תמידים כסדרם

הדפסה הדפסה

חודש תמוז, שאנו עומדים בפתחו, הוא חודש ידוע לשמצה. בחודש זה אנו מציינים שני ימי זיכרון לפורענויות הקשות שעברו על כנסת ישראל: ט' בתמוז וי"ז בו. שלא כמו חודש אב, בו אנו חוגגים את ט"ו באב לאחר תענית החורבן, בחודש תמוז אין ולו מועד אחד המאזן את ימי הפורענות.

המשנה במסכת תענית מונה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל (משנה תענית כו.)

קשה מאוד לדרג את חמשת המאורעות המוזכרים במשנה לפי סדר חשיבותם. כל הפורענויות שאירעו ביום זה הן קשות, וגרמו לתוצאות איומות לטווח רחוק. ולמרות הקושי שבזיהוי המאורע החמור מבין החמישה, דומה שאין מי שיחלוק על כך שביטול התמיד הוא המאורע הקל ביותר לכאורה, הפחות פרובלמטי מכולם. אנו רגילים לחיות ללא הקרבת התמיד ואיננו חשים בחסרונו, אך גם אם ננסה לשחזר את הרגשתם של אנשי ירושלים בתקופת החורבן – נראה שאין להשוות את ביטול התמיד, שאינו אלא הפסקתו של מאורע חיובי, לארבעת הטרגדיות האחרות.

אכן, ישנן דתות ותפיסות דתיות שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים – רגעי השיא, שעות השיא וכד' – בניגוד ליום-יום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו – עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד. הדבר מתבטא הן בתחושה בכך שהאדם מצווה להתייחס למציאותו ונוכחותו של הקב"ה, ש"לית אתר פנוי מיניה", בכל שעה ובכל מקום; הן במצוות ספציפיות החלות על האדם בכל יום, בכל מקום ובכל מצב: חובות הלבבות, מצוות הזכירה, ועוד.

במקביל למושג התמיד, גם לקרבן התמיד ישנו אופי כפול: זהו קרבן המובא בכל יום, כשם שמוסף השבת הוא קרבן המובא בכל שבוע; ובמקביל, הקרבתו מהווה חלק מהמערך הקבוע במקדש, בדומה להדלקת הנרות ולהקטרת הקטורת. בשל אופיו הייחודי קובע קרבן התמיד את מסגרת ההקרבה במקדש, הנעשית כולה בין קרבן התמיד של הבוקר וקרבן התמיד של בין-הערביים, ובכך הוא מעצב, בונה ומתווה את אופיו של היום כולו במקדש ומחוצה לו.

מרכזיותו של קרבן התמיד בעולם היהדות מוצאת את ביטויה גם במישור ההלכתי הצרוף: "התמידין קודמין למוספין" (משנה זבחים פט.). לקדימות קרבן התמיד על המוספים ישנם שני ביטויים: קדימות זמנית, וכן קדימות מצד סדר העדיפויות כאשר ניתן להקריב רק אחד מהם. התפיסה העולה מהמשנה, לפיה התמידים סוללים את הדרך ומהווים תשתית למוספים, עומדת בניגוד חריף למנטליות הפופולרית. בד"כ נתפס האדם לחגיגיות, לייחוד ולחריג, ומזלזל – אם לא בוחל -בשגרה, בשעמום ובעול היומיומי. בניגוד לקונספציה המקובלת, מעמידה המשנה מערכת עדיפויות שונה: "התמידין קודמין למוספים". עמוק בתודעתנו הדתית טבועה התודעה שללא תמידין- גם מוספים לא יהיו, ואין אפשרות לבנות פירמידה הפוכה, המעדיפה את המוספים על התמידים.

הגמרא בזבחים דנה במקרה של התנגשות בין שני קרבנות, האחד מקודש מחבירו, אך השני תדיר ממנו: איבעיא להו: תדיר ומקודש – איזה מהם קודם- תדיר קודם משום דתדיר, או דלמא מקודשקדים, דקדיש? תא שמע: תמידין קודמין למוספין, ואף ע"ג דמוספין קדיש! אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני?! (זבחים צ:)

חותמו של היום טבוע עמוק-עמוק בקרבן התמיד של אותו יום. כשם שמוסף השבת יונק מקדושתה של השבת – כך התמיד המוקרב בשבת שואב ממנה. לעולם אין המוסף החד פעמי עדיף על התמיד השגרתי.

בשל מרכזיותו של מושג התמיד בתודעתנו, לא ייתכן שניוותר שווי נפש לנוכח ביטולו של הקרבן. הנוצרי יסתדר בקלות עם ביטולו של התמיד, אך כל עולמו של בן-תורה עומד ומבוסס על התמידים, והמשמעות העמוקה שמאחורי ביטול התמיד צריכה להחריד אותו לא פחות – ואולי אף יותר – ממשמעותן של הטרגדיות האחרות שאירעו בי"ז בתמוז.

עם כל חומרתו של ביטול התמיד בשל גזירת המלכות, אנו עומדים בפני סכנה חמורה פי כמה: ביטולו של התמיד מתוך שחיקה וכרסום, ולא מאונס. כאשר משהו מהתפיסה הלא יהודית, לפיה רק המוספים הייחודיים חשובים, מחלחל לתודעתנו, והביטויים והאירועים היומיומיים מתגמדים ומאבדים את ערכם בעינינו – אזי צריך הדבר להדליק בפנינו נורת אזהרה. ליהודי אין רגעים פרוזאיים – עליו להיות אמון על הערכת הפרוזאי ועל זיהוי הפן השירי שבפרוזה, בבחינת 'התורה כולה איקרי שירה'. כאשר רמת המודעות והמחוייבות לתמידים מתכרסמת- יש בכך סכנה רבתי.

בחיינו כבני ישיבה מתבטא מושג התמיד בשלושה מובנים עיקריים.

ראשית – "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה', יט). אהבת התורה, הבאה לידי ביטוי בלימוד היום-יומי בבית המדרש, היא הביטוי המובהק ביותר למושג התמיד היום-יומי. אמנם סדר לימוד עלול להיראות שגרתי ואפרורי, אך מי שמתקשר ומתחבר לעולם התורה – אין לו יום שגרתי, ובאהבתה של התורה הוא שוגה תמיד. לא לחינם אנו מכנים את זמן הלימוד "סדר", במקביל לסדר התמידים, כמערכת המעצבת והעומדת במרכזו של היום כולו.

לביטוי השני למושג התמיד רמזו חז"ל באומרם "תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו:). גם אם אין במובן זה סכנה לביטול מוחלט של התמיד, ודאי וודאי שקיימת סכנת שחיקה באיכותה, עוצמתה, כוונתה ועומקה של התפילה. עלינו להתחזק ביתר שאת, להתפלל, לזעוק ולהרעיש את אמות הסיפין בשמיים בתחינה לה', תוך הטמעת חשיבותו של מושג התמיד שבתפילה.

ביטוי שלישי למושג התמיד הוא השבת, ובפרט – השבת בישיבה. כבר הרמב"ן מפרש את הציווי "זכור את יום השבת לקדשו" כציווי תמידי, המתייחס לשבת כמו לימות החול. כפי שראינו, קדושתה של השבת מקרינה על תמידי יום השבת כשם שהיא מקרינה על מוספיו, ואל לנו לשכוח את ייחודה של כל שבת שגרתית מפני שבתות מיוחדות וחגיגיות (מבלי לזלזל, כמובן, באותן שבתות). במקום להתלונן על חסרון הרוממות וההתרגשות בשבתות השגרתיות בישיבה, על כל אחד ואחד להישאר בשבת, ולהוסיף התקדשות ורוממות לאותן שבתות.

החודש הקשה שבפתחו אנו עומדים עשוי להפוך לחודש של התעלות. כמשקל נגד לביטול התמיד בי"ז בתמוז – עלינו לחדש דווקא בחודש זה את התמיד, ע"י עיסוק בתורה, בתפילה ובחיזוק השבתות. האחריות מוטלת על כתפינו, ואל לנו להטילה על גורמים אחרים. רק עלינו מוטלת המשימה להתחיל לפעול כדי להחזיר עטרה ליושנה, ולהשיב תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם

(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. השיחה שהועברה בר"ח תמוז ה'תש"ס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון http://www.etzion.org.il/vbm)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • נזכרים ונעשים–שיחה לתענית אסתר
  • קשה שבחורבנין - מתוך "איבה"
  • יום הקדיש הכללי - שיחה לעשרה בטבת
  • "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
  • צום י"ז בתמוז - שברים שאפשר לתקן?
  • בינו שנות דר ודר
  • מרכז העולם כולו...
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.