"ולא תשים דמים בביתך" – על חובת זהירות מורחבת
"ולא תשים דמים בביתך" – התורה מזהירה בפרשתינו: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" [כ"ב, ח]. התלמוד [כתובות, מ"א,ב]: "רבי נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר: ולא תשים דמים בביתך". התלמוד הרחיבאת חובת האדם לדאוג שהזולת לא יינזק מרכושו, גם ל"כל דבר שיש בו סכנה ואפשר שיכשל בה האדם וימות" [תורה תמימה].
אך מדוע התורה מביאה דוקא את עשיית המעקה כדוגמא לחובה הכללית של הסרת מכשולים? באמצעות המעקה מבקשת התורה להרחיב את חובת הזהירות של האדם בעל הרכוש גם למקומות שבהם עשוי האדם לטעון כי אין רשות או גישה לאדם אחר להגיע אליו, כגון: לגג ביתו של האדם. האדם חייב לצפות כי גם מגג ביתו, שהגישה אליו יכול ותהיה אסורה או אף נעולה, עלול אדם אחר להגיע וליפול משם, ומקל וחומר בכל מקום נגיש בביתו או בחצר האדם, כגון: באר או בור בחצרו.
ומהו כי יפל הנופל? רש"י בעקבות התלמוד [שבת, ל"ב,א]: "ראוי זה ליפול מששת בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב". חובת הזהירות ומניעת מכשולים קיימת על האדם בעל הרכוש גם במקום שהנופל אחראי לנפילתו שלו בשל התנהגותו, ואין בעל הרכוש יכול לפטור את עצמו בטענה: בלאו הכי הוא היה נופל.
(נשלח ע"י יואב מיליס. מוקדש לע"נ הוריו זהרה ושמעון מיליס ז"ל ולע"נ אחיו צדוק בן שמעון וזהרה מיליס ז"ל)