איסור אכילת דם, בהלכה ובאגדה

הדפסה הדפסה

הקדמה:
ולמה אסרה התורה את הדם באכילה? כי "הדם הוא בנפש יכפר":
ישתבח הבורא ויתעלה היוצר שנתן לנו את מצוות לא תעשה של אי אכילת דם:
הנה התורה הקדושה רוצה מאוד להרחיקנו עם ישראל מאכילת דם, כדי שלא תתעכר נפשינו בדם המאוס, ובשל כך נהיה ראויים לרעיון האלוקי ותהיה נפשנו זכה וצלולה לעבודת ה'. וכל כך האיסור חמור עד כדי כך שהקב"ה 'מתפנה' מכל עסקיו כביכול ו'מטפל' באיש האוכל דם על פי דרשת חז"ל המפורסמת לפסוק ולמילים "ונתתי פני…"
התורה כותבת איסור זה בחמישה  מקומות עיקריים בתורה כדי לומר לנו עד כמה חמור הוא אכילתו של הדם. חז"ל מונים חמישה איסורים בעניין אכילת הדם. אך קודם לכך, יש לנו לברר במאמר זה מהו  הרעיון באיסור אכילת הדם.
נביא מפירוש ר"י אברבנאל בפרשת ראה:
הוא מתייחס שם לנושא ומביא שלוש סיבות עיקריות לכך שהתורה אסרה את אכילתו של הדם.

הטעם הראשון: מפני שהדם הוא  מרכב הרוח החיוני ובו ישולח הנפש לכל האברים. להיות תולדתו ושילוחו הכרחיים מן הלב לכל אברי הגוף. דע שהעורקים הורידים והנימים שבגוף הם השריגים והצינורות הצומחות מן הלב ובם זורם הדם לכל האברים שבגוף. והנה על מזבח הנחושת שבמקדש ציווה ה' להקריב את גוף הבהמה אחר שחיטתה,  ואילו את דמה יוצקים על קירות המזבח מבחוץ.
למה?כי דם הבהמה יש בו מן הנפש החיונית ונפש האדם מתכפרת בהזאת דם הבהמה על קיר המזבח לעומת בשר הקורבן, העולה על המזבח ממש. למה? כי בשר הקורבן הנקרב על המזבח מכפר על גופו ובשרו של האדם החוטא, אך הדם הנזרק על קירות המזבח, מכפר על הנפש שחטאה כי הדם הוא בנפש יכפר ורק כאשר היזה הכהן את הדם על המזבח מתבצעת למעשה הכפרה וכל זה שנדע כי הנפש היא נשואה בדם. וזה גם יסוד השתפכות הנפש לפני ה' וכן תמיד תמצא בעניין איסור אכילת דם את המילה 'נפש' ואם תשאל והלוא באמת הדם הוא משהו חומרי ואיך בהזאתו על המזבח מתכפר העניין הרוחני שבאדם? אלא  זה העניין שיבוא הדם הפיזי ויכפר על הנפש השכלית הרוחנית של האדם החוטא ותכפר עליו, ואילו הנפש השכלית תהיה כפרתה בתשובה ובאמונה.

הטעם השני: לפי שהמזון ישוב לטבע הניזון ויהיה לבשר אחד. ואם יאכל האדם דם כל בשר, הוא יתחבר בדמו של האדם ויליד בו עובי וגסות. ואו אז תהיה ותכנס בו הנפש הבהמית של הבהמה. ואמנם הדם לכאורה אינו צריך לעבור עיכול האצטומכא ככל מאכל אכן ובשל כך יתמזג הוא מיד בדם האדם ונפשו החיונית תתעבה בתאוותיה כנפש הבהמה. וזוהר השכל הנשפע מכך, יעוכר ויחשך. כי דמים בדמים נגעו להרתיח החום הטבעי ולשתף אל מזגם את נפש הבהמה. ולכן אמרתי אומר ה' שזרע ישורון ברך ה' שהם זכים במזגם לא ראוי שיאכלו דם למען לא תתערב נפש הבהמה עם הנפש האנושית. ואפשר עוד לומר, שהנפש היא מהווה לדם כי היא פועלת העיכול לכן אמר 'דמו בנפשו' שהדם הוא ממש מופעל הנפש.

הטעם השלישי: דע, כי הדם הוא מקום הנפש בחי. כי אנחנו איננו מסוגלים לראות (בחוש)את הנפש אלא את הדם . אם כן אם יאכל אדם הבשר עם הדם יחשב כאילו אכל את הבעל חי ההוא בעצמו כמות שהוא חי בגוף ובנפש. ואכילת הדם עם הבשר כמוה כאכילת 'אבר מן החי'. ולבני נח נאמר-"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" רוצה לומר שהכוונה היא עם נפשו שהוא דמו, לא תאכלו.
וזה שהתורה אומרת בפרשת ראה "רק חזק לבלתי אכול הדם" למה? כי אם תחשוב הרי הדם אינו צריך עיכול באצטומכא, ומה כבר יכול להיות? הרי לא יתעמל בו הטבע בגופך לשנותו לטבע הניזון, לכן התורה חיזקה את האיסור באומרה רק חזק וכו'. דע שההפך הוא הנכון. ולכן באכולך מן הדם האסור, תהיה כאילו אכלת חי כמו שהוא בגוף. ולכן אין ראוי לך אלא להתרחק כמה שיותר מאכילתו.
ומה שאמר "על הארץ תשפכנו כמים" כי כמו שהמים אינם יסוד מזין כי הם יסוד פשוט, כך הדם אינו מזין ואינו ראוי להזנתך, אלא יש בו הרבה כדי להזיקך אם תאכל ממנו.

המלבי"ם- מביא את דעת הרמב"ן בנושא ודעתו היא שטעם האיסור הוא וההוראה להתחזק באי אכילת דם כי במצרים, המצרים היו דבקים בדם כי היו זובחים את זבחיהם לשעירים והייתה  העבודה זרה שלהם באכילת דם הזבח ההוא.
והיו מקבצים הדם לשדים והם אוכליו עליו וממנו כאילו הם קרואים לשדים לאכול על שלחן השדים. והוזכר גם הטעם הזה בספר מורה נבוכים.
ומוסיף המלבי"ם שלא זה הטעם העיקרי כי הרי הכתוב אומר בפירוש "כי הדם הוא הנפש" שמפני זה היו שטופים בו ורודפים אחריו והיו מתנבאים בו ומגידים עתידות לכן הזהירה התורה  אותנו כל כך להתרחק מזה.
ועם ישראל היוצא ממצרים ראה שם את כל ההתנהגות האלילית הזו של המצרים, וכדי להרחקינו מן העבודה הזרה הקלוקלת הזו נאמר כאן "רק חזק לבלתי אכול הדם".
הספרי דורש "רק חזק לבלתי אכול הדם" רבי יהודה אומר מגיד שהיו שטופים בדם קודם מתן תורה. רבן גמליאל אומר- מה דם שקל מאוד להתרחק ממנו מפני מאיסתו התורה אומרת רק חזק, שאר המצוות על אחת כמה וכמה.  דהיינו המצוות שקל יחסית לקיימם ולעשותם, בוודאי ששכרם גדול.
דע, שכמה רמות איסור יש באכילת דם. יש דם שבאכילתו מתחייבים בכרת ויש דם שבאכילתו חייבים בלאו, ויש אף דם תתפלאו שמותר אף לאוכלו כדוגמת דם הדגים ודם החגבים.
דע עוד שאיסור אכילת דם המחייב את אוכלו בכרת, הוא רק בדם הנפש, שכמותו מזים על המזבח ושבהזאתו זו מתבצעת עבודת הקורבן. אי לכך הרי מדובר כאן רק על בהמות הכשרות, ושנשחטו בכשרות ושמתוכם מונים אנו רק את הבהמות הנקרבות על המזבח שהם: מהבקר, פר או עגל. ומן הצאן, עזים, או שעיר עיזים אילים,  כבש או כבשה. וגם דם מעוף הנקרב על המזבח  מן בני יונה  או מן התורים. אמנם גם דם חיה טהורה אסור באכילה, אך כידוע אין חיה נקרבת על המזבח. אך חז"ל מדמים חיה טהורה לבהמה טהורה בנושא זה של איסור אכילת דם.
כי אם הדם נמצא מחוץ לגוף הבהמה ויצא מן הבהמה בחייה, או ממצב בו היא טרפה או נבלה, אז האיסור כאן כבר שונה, כי יש לו דין איסור אכילת אבר מן החי או איסור אכילת נבלה וטריפה, אך איסור  אכילת דם הוא רק במקרים שצוינו לעיל.

הנה חמישה המקורות העיקריים בתורה לאיסור אכילת דם
1)ויקרא פרק ג' פסוק יז' נאמר:"חוקת עולם לדורתיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו".2)ויקרא פרק ז' פס' כו' כז'-"וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה, כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".3)ויקרא יז' יד':"כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כל אוכליו יכרת".4)דברים יב' כג':"רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" 5)לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים".לדעת רבינו בחיי התורה מציינת בשבע מקומות בתורה את איסור אכילת דם בשל חומרתו והחשיבות בהרחקתו מפינו.
הנה מצינו בגמרא במסכת כריתות דף ד': כך: אמר רבא שלוש כריתות מצינו בדם. אחת לדם חולין, אחת לדם קודשים, ואחת לדם התמצית. ועוד אומר רבא חמישה לאווין אמורים בדם:1.לדם חולין,2)לדם קודשים,3)לדם כיסוי,4)לדם האיברים,5)לדם התמצית.
הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות הלכה א'- כותב:
האוכל כזית מן הדם במזיד, חייב כרת. בשוגג, חייב חטאת. ודבר מפורש בתורה שאינו חייב (באיסור זה) אלא על דם בהמה חיה ועוף בלבד בין טמאין ובין טהורין. שנאמר: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" וחיה בכלל בהמה שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו'". אבל דם דגים וחגבים, ודם  שקצים ורמשים ודם האדם לא חייבים עליו משום (איסור)דם. ולכן דם חגבים ודגים מותר בעניין שישים  בצידי הכוס  ממנה הוא שותה, מקשקשי הדג .
דם שקצים ורמשים אסור מדין איסור אכילת בהמה טמאה. שהרי דם השקץ כבשר השקץ. לגבי דם האדם פוסק הרמב"ם בהלכה ב' שאסור מדברי סופרים אם פירש ויצא מגוף האדם. ועונשו הוא מכת מרדות. אבל דם הנמצא בשיניים בולעו ואינו חושש כלל לאיסור כל עוד לא יצא מחלל הפה לחוץ.
הרי שנשך אדם את הפת ומצא בה דם, גורר הדם מהפת וממשיך לסעוד את פתו.
על איזה דם באמת חייבים כרת אם אכלו? נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן סז'- חיוב כרת קיים רק ב(אכילת) דם הנפש. כך כתוב "והכרתי אותה מקרב עמה" דהיינו דם היוצא ממש בשעת השחיטה מצוואר הבהמה או העוף והוא ממקום השחיטה, כל זמן שיש בו אדמימות. וכן דם הנמצא וכנוס בחדרי הלב של הבהמה הנשחטת.
אינו חייב כרת מסכם הרמב"ם, אלא באוכל דם שהנפש יוצאה בו. אי לכך דם התמצית ודם האיברין כגון דם הטחול ודם המתכנס ללב בשעת שחיטה אינו בכרת אלא האוכל ממנו כזית, לוקה. –
דם, האם מאכל הוא או משקה?

הנה ידוע בדרך כלל שהגדרת מאכל היא אוכל במצב מוצק, והגדרת משקה הינו אוכל במצב נוזל. בדם, ניתן לומר שהוא כמובן נוזל, אך כנראה שהתורה אוסרת עלינו דווקא במינוח של אוכל "לא תאכלנו וכו'…" האיסור הוא לאכול אבל באמת ברור שאסור גם לשתות דם. אבל באמת  הרי הוא כעת במצב של נוזל, משמע שהוא אוכל אך נראה שהאסור הוא בהיותו נוזל ואז העונש בכרת. 
כי כמו שדם הנזרק על המזבח חייב להיות נוזל ושלא יקרוש  דכתיב "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר". וכמובן לא ניתן לזרוק על המזבח דם קרוש… יתכן לומר  שאם בנמצא דם הנפש במצב של דם קרוש, אם אכלו, חייב לכאורה 'רק' בלאו. או אולי בגלל היותו באמת דם שהנפש יוצאה בו בכל מצב אוכלו יהיה חייב כרת.
במשנה מצאנו שהדם הינו משקה.
הנה ידוע שישנם שבעה משקין בעולם שיכולים במצב מסויים להיות נמצאים ברצון האדם על אוכלים ואז יש באפשרותם 'להכשירם' לקבל טומאה. ואחד מהם הוא 'דם'.

שנינו  במסכת מכשירין פרק ו' משנה ד' כך:
שבעה משקין הן- הטל, המים, היין, השמן, הדם, החלב, והדבש. במשנה ה'- תולדות לדם- דם שחיטה בבהמה ובחיה והעופות הטהורים ודם הקזה לשתיה. דם השרץ כבשרו מטמא.
מובא בפירוש הרמב"ם למשנה- שואלים בתוספתא שבת פרק ט' מנין שדם הוא משקה? נאמר: "ודם חללים ישתה"(במדבר כג'). הרא"ש שם מביא שתולדות הדם זה דם חללים.
הרש"ר הירש גם הוא מתייחס לטעם, למה אסרה תורה אכילת דם. מובא בפירושו לפסוקים בפרשת ראה. "רק חזק"- אזהרה זו הוקדמה לאיסור אכילה, מעידה על החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לשמירה על איסור זה.
יחד עם זה היא גם מעידה על גודל  הסכנה הנשקפת לנפש האדם מאכילת דם הבהמה, והיא שאכילה זו תסכן את היעוד המוסרי שהתורה מצפה מן האדם היהודי.
כן למד ה'ספרי' שעמי העולם העתיק אז, היו שטופים בנושא והיו שותים דם אך עם ישראל התגבר על תאווה זו מאז קבלת התורה. ולמה התורה חוזרת ומדגישה בפרשת ראה את עניין איסור אכילת דם שכבר נשנה למעשה בספר ויקרא? כי כאן אחרי הכניסה לארץ יותר להם בשר תאווה ושמירת אכילת האיסורים הללו נתונה כעת למצפונו של האדם הנמצא רחוק פיסית מן המקדש משום כך ראתה התורה צורך לומר רק חזק לבלתי אכול דם.
"כי הדם הוא הנפש"- בעיני התורה הדם הינו החומר הסובב בכל הגוף עם כל פעימה של דופק ובאמצעותו מקיימת הנפש את שלטונה בכל  הגוף. נמצא שהדם הוא הנושא העיקרי של הנפש, ומשום כך אמרה התורה שדם הבהמה שנושא את נפש הבהמה אל לו לבוא אל גופך, אל התייחס דם זה עם נפש האדם היהודי שהרי יש בו קדושה ויש לו ייעוד מוסרי שיתכן ואכילת הדם הזה, ייעכר את נפשו מלעשות את ייעודה. וכשם שאסור לאכול דם שהלוא מייצג הוא את המייצג הגופני של הנפש, כך גם אסור לאכול את הבשר בעודו קשור עם הגוף דהיינו אבר מן החי למה? כי האיבר הזה עדיין משועבד לגוף. ואיסור זה נוהג גם בבני – נח.
התורה מחלקת בין שלושה סוגי דם:א-דם הנפש. ב-דם התמצית. ג- דם האיברים.
'דם הנפש'- הוא דם שהנפש תלויה בו ובצאתו מגוף הבהמה מצווארה בשעת שחיטתה, יוצאת גם הנפש, והוא ניכר בכך שהוא קולח.
'דם התמצית'- דם הנוזל מן הגוף ללא קילוח. 'דם האיברים'- דם שלא היה בכלי הדם אלא נבלע בשרירים ודם זה אסור באכילה, משעה שפירש ויצא מן האיבר. ולמה מצווה התורה לשופכו על הארץ כמים? זה בניגוד לאמונות ההבל האליליות שהיו מייחסים כוחות לדם זה, אך  דע לך אומרת התורה שאין בו בדם זה, כל ממש.
'דעת מקרא' בפרשת ראה  עוד מוסיף ומרחיב את טעם האיסור ואת הסיבה: וכך אומר- לא תאכלנו הזהיר וחזר והזהיר . כאן כי כאן הותר להם בשר בשחיטת חולין ויבואו לחשוב שרק אם הקרבן נקרב למזבח אז דמו נאסר באכילה, כי דמו נזרק על המזבח, מה שאין כן אולי בשר חולין קמ"ל כאן שאף דם שחיטת חולין אסור באכילה."רק חזק"-ביטוי שאינו מופיע באיסור אחר מכיוון שבמצרים הייתה נפוצה עבודה זרה ומעשה כשפים שהיו עושים על הדם לאוכלו, על כן הזהירם מכך ויכבשו יצרם הרע אם יתגבר עליהם בנושא זה. ולפי שקשה להטות אדם מהרגלו, ובמיוחד באכילה שהנפש תובעת  את המאכל לכן הוזהרנו בזה. ועוד סיבה לבלתי אכול את דם הבהמה כי נפש הבהמה קשה היא לנפש האדם שמשבשת טבעו האנושי כי נספג בו שמץ כל שהוא מנפש הבהמה , ולפי שהתנחל באדם נפש בהמית זו ואז יתכן שגם יעבור לתולדותיו בדורות הבאים , לכן התורה מברכת את ישראל  בלמען ייטב לך ולבניך אחריך וכו' אם לא תאכל דם.

בנימה אישית  איך ה'דם' נראה בעינינו בחיי היומיום?
האם לצערנו אנו לא חוטאים 'באכילת דמו' כביכול של זולתינו? המשנה באבות פרק ג' משנה יא' אומרת שהמלבין פני חבירו ברבים … אין לו חלק לעולם.
דע שבפניו של כל אדם ישנם כלי דם רבים, אם וכאשר אדם א' מעליב ופוגע נפשית באדם ב' הדם ההוא הנמצא בכלי הדם שבפנים, יורד ונבלע בתוך הורידים ופניו נהפכות ללבנות וזהו המלבין פני חבירו וכו". ישנו מצב הפוך של סומק יתר בפניו של אדם במצב בו משבחים אדם יותר ממה שחשב שראוי לו. אנו אכן נפגשים יום יום עם דם גם במובן הפיזי וגם המובן הממוני של הזולת. אנו יודעים שכסף נקרא דמים. ואם יש בעניין של גזל או פגיעה בכספו של אחר, אז יש פה לכאורה פגיעה בנפשו דהיינו בדמו של יהודי., האם ענינו של כסף אינו עניין של נפשות כאשר חוב מסוים לא חוזר לבעליו ונפשו של האדם זקוקה לו כמו אוויר לנשימה???
ונחזור למשנה מה זה המלבין פני חבירו? רש"י שם אומר דאזיל סומקא ואתי חוירא דהיינו לובן. האם אין אנו צריכים להיות רגישים לדמו של הזולת. הנעלם לפעמים מפניו מחמת עלבון או האשמה בלתי מוצדקת.??
הדם לעומת המים: שניהם באמת נותנים חיים.ולא ניתן לחיות בלעדם, אך הדם רק בהיותו זורם בתוך הגוף באופן הראוי ובאיברים, נותן הוא את החיים, לעומת מצב בו הדם שותת ויצא לחוץ, או אפילו זורם בתוך הגוף אך לא בדרך הרגילה מה שנקרא 'שטף דם פנימי' מה גם שיכול דם זה לגרום למצוקה ולצרה וזה תלוי בכמות ובמקום בגוף בו זה נהיה. ועל הפסוק "פצע תחת פצע וחבורה תחת חבורה" מסבירים   שפצע הינו שיוצא דם לחוץ מהגוף,  וחבורה זה דם הנצרר מתחת לעור.
דע שהמים הם נותנים חיים לאדם אך גם מנת דם חיים היא לאדם. מחיוב היהודי אם הוא בריא לתרום מדמו לזולת מה שהיה בימי קדם 'הקזת דם' היום זה התרמת דם. וזהו חסד עצום לעין ערוך בחשיבותו. והערבות וההדדיות שצריכה להיות בחברה ישראלית  שלנו הזקוקה כל כך בחברה שלנו במיוחד אשר יש בה הרבה בני אדם שנזוקים בתאונות ובמחלות יש לתחזק באופן קבוע את בנק הדם שמחייה ומחזיק אנשים רבים דרך דם זה, בחיים. ויישר כח לכל העוסקים במלאכה חשובה זו. וכדי להיות מהנותנים את החסד הזה באופן הראוי  יש אם כן לאכול נכון בריא וטוב, כדי שבגופינו יזרום דם אציל וזך עם כל המרכבים שיש בו, כדי לשמור על בראותינו התקינה ומכך נוכל לעבוד את ה' בצורה היותר ראויה שיש.
אין ספק שמים הינו מצרך חיוני ביותר אך את הדם שלנו יש לשמור מכל משמר באיכותו ובכמותו…
אנו בתפילות מזכירים את הצדיקים שמסרו את נפשם ואת דמם לשם ה' ומתוך אותה תחושת התחברות לקדושה שהייתה בהם יעלה זכרונם לפניו יתברך ויזכה אותנו לבל ישפך דמינו ברחובות קריה, ונזכה שדמינו הזורם בקרבינו יזרז אותנו לעבודת ה' ויעלה לפניו כאילו הקרבנו עצמינו לפניו.חפצים חיים אנו .ובתפילות בימים הנוראים הבאים לקראתנו אנו תפילה שדמנו לא ישפך לריק וייתן לנו ה' השנה, גשמי ברכה על הארץ יריקו, ותתן ארצינו יבולה ועץ השדה יתן פריו.
   
דע שצריך אדם להתאמץ בדם נפשו ובכל מאודו בחינוך הילדים לתורה ולמצוות. ובשל כך נזכה שמאמצינו לא יהיו לשוא ונזכה לראות מבנינו ומבנותיו שהם בשר מבשרינו דם מדמנו, הולכים בדרך הישר והטוב.שנכתב ונחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.       אמן ואמן!

(נשלח ע"י ליאור זרחיה)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ראה - כוחה של הבחירה האישית
  • מצות השמחה ברגלים
  • איסור הנאה מעבודה זרה
  • "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (יג, טו)
  • התהליך התדירי של התעלות הבריאה
  • האחדות - אינטרס לאומי
  • ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.