נזכרים ונעשים–שיחה לתענית אסתר

נעניתי להעביר שיחה היום, לתענית אסתר. זוהי בקשה לא קלה – מבחינת העיתוי, ומבחינת הנושא. הנושא בו אדון ועליו אעמוד אמנם קשור בתענית אסתר ובפורים שלמחרת, אך מאידך – יש בו פן אחד של נושא רחב הרבה יותר – מבחינה הלכתית צרופה ומבחינה מוסרית כוללת. לא נקיף אותו, אך נדון בו כדי להתעורר מן התרדמה שפקדה את בית המדרש.

לקראת סוף המגילה אנו קוראים פסוק המתאר מציאות – חלקה בזמן המאורעות עצמם, ובו זמנית – חלקה ממה שאמור להיות בהמשך, במרוצת הדורות.
והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר. (אסתר ט, כח).

אם נתמקד רק בתיאור של מה שנעשה אז – הפסוק קצת קשה להבנה. בכמה דורות מדובר? אכן, חז"ל הבינו שיש פה תיאור לא רק עובדתי של מה קרה ומה צפוי שיקרה, אלא שיש בו תוכן נורמטיבי-הלכתי של מה שצריך להיות.
כוונתנו כאן היא לסדר שבין שתי הנקודות המוזכרות בפסוק – נזכרים, ונעשים. הגמרא במגילה (ל ע"א) דנה בפורים שחל בערב שבת. רב ושמואל שם מסכימים שזכירה קודמת לעשייה, ונחלקים בשאלה אם להקדים את שבת זכור או לא. בגמרא לא מופיע נימוק ומקור לכך, אך עולה שהזכירה והעשייה המוזכרות בפסוק מוסכמות, והן אלו שמנחות את סדר הדברים.

אמנם, יש כאן נקודה מחודשת מעט. ניתן לראות את הזכירה והעשייה כשתי תופעות שונות, ולא כשני שלבים באותו מהלך ורצף. לא קדימה, מעין המשנה בברכות (יד ע"ב) של שמע לפני והיה אם שמוע, ושתיהן לפני ויאמר. שם זהו סדר פנימי, וכאן – אנו מדברים על סדר שניתן לראותו כחיצוני. לו"ז כולל, ולא הנחיה כיצד לייחס את האופי, התוכן והמגמה של כל מרכיב כשלעצמו.
מצד שני, הרי שכאן בפסוק ובלשון חז"ל בנדון – כלל לא ברור במה מדובר. מהי העשייה, ומהי הזכירה? האם מחובתנו להבין כלשון הגמרא, המיישמת את הזכירה והעשייה לפרשת זכור ולקריאת המגילה? יתכן שמדובר בתופעות ממגזרים שונים לחלוטין! אם נגדיר את העשייה אחרת, הרי שאלו שתי תופעות עם קשר הדוק, בו יש צורך שהזכירה תצא כחלוץ לפני העשייה.

מן הגמרא והראשונים איננו שואבים תשובה לשאלתנו, שכן נוקטים הם בחיקוי לשון הפסוק – "נזכרים ונעשים". בגמרא ודאי מדובר על הסדר של ד' הפרשיות וקריאת המגילה. אולם מאידך ניתן ללכת בדרך אחרת, ובמבט יותר רחב ניתן לראות את הזכירה והעשייה כמקיפים את סדר העשייה וההתקדמות של חווית פרשת זכור לעומת קריאת המגילה, באופן שאיננו רק לו"ז טכני, אלא סדר ערכי, מוסרי והלכתי. את התשובה לשאלות אלו ניתן לדלות משורה אחת בגמרא בברכות (לג ע"א), שאינה מתייחסת לנושא זה, לא במישרין ולא בעקיפין, אולם, יש בה בכדי ללמדנו לגבי תודעתנו הערכית, ההלכתית והמוסרית – שקשה לחוות ימים אלו מבלי להיתקל בשורה זו.

אל נקמות ה'

נקודת המוצא – הרחק מפורים וד' פרשיות, בדיון לגבי גדולתה של הדעה. הגמרא אומרת שגדולתה של דעה נובעת ממיקומה בין שתי אזכרות שם ה', מעין סנדוויץ' – "כי א-ל דעות ה'". בשלב הבא, עולה השאלה המתבקשת – יש מילים נוספות הנמצאות בין שתי אזכרות! בשיר של יום רביעי אמרנו "א-ל נקמות ה'". הגמרא מניחה ותמה, היעלה על הדעת לשים את הנקמה במרכז, לראות אותה כערך מרכזי, ואף ליחסו לה'?

הגמרא מסכמת שאמנם נקמה גדולה: "במילתה, מיהא גדולה היא". עניינית, טקסטואלית, להגשמת מלכות שמים, אמנם כך – היא אכן גדולה. הגמרא מצטטת פסוק שלפי פירוש הגמרא אמור להדגים נקודה זו: הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש. (דברים לג, ב).

כשאנו קוראים פסוק זה, אנו מבינים שמדובר בתופעה עובדתית של גילוי שכינה – ללא נקמה ונקמנות. אולם, רש"י מביא מדברי חז"ל בספרי ובגמרא, המתארים את הסיבוב שעשה ה' בין חתנים פוטנציאלים אחרים, אשר דחו את התורה – איש איש מסיבותיו. כולם לא ששו להשתדך עם הקב"ה. אומר רש"י – זהו עלבון כלפי שמים, דחיה של אמונתו ושל השגחתו. אם כן, למסקנת הסוגיה – אותה נקודה שנראתה שלא תוכל להיות מיוחסת לה' – דווקא מיוחסת לה' באותן פרצות. באותם מקרים חריגים גיוס הנקמה ל'מילתה', למטרה מוגדרת, נחוצה, מטרה שאמורה לרומם ולהדר את מלכות שמים ביקום, ואת מקומו של האדם ביקום, הנקמה אכן גדולה.

נקמה במילתה

אבל, כאמור, גם כשמדובר לגבי הקב"ה, ואנו רוצים לראות את הנקמה כמתבקשת, כמהודרת, כמסלול רצוי – אפילו שם לא זה המצב. גם שם זה נצרך רק ל'מילתה', מעין 'מתיר'. אם ניתן לראות מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא, הרי שאם במלכותא דרקיעא היא לא אופרטיבית, והשימוש בה הוא רק לעת הצורך, ואז היא דבר רצוי המביא למציאות של "א-ל נקמות ה'" – הרי שוודאי שבמלכותא דארעא, הדבר לא ייטב כשלעצמו. הרי שהנקמה היא בלתי-רצויה. אם כלפי הקב"ה אינה רצויה, עד שהגמרא יכולה להניח כך בשאלתה – הנחה אשר נותרת במסקנה – הרי שכך גם במלכותא דארעא. מאידך, כמו שיש בכך שימוש בעת הצורך במלכות שמים, אז, וכנראה רק אז היא הופכת לדבר רצוי – במידה והאדם נדרש לחקות ולצעוד בעקבות הקב"ה, התנאי 'במילתה' – נכון גם כלפי האדם.

משנאיך ה' אשנא

דברים אלו מתקשרים לזכירה ועשייה. דומני שהעשייה המדוברת כאן היא דו משמעית: יש עשייה של האדם הפועל והשואף לפעול, הרוצה ליצור מדיניות ולהפרות ולבנות אותה על אדני הנקמה, השנאה והאיבה. זהו דבר שכשלעצמו ניתן לראותו כעשייה – בין אם חיובית ובין אם שלילית, עיצוב, עשייה ובנייה של האדם כיצור הדבק בערכים ועובד ה'. בשלב זה של העשייה, אדם יכול לאבד את עצמו, להפנים את השנאה והאיבה עמוק פנימה. זה החינוך שיקנה לעצמו, לתלמידיו ולילדיו: להיות רווי וספוג שאיפה לנקמה. זוהי עשייה אחת.
עשייה מסוג שני היא עשייה של ביצוע המדיניות, ולא הערכתה כערך מוסרי ורצוי, אלא הפעלתו במישור המעשי בלבד. כחלק מעשייתו, חלק מבניית עולמו הרוחני והגשמי של האדם הפרטי והחברה השלמה, ניתן להבנות על אדני הנקמה והשנאה. אולם, עשייה זאת עדיין איננה רצויה: 'מילתה' – המשמעות אינה שה' רוצה שהאדם יהיה בנוי באופן זה.

שאלה נוספת בה יש לדון היא הגדרת 'במילתה': מהם אותם תנאי 'מילתה' אשר מכשירים ומאשרים את הנקמה? מחד, זוהי תגובה, פעולה הגנתית. נקמה לא כיוזמה של האדם הדוגל בה, אלא בעצם הדרתה – תגובה, בין אם מוצדקת ובין בלתי מוצדקת. 'במילתה' זו יכולה לנגוע לאדם עצמו – כלפי מי שרצה להעליב אותו ולפגוע בו. האם תגובה כזו לכתחילה מוצדקת? בכך נחלקו החינוך והרמב"ם, באיסור אונאת דברים.
לדעת הרמב"ם יש עניין להיות מן "הנעלבין ואינן עולבין". הוא מזכיר זאת במספר מקומות בהקשר של אונאת דברים. לעומתו, החינוך מצדיק את הנקמה והשבת גמול מבחינה עקרונית, אך חושש מכך שהתגובה תהיה לא יחסית: "A tooth for an eye"  – או עין תחת שן. אולם, כשלעצמה הנקמה היא דבר אפשרי ונכון.

יש גם מובן שני ל'מילתה': האדם לא מגן על מרחבו, רכושו ואף גופו – אלא מה שמדרבן וממריץ אותו הוא דאגה לכבוד שמים. אין ולא כלום בינו לבין אדם אחר. הוא לא שואף לנקמה ולא מחפש זאת. על עצמו הוא מוכן למחול ולוותר. אולם, עבור כבוד שמים?! כל הבריאה מיועדת לכבוד ה'! "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז). אם זה נפגע, האדם מתייצב כארי, להגיב, להדוף, להעניש ולפגוע.

כאן יש לעיתים ביטויים קשים ביותר בפסוקים בתנ"ך. פסוק אשר מצא את דרכו גם לעולם ההלכה הוא "משנאיך ה' אשנא" (תהלים קלט, כא). לא מדובר על משנאי האישיים, אלא על משנאי ה'! זהו 'במילתה' שני, כאשר בכף המאזניים עולה מאבק בין הטוב והרע, בין הקב"ה לכוחות הרסניים. זהו 'במילתה' ההופך יחסנו לנקמה, אשר בנסיבות אחרות אמורה להיות בלתי נסבלת ולא רצויה.

תשובה מן האיבה

אולם, כמובן – אם אדם רוצה לקחת גורם מוסרי, מידה כזו, כשיטה – הרי שהיא פסולה ופגומה ביסודה. אדם לא אמור להיות אויב. אם אדם רוצה לעשות טרנספורמציה, להפוך את הרע לטוב הדבר אפשרי?! בגלל 'מילתה' להכשיר שרץ?! יש לשים לב לשתי שאלות חשובות: הראשונה – האם אכן יש פרופורציה בין התגובה לבין הפרובוקציה- והשנייה – האם התגובה שלך, הנקמה שלך, מתבקשת ונצרכת בהיעדר כל דרך אחרת? יש להיות בטוח שכבוד שמים הוא זה שמדרבן אותך, ולא סנוור רוחני וגשמי, בו האדם משכנע את עצמו שפועל לכבוד שמים, ובפועל – פועל לכבודו האישי.

כאן מתבקשת זהירות רבה, כיוון שטבע האדם הוא חייתי, ולעיתים – חיה טורפת, אגואיסט מובהק, הכול 'שלי'. הוא יוזם מדיניות לפי אותם אינטרסים אגואיסטיים, ועל כל דבר שם מעטה של כבוד שמים, 'מילתה' פה ו'מילתה' שם, אך בתוך תוכו – הוא רודף אחרי כבודו.

הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה.  (רמב"ם הלכות תשובה ז, ג).
הרמב"ם מזכיר כעס, איבה וקנאה. גם כשהאדם לא ביצע שום דבר על ידי אותה איבה – האיבה כשלעצמה טעונה תשובה! אז יש פה ושם מקרים בהם יש 'מילתה'. איננו תמיד מבינים את היחס שבין הנקמה הנדרשת על פי דין לבין הפרובוקציה אשר המריצה אותה. אנו מבטלים הבנתנו ודעתנו כלפי הקב"ה, וכך – אומרים פרשת זכור ועמלק במצע של 'מילתה'.  הרמב"ם מדבר על איבה כדבר בלתי רצוי, מבלי להתייחס לפרטים ולנסיבות. אמנם, בהלכות מלכים הוא מדבר על "לעורר שנאתו" של עמלק, שנאה אשר כאמור מיסודה מאוסה – אך שם משתנית.

יתר בדעה וחסר בכח

בהיותי בחור צעיר למדי, לפני 60 וכמה שנים, שמעתי שיחה מהרב הוטנר ז"ל ביחס לגמרא בסוף מסכת מכות (כג ע"א) לפיה משתמשים ב"חסירי כח ויתירי מדע" בכדי להלקות, שנפסקה גם ברמב"ם: האיש המכה צריך להיות יתר בדעה וחסר בכח.  (רמב"ם הלכות סנהדרין טז, ט).

על הלכה זו יש שאלה מתבקשת: ברור למה צריך שיהיו חסרי כח – בכדי להקל על הלוקה. אולם, מדוע יתרי מדע? למה צריך פילוסופים גדולים בכדי להלקות? התשובה שהעלה הרב הוטנר, ללא ספק נכונה, היא שצריך יתר-מדע, כיוון שענישה איננה תמיד הדרך הרצויה. אולם, לעיתים אין ברירה – אדם עבר עבירות מאוסות, ויש להלקות. ובכל זאת, יש צורך שהמלקה יבין שני דברים: ראשית – מבחינה עקרונית, כתופעה חברתית כוללת, היא לא דבר רצוי; שנית – מה שממריץ אותך, והופך זאת לרצוי, הוא 'מילתה'.

זכירה קודמת לעשייה

ובכן, כיצד אדם דואג לכך שאמנם יהיה יתר-מדע? ושאלה קודמת היא – האם בכלל נקמה רצויה? ענישה ונקמה בתנ"ך הם שמות נרדפים פעמים רבות. אולם כל זאת, ברמה העקרונית המופשטת; אך כשאדם בא לבדוק בנבכי לבו, בחדרי בטן – מה מניע אותו? הוא חייב להיות בטוח שזוהי טהרת הקודש, ולא מרכיבים אחרים.
זה לא דבר שאדם מקבל מבטן ומלידה כתכונה. זהו דבר שיש לעמול עליו, להתעמק בו, על זה צריך להתעדן ולהתעלות מבחינה נפשית ורצונית, וכאן בדיוק מקום הקדמת הזכירה לעשייה.

ללא זכירה, ללא שהדברים משתבצים ומרוקמים במקומם המתבקש, במשבצת של 'מילתה', אדם יכול להיות רע, הרסני ואגואיסטי, בצורה מרחיקת לכת ביותר. הוא יוכל למצוא לזה רציונליזציה שלמה, אשר מטרתה להצדיק את כל העוול שנעשה עלי אדמות. בכדי להבטיח שדבר זה לא יקרה, שהמוטיבציה המתבקשת קיימת, ושהנסיבות בהן מדובר תואמות מבחינה מוסרית, וכך הדברים הופכים למתבקשים ורצויים – יש להשקיע. חז"ל, שבאו לדון לא רק במקרה הפרטני אלא בעיצוב הקהילה היהודית, החליטו שכנסת ישראל בכללותה -תקדים זכירה לעשייה.
זכירה איננה רק קריאת מספר פסוקים בדקות ספורות. זכירה היא חינוך מקיף ומעמיק כאחד. האדם רותם את עצמו לבניה רוחנית מוסרית וערכית. לשם כך יש להקדים זכירה לעשייה, בכדי להבטיח עד כמה שאפשר את הרצוי, ולהימנע מהבלתי רצוי.

רצו להתענות

אנו נמצאים כעת בתענית אסתר. בתענית אסתר, לא פעם שאלתי את עצמי: התענית לא מופיעה בגמרא. הראשונים חפשו מקור לכך. הרא"ש על מגילה בסימן א' מבין שהדבר נלמד מ"דברי הצמות וזעקתם" (אסתר ט, לא). הרמב"ן בתורת האדם מתייחס לגמרא בר"ה (יח ע"ב), הדנה בשאלה אם תעניות נוהגות או לא, כתלות בזמן מלחמה ובזמן שלום, בשניהם או באף אחד מן השניים. באפשרות הביניים הוא תולה את הדבר ברצון הציבור, "רצו או לא רצו". הרמב"ן אומר בהקשר זה שתענית שחלה בכל מקרה היא התענית המלאה, כמו ט' באב: מתחילה מהלילה ונוהגים בה חמשת העינויים. איך זה שיש לנו את י"ז בתמוז בו אפשר להתרחץ- עונה הרמב"ן: כי כך רצו. רצון הקהילה אישר זאת.

זאת, כאשר מדובר על מועד שיש לו שורשים ויסודות וכל השאלה היא איזה אופי להעניק לאותה תענית. תענית אסתר, אם לא מגייסים את נימוקי הראש – איפה בכלל מגיעה תענית זו?! כאן יש חידוש, שגם אותו ניתן להצדיק במנהג: להחלטת הקהל לא רק הכוח לעצב תענית בהתאם למועד, אלא אף ליצור את המועד. האם הדבר ניתן ליצירה בהקשרים אחרים? האם ניתן להוסיף זאת בקלות כזו? התענית נתקנה בכדי למנוע את הסכנה שקהילה תתפרץ לנקמה. נקמה – לעיתים לשם שמים, אך לעיתים – לשם כבוד עצמי.

מה שבטוח הוא שחובת הזכירה קודמת לעשייה – בין אם עשייה של הפעלת מדיניות, ובין אם עשייה של עיצוב נפש האדם. "נזכרים". הזכירה הנותנת לא רק לגיטימציה, אלא הבנה והסברה, בשאלה אם יש לדבר מקום בעולמו הרוחני של האדם, של כנסת ישראל – כעם.
דבר זה, לעיתים די כאוב. אחרי שאנו מקדימים זכירה לעשייה – אנו מעמידים את עצמנו ואת המדינה במבחן. האם עברנו את הבדיקות הנכונות, האם בחנו את עצמנו – ובכמה נפות- אחת, שבע, שלוש עשרה- לבדוק לא טוהר הנשק, אלא טוהר הנפש. טוהר האדם המפעיל את הנשק.
בשבילנו כאן במדינה, הקושי משמעותי במיוחד. אנו מכירים את ההיסטוריה של כנסת ישראל, את מיקומה, ייחודה וייעודה. אנו מכירים את ישראל כ'מעון לשכינה' כלשון ריה"ל – ומאידך, גם בתוך המציאות המלחיצה אותנו תכופות: האם אנו בטוחים שעשינו כל שיכולנו – לעצמנו ולסביבתנו?

לזאת, לא רק תענית אסתר מיועדת. אנו אומרים סליחות, אנו קוראים בתורה, שומעים שיחה פה-ושם: האם בזה יצאנו ידי חובתנו? ניקח לדוגמא פרט קטן מן הסליחות. בסליחות יש שני ניסוחים של ההקדמה לי"ג מידות, לב הסליחות. נשאלות שאלות בצורך בשניהם, ומדוע באחד לא די. אם נבחן את הטקסט הבסיסי, אנו רואים ש'לא קרב זה אל זה'.
ההקדמה הראשונה, "ק-ל ארך אפיים אתה," מיחס את חסדי ה' ל"ידידיך." רק ידידיו של הקב"ה כלולים. בפסוקים בתהלים (קמה, יח) כתוב אחרת: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". בי"ג מידות השני אנו מתקנים זאת: "ק-ל מלך יושב על כסא רחמיםעושה צדקות עם כל בשר ורוח"! ההבנה שיש רמות שונות והיקפים שונים, מה מהווה 'במילתה' ומה לא, הוא חלק מן החינוך של הסליחות.

~*~

לסיום, דיברתי בפתח הדברים שהנושא נרחב הרבה יותר. בחרנו פן מסוים שלו. דיברתי על תענית אסתר כמועד מסוים, אך הדבר משפיע גם על פורים. בשנים עברו שמעתי דיבורים בגנות השתייה וההשתכרות. זאת, בעיקר מבחורים שהגיעו ממוסדות שלא התורה שולטת בהם בכיפה. אני מקווה שאין הרבה בחורים כאלו, אך אני לא בטוח שאינם. יתכן שיש כאלו בודדים גם אצלנו.
כל ההבדל הוא באופי, בתשתית ובמוטיבציה. באיזה מידה האדם עושה מה שעושה באמת מתוך דבקות באהבת תורה ויראת שמים, מתוך חתירה להצמיח מלכות שמים בתוך עצמו וסביבתו? האם זה מה שממריץ אותו, או סתם שכרות והוללות של בחורים צעירים?

לשם כך רצוי, כל אחד אצל עצמו, ומי שיש לו השפעה על אחרים גם אצל אחרים – להקדים זכירה לעשייה. היום, היום כולו, ובעקבות אותה הקדמה נחוצה ומתבקשת, שיהיה לנו פורים כפי שיש מסורת שנים רבות בישיבה זו ובישיבות רבות: שכשאדם מוריד מחיצות, יש מאחוריהן נשמה יותר אוהבת, אהובה, קדושה וטהורה מאשר ביום אחר. ליצירת נשמה זו, יש עוד כמה שעות.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בתענית אסתר ה'תשע"ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)