הגאולה על ידי אנשים שאינם "הטהור יבשר". לעיתים מבשרי הגאולה הם מצורעים. אולם לא מדובר חלילה במצורעים כגיחזי ובניו, אלא במצורעים מחמת מעשיהם הרעים. חשוב להדגיש בצורה חד משמעית – אין שום סלחנות כלפי מעשים בחפצא שהם נגד ה' ותורתו. אבל עם זאת, ניתן עדיין לקבל את האדם כגברא, על אף מעשיו, במידה ומדובר על מצורע שדואג לעם ישראל ולא מצורע הדואג לעצמו.

כמובן, חלילה לנו מלכנות את מבשרי הציונות ומנהיגי העליות בשם "מצורעים", אבל עלינו לדעת שהדברים לא היו פשוטים. ניתן לדבר זמן רב על בעיות חמורות שהיו בהתנהלות הפלמ"ח, החל בגניבת התרנגולות וכלה בהטבעת "אלטלנה". אולם מעבר לכך, אנחנו צריכים לדעת את החשיבות המכרעת של הפלמ"ח בפגיעה בכנופיות הערביות ובהקמת המדינה.

האם אנו מעוניינים לשמוע בשורת גאולה כזו? רבים וטובים, ביניהם גדולי האמוראים, אמרו "ייתי ולא אחמיניה": אמר עולא ייתי ולא איחמיניה, וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה… וכן אמר ר' יוחנן ייתי ולא איחמיניה. (סנהדרין צח ע"ב).

אמנם, היו גם אחרים: רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. (שם).

רב יוסף כמובן לא אומר "ייתי ואחמיניה", כיוון שהיה עיוור, אך עדיין ציפה לביאת המשיח, והיה מוכן לשבת בצל גללי חמורו של משיח. אמירתו זו של רב יוסף מזכירה את סיפורו של שמואל יוסף עגנון, "צרכי שבת". עגנון מספר על יהודי עני שהיה נטול אוכל בערב שבת, והלך לחפש דרך להביא דבר מה לביתו. הלך לו אותו יהודי עד שהגיע למקום בו ניפנו לצרכיהם כל תושבי העיירה, ופתאום נצנצה לנגד עיניו מטבע זהב. נטל את המטבע, ניקה אותה ובא לקנות בה צרכי שבת. לפתע נזכר במקורה של המטבע, ומיד החליט שאין מכבוד שבת להשתמש בשבילה במטבע זו, ונדר את המטבע לצדקה. עגנון חותם את הסיפור בכך שהקב"ה מזכה את היהודי שיגיעו לביתו אנשים מכובדים ומימנו לו את השבת מכיסם.

ראוי עוד לדון עד כמה באמת עדיפה מתנת בשר ודם לצרכי שבת ממטבע המוטלת באשפה, אבל על כל פנים הקונפליקט שמעלה רחל מופיע גם אצל ש"י עגנון, שוודאי הכיר את הגמרא על "טולא דכופיתא דחמריה".

ספקו טהור

ונראה, שהדברים קשורים לסוגיה למדנית מעניינת המופיעה בדיני צרעת. אנו יודעים, כי במקרה והבהרת התחילה לפני צמיחת שער לבן, הרי שמדובר על נגע טמא, ואילו אם השער הלבן צמח לפני שנגע הבהרת התחיל, האדם טהור. הגמרא דנה במקרה של ספק: קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא: אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור; ספק? הקדוש ברוך הוא אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות… כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור. (בבא מציעא פו ע"א).

ולכאורה, לא ברור כלל מהי המחלוקת, שהרי יהא הדין ככל ספק דאורייתא שאנו מכריעים לחומרא, וממילא יש לטמא גם בספק קדמה בהרת ספק קדם שער לבן! מהי סברת הקב"ה שיש לטהר בספק צרעת?
דומה, שאכן ספק דאורייתא לחומרא, ובמקרה של צרעת, ישנן השלכות חברתיות קשות לצרעת, שהרי המצורע מתבודד ומורחק מכל שאר החברה. ממילא, הסברא לטהר בספק צרעת היא מחמת המחיר הכבד בדיני בן אדם לחברו.
כאשר יש לנו צד שהאדם טהור לגמרי, ואנו מחמירים להרחיק אותו מכל החברה ולקנוס אותו בעונשים חמורים, אנו עוברים על איסורי בין אדם לחברו ודאיים. רבה בר נחמני מכריע כקב"ה, שבספק האדם טהור, כיוון שלצד ההחמרה בדיני צרעת והדאגה לעם ישראל, אסור לנו לשכוח את האדם שמאחורי הנגע.

~?~

לעיתים יש לנו ספיקות ביחס למנהיגים ולאנשים שהנחו ושמנחים את עם ישראל. לפעמים אנו חושדים שיש כאן עירוב של אינטרסים או שאנו מתנגדים למעשים שונים נגד חוקי התורה. חשוב לזכור, שכאשר מדובר במצורעים כגיחזי ובניו, עלינו לנדות ולהוקיע אותם, אבל לגבי מצורע שדואג לעם ישראל, ייתכן שעלינו דווקא לרצות בבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא, ולא להקל בדיני בין אדם לחברו. וכפי שהכריע הקב"ה, שפסק בספק צרעת – "טהור".

(שיחה מפי הרב יעקב מדן שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית בפרשת תזריע-מצורע ה'תשע"ג וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב,ב)
  • "אישה כי תזריע"
  • טומאות החיים והמוות
  • מלאת ימי טהרה - מתי מגיעים למקדש
  • ו"טמא טמא" יקרא
  • זכרון ו.. עצמאות
  • הריון, לידה והיחס בין אדם לבהמה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.