חטא משה ואהרן – ההחמצה

הדפסה הדפסה

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם (כ', יב)

הפסוק מתאר טרגדיה גדולה מאוד: משה ואהרן, שהנהיגו את עם ישראל במשך דור וחצי ופעלו כל כך הרבה למענו, אינם זוכים להיכנס עמו לארץ.
טרגדיה זו העסיקה רבות את חז"ל ואת הפרשנים, במיוחד לאור העובדה שאין ברור במה חטאו. הפסוק סותם ואינו מפרש את חטאם, ובפרשנים מצויות כמה דעות בעניין זה.

רש"י מסביר שחטאם היה בכך שהקב"ה ציווה אותם לדבר אל הסלע (פסוק ח) והם הכו אותו (פסוק יא). הייתה כאן, אם כן, סטייה מציוויו של הקב"ה, ורש"י מסביר שיש כאן גם חוסר קידוש ה': שאילו דיברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש בעיני העדה, ואומרים "מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום קל וחומר אנו". מכל מקום, עיקר החטא הוא בסטייה מהציווי.

הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) מסביר שחטאם היה בכך שכעסו ואמרו "שמעו נא המרים…" (פסוק י). הרמב"ם אמנם סובר (שם) שאדם צריך ללכת בכל מידה בדרך הממוצעת, אך הוא מסייג את דבריו ואומר כי יש כמה מידות שבהן צריך אדם ללכת בקצה האחד ולהתרחק מהקצה השני. אחת ממידות אלו היא הכעס (הל' דעות פ"ב ה"ג). גם הרשב"ם כתב שמשה הכה בסלע "כעין חימה וכעס". ונראה שלכעסם הייתה גם תוצאה שלילית: העם חשב שהקב"ה כועס עליו, בעוד שהקב"ה לא כעס עליו.

הסבר שלישי מביא הרמב"ן בשם רבנו חננאל (הסבר זה הובא גם ברבנו בחיי): משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ולא "יוציא ה' לכם מים". העם היה עלול לחשוב שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש ה', וזהו שאמר הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני".

המדרש הבין כרש"י, שהחטא היה בהכאת הסלע במקום דיבור אליו, והבנה זו הביאה אותו לשאול (י"ט, ה) מדוע נענש גם אהרן? הלוא משה הוא שהכה?

משל לבעל חוב שבא ליטול גורנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו. אמר לו הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא? אף כך אמר משה רבינו: אני הקפדתי, אהרן מה חטא? לפיכך הכתוב מקלסו: "וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך, אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה" (דברים ל"ג, ח)
הפסוק מדברים נועד להוכיח שאהרן אכן לא חטא במי מריבה. אולם אם כן השאלה רק מתחזקת: מדוע נענש

המדרש משיב על כך בהמשך (י"ט, ו) על פי הפסוק בקהלת (ח', יד): "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל". המדרש מקשר, אם כן, בעיה זו לבעיה הכללית של "צדיק ורע לו".

אולם קשה להשלים עם תשובה זו של המדרש: אנו מוצאים את משה מתחנן רבות לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה, עד שהקב"ה נאלץ לומר לו "רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג', כו), ואילו אהרן לא פצה פה, על אף שלכאורה היה לו טיעון חזק הרבה יותר מזה שהיה למשה.

לאור כל זאת נראה שיש להסביר את החטא אחרת. הפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק אומר שהם לא קידשו את השם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"; "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים ל"ב, נא).
העונש לא בא על חטא שעשו אלא על מה שלא עשו. הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים (גם רבנו בחיי כותב שמשה ואהרן לא חטאו, אלא שהוא מסביר את העונש על פי תורת הנסתר).

אילו היו מדברים אל הסלע היה השם מתקדש הרבה יותר, הייתה מודגשת צייתנותו של הסלע והפסוק "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי…" (זכריה ד', ו) היה בא לידי ביטוי. משה ואהרן החמיצו הזדמנות פז שספק אם תחזור.

אמנם, מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן נענש מפני שהוא התמהמה במקום לדבר אל הסלע ומפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים אפוא כאחד להחמצה הגדולה.

לא זו בלבד שמשה ואהרן נענשו על החמצה זו בעונש חמור, אלא שהם גם זכו להתייחסות מחמירה מאוד אליה. בהמשך הפרשה אומר הקב"ה "יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה" (כ', כד) חטאם נחשב להם למרי. ובפרשת האזינו (ל"ב, נא) נאמר "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" – חטאם מושווה למעילה (המקבילה בגמרא (מעילה יח.) לעבודה זרה ולגילוי עריות!).
התייחסות מחמירה זו קשורה בוודאי לכך שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אפשר שהבנה זו רמוזה בפסוק "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (כ', יג), המקביל לפסוק "בקרבי אקדש" (ויקרא י', ג). ומה עוד שמשה ואהרן לא החמיצו לגמרי את קידוש ה' אלא רק קידשו אותו פחות ממה שיכלו.

עם כל זאת, ניתן ללמוד מן העובדה שהקב"ה העניש אותם על אף שלא חטאו אלא רק החמיצו הזדמנות גם משהו לגבינו – הקב"ה מתייחס לאדם על פי היחס בין מה שעשה לבין מה שיכול לעשות. אדם יכול לקיים תורה ומצוות, ואף על פי כן להיענש מכיוון שיכול היה לעשות דברים ולא עשאם.

הגמרא (סנהדרין צט.) אומרת שכל שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה". ובמקום אחר אומרת הגמרא (ברכות יב:) כי מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא.
לא נאמר בשום מקום שאדם מצווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת. להסתכלות המחמירה כל כך על מי שלא מימש את כל יכולתו יש שתי סיבות:

1)        בזבוז של פוטנציאל נחשב נזק בידיים. הרמב"ם (הל' שכירות פ"כ ה"ג) כותב בשם רבותיו (הר"י מיגאש) שמי שמסר כרמו לשומר או לאריס בתנאי שיחפור או יזמור וכד' והשומר פשע ולא עשה כן, הרי הוא "חייב כמי שהפסיד בידיים".

2)        החמצה כזאת נובעת במקרה הטוב מעצלות ובמקרה הרע מחוסר אכפתיות. מי שאינו מתפלל עבור חברו – אך סימן הוא שחברו איננו חשוב לו.

הגמרא (ברכות ה.) אומרת:
אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו… פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה…
ועל פי דרכנו נוסיף: פשפש ולא מצא – יתלה בהחמצה.

אין זה ברור שביטול תורה אסור מבחינה הלכתית-פורמלית – האדם אינו חייב ללמוד תורה במשך כל חייו. אולם ברור לחלוטין שביטול תורה חמור מצד ההחמצה שבו.

אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו!

(הרב אהרן ליכטנשטיין. שיחה שנאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת חוקת ה'תשנ"ד וסוכמה על ידי הרב מתן גלידאי. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון. http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • "כי אין לחם ואין מים" – על חשיבות האמונה במחר
  • הקושי להבין את פרה אדומה
  • "זאת התורה אדם כי ימות באהל..." (יט, יד)
  • "זבוב הלוהט אחר המכה"
  • "לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ": תלונות דור ההמשך
  • מצוות שיצר הרע משיב עליהן
  • ואסור להתייאש מיהודי
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.