דיברה תורה כנגד יצר הרע

הדפסה הדפסה

הפרשת פותחת בתיאורה של אשת יפת תואר. התורה מתארת את האופן בו אפשר להתחתן איתה. מן הפסוקים עולה שמדובר בסוג מיוחד של גירות, או אולי אף בהיתר נקודתי לשאת גויה:

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' א-להיך בידך ושבית שביו.
וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה.
והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה.
והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה.
והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה.
(דברים כא, י-יג).

פרשיה זו קשה מאוד מבחינה מוסרית: כיצד ניתן לקחת לשבי את אותה אישה רק בשל היותה יפת תואר? כיצד משתלבת מצווה זו עם חוקי המוסר? אכן, חז"ל הגבילו מצווה זו – הן בפרטיה ההלכתיים, והן בהסתכלות הכללית על כל הפרשיה. רש"י על אתר מביא את דברי חז"ל, המבוססים על הגמרא בקדושין (כא, ב):
ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.

דבריו של רש"י קשים ביותר. נראה מדבריו שהתורה נכנעת ליצר. וכי ניתן להעלות על הדעת השקפת עולם כזו?! האם בכל רגע ורגע שיצרו הרע של האדם מתגבר עליו ברשותו להיכנע?! לא זו בלבד, רש"י אף מתאר מציאות וודאית, שלולא היתר התורה – האדם היה מבצע מעשה זה בכל מקרה. היכן מצינו עמדה כזו?! בכדי להבין גישה זו, נציג שלוש גישות אפשריות של התמודדות עם דחפיו הפיזיים של האדם:

הגישה הראשונה היא הגישה הנטורליסטית. לפי גישה זו, כל דחף פיזי טבעי הוא טוב. ממילא, אם יצר האכילה או יצר המין מתגבר על האדם, הרי שעליו להישמע לו. גישה זו, אשר התפשטה באזורים שונים במאה ה-19 ובמאה ה-20, מעלה על נס את הטבעיות, וסולדת מכל מאמץ לריסונה.

ניתן לבסס גישה זו על הפסוק האומר על כל מה שעשה ה'- "והנה טוב מאוד" (בראשית א, לא). המדרש (בראשית רבה ט, ה) מייחס פסוק זה למוות, שאף הוא טוב מאוד. אם המדרש מייחס זאת למוות, מדוע לא נייחס זאת אנו למידות נפשיות אלו או אחרות? כך, על פי גישה זו, הטבעי הוא טוב והטוב הוא טבעי.
אולם, ברור לכל בר דעת שגישה זו אינה אפשרית מבחינה חברתית, ופסולה לחלוטין מבחינה דתית. נעבור אם כן לגישה הנגדית.

בקיצוניות השנייה עומדת גישה הסולדת מכל דחף טבעי. אם לפי גישה הנטורליסטית הפסוק "והנה טוב מאוד" מתייחס לדחף הפיזי, הרי שכאן מתייחס הפסוק אף לצורך לריסון והגבלה, שנברא יחד עימו.
גישה זו, הסולדת מן הגשמיות, ניתן למצוא אצל בעלי המוסר השונים. כמו כן, היא קיימת אצל הראשונים בימי הביניים, וקיימת אף היום בחוגים אשכנזיים מסוימים. לפי גישה זו, ככל שהאדם יגביל את עצמו יותר, כן ייטב. אולם, דומה כי יושבי בית המדרש הזה אינם מזדהים לחלוטין עם גישה זו.

בתווך, עומדת גישה המאזנת בין שני הקצוות. דרך המלך של גישה זו דומה לגישה בה דנו זה עתה – הגבלות ואיסורים. על האדם לשלוט על יצריו ועל דחפיו. יתכן שלפי גישה זו, ההגבלות אינן מוטלות על האדם באותה קשיחות בה הן מוטלות בגישה הקיצונית, אך בבסיסה – מדובר בגישה דומה.
אולם, גישה זו מכירה גם ביוצא דופן. גישה זו מכירה בקיומו של היצר, בכוחו ובהשפעתו על האדם. כך עלינו להבין את תיאורה של אשת יפת תואר בפרשתנו. מדובר במצב מאוד מסוים ומיוחד, ובו – ורק בו, התורה 'נכנעת' ליצר. גם כניעה זו היא לאחר פרוצדורה מכבידה, ונובעת מכורח שלא ניתן להתעלם ממנו.

בפסוקים בפרשייה מופיעות המילים: "וחשקת בה". מהו תפקידה של האות ו' במשפט?

ישנם שני סוגים של ו' בתורה: האחד הוא תיאור מציאותי של הנעשה, והשני הוא ציווי, מצווה. כך למשל אומרת התורה: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י). האות ו' של המילה 'ושבעת' היא תיאור מציאותי של השביעה – המשתלב עם הגישות לפיהן ברכת המזון מן התורה היא רק לאחר שביעה. לעומתה, האות ו' של 'וברכת' היא ציווי, המצווה לברך.
בפרשתנו, התיאור של 'וחשקת בה' הוא וודאי תיאור מציאותי של תחושותיו של החייל. אין כל מצווה לחשוק באותה אישה, והתורה אף רוצה להתרחק מכך, אך כך קורה הדבר במציאות.

כאן עלינו לנסות ולדון בהיתר זה של התורה – האם מדובר בהיתר גורף של צבא הנמצא במלחמה, או שמא היתר נקודתי, ללוחם הנמצא במצוקה של יצרו? כאן כותב הרמב"ם:
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו. (מלכים, ח,ב).

הרמב"ם מתנה את התהליך המתואר בתורה בכך שיצרו יתקפנו. המילים 'וחשקת בה' אינן רק תיאור מציאותי של הנעשה, אלא אף תנאי הלכתי. ההיתר קיים אך ורק אם וכאשר יצרו תוקפו, עד שאינו יכול לעמוד בו. אם על התורה להיכנע בפני היצר – הרי שעל הדבר להיעשות אך ורק בפני יצר כזה רע, המשתלט על האדם באופן מוחלט.
לאחר שעמדנו על גישת ביניים זו, אשר נשארת נאמנת להגבלות התורה אך מודעת גם לכוחו של היצר, יש להתבונן בפרשות מקבילות. בתיאור היתר אכילת בשר אומרת התורה:
כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. (דברים יב, כ).

מתיאור זה נראה שהתורה מתנה את אכילת בתאוותו של האדם. האם גם כאן מדובר בתאווה שלילית, אשר היינו מעדיפים שהאדם ימנע ממנה- גם בנושא זה יש לנהל דיון דומה.
בהמשך הפרשה מתארת התורה את מחנה הצבא, אשר עומד בהגבלות התורה:
כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע…
כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. (דברים כג, י-יג).

אם האדם שומר על כל הגבלותיה של התורה, ומודע לקב"ה אשר מתהלך בקרב מחניך – אז, ורק אז – "והיה מחניך קדוש". והיה מחניך קדוש, והיית אתה קדוש.

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. סיכום שיחה שנאמרה בערב שבת פרשת כי-תצא ה'תשע"א וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • ראשי תיבות ב"כי תצא"
  • שילוח הקן
  • על היחס לסביבה
  • עזרה לזולת מבט לפרשת כי תצא
  • "ולא תשים דמים בביתך" - על חובת זהירות מורחבת
  • כל ההתחלות
  • "לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך"
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.