מגילת אסתר והדילמה החינוכית

הדפסה הדפסה

נשאלת השאלה: במה זכתה אסתר, שהמגילה נקראת על שמה? לכאורה מתאים יותר היה לקרוא למגילה 'מגילת מרדכי', שהרי הוא הפועל המרכזי במגילה: הוא מגלה לאסתר על דבר בגתן ותרש, המאבק בינו לבין המן הוא המאבק המרכזי במגילה, והוא זה שמפעיל ומדרבן את אסתר – הן לגבי אי-הגדת עמה ומולדתה, הן לגבי הכניסה לחצר המלך הפנימית כדי להציל את כל עם ישראל.
התשובה לשאלה זו פשוטה יחסית, ומתמצית במשפט אחד המופיע במגילה: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים הזאת השנית" (ט', כט). המקרא מתאר כאן את אסתר כיוזמת המהלך של קביעת החג לדורות, וכן הבינו חז"ל: "שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות!" וכו' (מגילה ז ע"א).

אלא שאת אותה השאלה האפריורית ששאלנו בהתחלה, יש לשאול מעתה על מה שקרה – איך קרה המהפך הזה, בו אסתר הופכת מנגררת ליוזמת ופועלת?
בשביל לענות על כך, נצטרך קצת יותר ממשפט אחד. ננסה לאפיין את המגילה ולראות את ייחודה? של אסתר המלכה ואת מפעלה?

מעבר לדילמה הפוליטית, בטחונית אם נרצה, המופיעה במגילה, הרי שהסיפור המתואר כאן מעלה על פני השטח שאלה במישור שונה לחלוטין – לא המישור המדיני של ישראל מול העמים, אלא המישור הפנים-יהודי, בין היהודים לבין עצמם.
עד כה זירת ההתרחשות של התנ"ך היא ארץ ישראל. גם יחזקאל הנביא, המתנבא בחו"ל, מתנבא על מאורעות הקורים בארץ: מתי יהיה החורבן, מה משמעותו של החורבן, והציפייה לגאולה העתידה. יש מספר ספרים שהסיפור שלהם איננו היסטורי, והם מתרחשים בשום מקום, ובעצם בכל מקום. כך ספר משלי וחלק ממזמורי תהלים, וכך ספר איוב, שעל פי דעה אחת בחז"ל "לא היה ולא נברא אלא משל היה" (בבא בתרא טו ע"א). ספרים אלו אינם היסטוריים, אלא מתארים את מערכת היחסים שבין האדם לבין א-לוהיו – ולכן הם נכונים בכל מקום, בכל עת ובכל מצב.

מגילת אסתר, מבחינה זו, מהווה מהפך. מגילת אסתר מתארת את הקיום היהודי בגלות, את ההתמודדות של קהילה גולה המנסה לשמור על זהותה, תוך התמודדות עם התהפוכות התיאולוגיות, הפוליטיות והמעמדיות הכרוכות בגלות. כל זאת נאמר למרות דברי הרמב"ן בתחילת חידושיו למסכת מגילה, בהם הוא קושר את הבעיות והפתרונות העולים במגילה ליישובה של ארץ ישראל. להבנתי, המגילה לא מתייחסת כלל ליישוב היהודי בארץ, אלא לקיום היהודי בגלות. כאמור, המגילה היא כרוניקה פרסית, היא נפתחת ב"ויהי בימי אחשורוש" (א', א) ומסתיימת במיסים שהוא מטיל על ממלכתו, ובסיכום מאד 'גלותי': "וכל מעשה תקפו וגבורתו (של אחשורוש!) ופרשת גדלת מרדכי (שהיא אך ורק חלק קטן וזעיר מכך!) אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" (י', ב).

שני סוגי קיום ישנם בגלות. קיום אחד הוא של רדיפות ואיבה. לא חסרות תקופות בהיסטוריה היהודית בהן חווינו את סוג הקיום הזה. לעומת זאת, קיום אחר דווקא מתמודד עם פתיחות וקרבה מצד הגויים.
בשני סוגי הקיום הללו נוגעת, במובן מסוים, מגילת אסתר. בתחילת המגילה מתואר אחשורוש כמלך קוסמופוליטי פתוח. הוא איננו מעדיף אוכלוסייה אחת על חברתה, הוא פתוח לכל, ומנהל 'מדינת כל אזרחיה'. זה מתחיל במשתה שהוא מנהל "והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש" (א', ח) "'אין אנס' אמר רבי אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו" (מגילה יב.); וממשיך בעובדה שנערה יהודייה 'מגשימה את החלום', ומגיעה אל הארמון לחיות כאשתו. אמנם "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (ב', כ), אבל דבר אחד אחשורוש בוודאי ידע, והוא שאסתר לא הגיעה ממשפחות האצולה הפרסיות. התחרות על לבו פתוחה לכל העמים, לכולם ניתנת הזדמנות שווה, כפי שבחירתה של אסתר מוכיחה.

קיימת חברה מובחנת של 'היהודים אשר בשושן', שאין לאף אחד בעיה עקרונית איתה. מוטיב שחוזר על עצמו במגילה הוא ספרים הנכתבים "אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו" (א', כב; וראה עוד: ג', יב) אנחנו יודעים כיום אילו מאבקים תרבותיים מתנהלים על רקע של שפה: כל עם כובש מנסה לדכא את שפת העם הנכבש ובכך לשעבדו לתרבותה ולערכיה. אחשורוש איננו נוקט בשיטה זו – מה שמעניין אותו הוא רק שיקבלו את מרותו, ולא שישנו את אורחות החיים בשבילו!

הדילמה בפניה עומדים היהודים היא דילמה רוחנית אדירה – איך להתייחס לחברה הסובבת? האם להתערות בתרבות הפופולארית, או להסתגר כחברה סגורה ומנוכרת, נוסטלגית ומתבדלת? משתה אחשורוש מאד מפתה, אבל הוא מסמל תרבות מושחתת מבחינה מוסרית, הפונה אל המשותף הנמוך ביותר.
חז"ל מבקרים את בני ישראל שבאותו הדור, ואומרים שלקו "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב ע"א). לא נאמר כאן שהם אכלו אוכל לא כשר' – הבעיה אינה בעיה דתית של "סורר ומורה", אלא בעיה היא של "זולל וסובא". איזו תרבות, אילו ערכים מנחים את החברה היהודית? בני ישראל עומדים בפני דילמה והכרעה על זהות, ובוחרים ברע. הם ממשיכים לשמור מצוות, אבל אלו מקוימות על ידם באופן טכני, בלי הרוח המנחה ומכוונת את החיים היהודיים. הם נכנעים לתרבות החילוניות של אחשורוש.

יתר על כן, החברה היהודית לפני החורבן הייתה בטוחה כי "ה' איתנו", וכי החורבן "היה לא תהיה". נביאי בית ראשון מנהלים מאבק עיקש בנושא זה כנגד התפיסה הרווחת זו, ומנסים 'לשכנע' את העם כי האופציה הזו קיימת: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה… כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל" (ירמיהו ז', ד; יב). לכל מטבע שני צדדים, ולאחר שמגלה העם כי החורבן אכן היה, והוא אכן אפשרי, ממילא מתחלפת הגישה מ"ה' אתנו" ל"עזב ה' את הארץ", אין יותר קשר בין העם ובין היחידים בו לבין הקב"ה, ובלשונם המשפטית הקולעת של חז"ל: "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה? כלום יש לזה על זה כלום?!" (סנהדרין קה ע"א).

מילא אם היו גולים לאיזה כפר נידח בהרי – אולי שם חוקי התורה היו עדיין רלוונטיים. אבל כאשר גולים למרכז האימפריה הפרסית, בירת ההתקדמות התרבותית, הפיתוי להשליך את כל הערכים ואת כל הכללים מאחורי הגב גדול מאד. עם בעיה זו התמודדו ישראל לאורך כל תקופת הגלות, כאשר גם הנצרות טענה את אותו טיעון: העובדה שאתם גולים מוכיחה שה' אינו אתכם, ח"ו. הדילמה, אם כן, קשה ביותר.

מערכה זו, המתנהלת אצל עם ישראל כולו, מתנהלת בזעיר אנפין גם בין מרדכי לאסתר עצמם. "איש יהודי היה בשושן הבירה" (ב', ה). מרדכי הוא שומר המורשת, הוא מכיר ביהדותו, "ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" יש לו ייחוס ומשפחה. האופק הרוחני שלו איננו רוחבי כלפי החברה הסובבת, אלא אנכי כלפי המסורת העתיקה. הוא בן לשבט מוגדר, ויש לו נוסטלגיה, זכרון היסטורי: "אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה" (שם, ו).

מרדכי מנסה לחנך כך גם את אסתר: "ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו כי אין לה אב ואם" (שם, ז) הכוונה היא לא רק להיבט הטכני, שאין לה הורים; אין לה מסורת, אין לה יסודות לחזור אליהם בעת צרה. "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" (שם, טו) כולם אוהבים אותה: היא צופה בסדרות הטלוויזיה שכולם צופים בהן, היא מעריצה את אותם זמרי פופ ורוק, היא מכירה את התרבות שלהם ומעורה בה, ודוברת את הסלנג הנפוץ. היא לא מדברת יידיש, אלא יודעת לנהל שיחה עם כולם. ואכן, אחשורוש מוקסם ממנה ולוקח אותה לו לאישה.

ואז קם המן הרשע, ומכריח לבחור בין שתי האופציות באופן ברור. הוא מעלה את הדילמה אל פני השטח, ועם ישראל צריך להכריע אחת ולתמיד – האם להיות עם אחד מפוזר ומפורד, או להתבולל בין העמים.

מרדכי קורע את הבגדים המכובדים בהם היה מגיע בדרך כלל אל שער המלך. הוא מזדהה באופן מוחלט עם צרתם של ישראל, ובוחר להיראות שונה. אסתר מתחלחלת מהרעיון, והתגובה הראשונה שלה היא לשלוח לו בגד, מפואר כרגיל. היא לא מוכנה לוותר על ההתערות התרבותית. היא מעוניינת לרקוד על שתי החתונות וליהנות משני העולמות. למה לקרוע את הבגד למה להפריד ועל מה מבוססת התשובה שלה "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית" (ד', יא). 'כולם יודעים' הנורמות החברתיות יכתיבו לה את כללי ההתנהגות, יותר מאשר הצורך החיוני להציל את עם ישראל מצרתו! כך כולם מתנהגים! היא לא מסוגלת לעבור על הכלל החברתי התקין-פוליטית, גם במחיר הסכנה של "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".

ותשובתו של מרדכי – ישירה ומפכחת: "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים" (שם, יג) אל תחשבי שאת יכולה לא להכריע, ולהמשיך כרגיל. גם אי-הכרעה פירושה הכרעה שלילית: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו" (שם, יד) יש מושג כזה 'בית אביך', אסתר היקרה! יש מסורת, יש ערכים מבית אבא. אבל הוא יתקיים רק אם את תבחרי שהוא יתקיים. אם תלכי לפי הנורמות המקובלות ותתעלמי ממנו – את, יחד עם בית אביך תאבדו. תהיו כעובדי כוכבים גמורים. תתבוללו. "בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו".
ואכן, אסתר קמה ועושה מעשה בעקבות דברי התוכחה של מרדכי. היא עוברת מהפך, ויוזמת מהלך שיציל את עם ישראל כולו, תוך מודעות לערכיה ולתרבותה השורשית: "ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף" היא מכירה בייחוס שלה ובמשמעותו, ובשמו שולחת ספרים בדרישה שיקבעו חג לדורות על גאולה זו.

עד כאן כל דברינו טובים ויפים, אבל הם עדיין תומכים יותר בטענה שלמגילה צריך לקרוא 'מגילת מרדכי'. הוא היוזם העיקרי, ובלעדיו לא היה קורה כלום. מדוע 'מגילת אסתר'?
יוזמתה של אסתר פועלת על כלל העם: "לך כנוס את כל היהודים" (שם, טז). גם תגובתו של מרדכי לבשורה הייתה לקבץ אנשים – הוא התעסק עם תינוקות של בית רבן, בתקווה שיישאר שם ושארית לעם ישראל גם לאחר ההשמדה הגדולה: "מיד 'ויקרע מרדכי את בגדיו'. מה עשה? קבץ כל תינוקות של בית רבן, ועינה אותם מלחם וממים, והלביש שקים עליהם, והיו צועקים בבכיה וביללה" (ספרי דאגדתא על אסתר, מדרש אבא גוריון פרשה ד'). אבל השפעתו של מרדכי היא מצומצמת, ומתייחסת לקבוצה מאד מסוימת בהם – אלו שהכריעו כמותו כבר בעבר, ונתונים כרגע בהסתגרות מפני החברה הסובבת אותם. הוא לא יכול לכנוס את כל היהודים.

כדי לפנות לציבור הרחב צריך מישהו המחובר אליהם באופן טבעי, שיכול לדבר בשפתם ואשר מבין את תרבותם. רק בשליחותה של אסתר יכול מרדכי לכנוס את כל העם. מרדכי הוא מורה הדרך הרוחני, אך אסתר היא מנהיגת ההמון. ואלמלא פעילותה – ספק אם היה מרדכי מצליח להביא לישועה כמו זו שהייתה. הוא היה מציל את קבוצת הנאמנים לו, אבל עם ישראל לא היה נגאל. דווקא הנערה הפשוטה, המחוברת אל הציבור, היא זו שיכולה לכנוס את כל היהודים ולשכנעם לצום ולהתפלל, לחדש את הברית עם הקב"ה – את הקשר הישיר איתו – ולחזור לתורתו ולערכיה.

ולכן קרויה המגילה על שמה של אסתר. לא ניתן לוותר על מרדכי, העוגן היציב שומר המסורת. אבל כדי שההשפעה של עוגן זה תהיה רחבה, ושכל הספינה תישען עליו – דרושה אסתר, המעורה תרבותית ושיסודותיה ושורשיה נעוצים בקרקע פורייה.

מסרים אלו נכונים גם כיום: הדילמה קיימת בכל חברה שאנו חיים בה – בין בארץ ובין בחו"ל החברה הסובבת אותנו איננה חברה שומרת מצוות. יש קבוצה שלא מוכנה להתערות בחיים הכלליים ובתרבות השלטת – גם אם הם מזהים בה דברים ראויים, המחיר הכבד שהסיכוי הזה דורש והסיכון הגדול הכרוך בו נראים מאיימים מדי, והקבוצה הזו מעדיפה להסתגר. לעומתה קיימת קבוצה אחרת, שמוכנה להתערות, כאמור, כדי להצליח להוציא יקר מזולל.

לא נעסוק כרגע בעצם הבחירה – מעצם העובדה שאני מעביר את השיחה הזו בישיבת הר עציון ניתן להבין לאיזה כיוון הכרעתי. לא נעסוק גם בשאלה אחרת, חשובה לא פחות, והיא שאלת מערכת היחסים בין שתי הקבוצות הללו, שצריכה להיות מערכת יחסים של שיתוף פעולה והפריה הדדית, ולא של הסתגרות והתנכרות. מה שכן חשוב לי להדגיש הוא שלאחר הכרעה בכיוון המעורה והמתחבר, הפתוח והמקבל, עלינו לקבל על עצמנו את שליחותה של אסתר – בכל מקום בו אנו יכולים ליצור קשר עם אחינו החילונים, בין אם בתחומי החינוך, בין אם בצבא ובין אם בעבודה, עלינו להכיר בצורך החיוני לנסות להוביל, כל אחד כפי יכולתו, את הציבור הכללי לעבר עבודת ה'.
עלינו להכיר באחריות הגדולה המונחת על כתפינו; חשוב לזכור: העם היהודי הוא משפחה. כל אחד פה שהולך להיות ראש משפחה חייב לזכור דבר אחד מרכזי – תפקידו של ראש המשפחה הוא בראש ובראשונה לוותר, לוותר ולוותר. כשהבן שלך לא הולך בדרכך, אתה לא צועק עליו ולא מנתק אתו את מערכת היחסים! אתה נפתח אליו, ומקווה שביום מן הימים תוכל גם להדריך אותו בדרך הישר. דבר זה מתבטא בכל מיני מערכות, בין אם בפסיקה מקלה יותר, המתחשבת באורחות החיים המקובלים, ובין אם ביצירת שפה משותפת תרבותית ורעיונית-מוסרית. עלינו למצוא את הדרך אל הציבור החילוני, ולעוררם לקשר עם ה', מצוותיו וערכיהן.

(שיחה של הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת פרשת תצוה-זכור ה'תשע"ב וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ימי פורים אינם בטלים לעולם
  • פתחיה הוא מרדכי
  • מחיר הפיזור
  • גילוי ההסתר של מגילת אסתר
  • אבל וחפוי ראש
  • מדוע ימי הפורים לא יבטלו לעולם?
  • חג ומשקה
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.