פרשת פקודי – מלאכת המשכן כדוגמה ומודל לעולמו הפרטי של כל אחד ואחד מישראל

רמב"ן הקדמה לשמות: והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:
ובפרשת ויקהל כתב: ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:
לכאורה יש לומר כי הרמב"ן לטעמיה אזיל בהקישו המלאכה לשיחת עבדי אבות, בייחוד שהרי פרשתו של אליעזר עוסק ובא באוהלי האבות ממש: ויבאה יצחק האהלה שרה אמו: רש"י – ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו, כלומר והרי היא שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו:
לפי דרכינו יש לבאר עוד אריכות התורה לשנות מלאכת המשכן וכליו פעמים רבות בכמה פנים, משום שתבנית זו לא לשעה בלבד הייתה. מלבד מה שכתב רש"י פרשת תרומה: ועשו לי מקדש וכו' ככל אשר אני מראה אותך – כאן את תבנית המשכן וכו'. וכן תעשו – לדורות אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם. ע"כ. עוד גם זאת, שהיא התבנית הנכונה לכל מלאכת ה' פנימית כחיצונית. לדוגמה מה שאמרו ביומא עב, ב: רבי יוחנן רמי: כתיב זר וקרינן זיר, זכה – נעשית לו זיר, לא זכה – זרה הימנו. רבי יוחנן רמי: כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים – מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם. ע"כ. כיוצא בו כל פרטי המשכן וכליו, מייצגים ומסמלים את העבודה התמימה של כל אחד ואחד מישראל.
מהלך זה מתיישב גם כן עם דברי הרמב"ן הנ"ל כי 'אז שבו אל מעלת אבותם', המלמד שמראה זו יסודה באהלי האבות, משם נעתקה למשכן והיא תבנית הגאולה: 'ואז נחשבו גאולים'. בכך יובן אף מה שכתב ספורנו: פרשת ויקהל: ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר צוה יקוק לעשת אתה: הנה נדבת העם היא יותר ממה שצריך לאותה המלאכה שצוה ה' לעשות אותה בלבד בלי תוספת וגרעון, שנתן מדה וקצב למשכן ולכל כליו, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לא כענין בבנין שלמה והורדוס: הנה כי אף על גב ד'הכל בכתב' כתיב, מכל מקום מלאכת המשכן בדקדוק יתר היה. כי צורה זו דווקא היא השלימות בתכלית.
'כאשר צוה ה' את משה' החוזר על עצמו בסוף מלאכות רבות שנפקדו בפרשה זו, יש להקביל אל 'וירא א-להים כי טוב' הנשנה בסוף רוב מעשי בראשית, כידוע היקש מלאכת המשכן למעשה בראשית. סיומא דויכל משה את המלאכה שבפרשין, דומה וקרובה לסיומא דויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה של בראשית. המקדש מהווה אפוא עולמו האישי והמיוחד של עם ישראל.
כל זה עולה בקנה אחד עם ביאורנו מעניין הכרובים. תמונת ה' זו, היא הראויה שיביט בה ויתנהג על פיה כל מבקש ה'. הן בביתו של כל אחד ואחד מישראל, הן בחייו החברתיים והן בעבודתו שבלב, יש לו לאמץ מראה זו לדוגמה ומודל.

כתיבת תגובה