בשבת שרתי בסעודה שלישית "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון". עלה בדעתי שהפסוק לא מדבר רק על הפירות הגשמיים של הארץ אלא גם על סגולותיה הרוחניות.
נראה לי לבאר שכל פרי רומז לחג אחר במהלך השנה. אם כן, בארץ ישראל ע"י קדושת הארץ אפשר במשך כל השנה להיות מחוברים אל הרעיונות והערכים שבכל חג וחג.

נוסף לטיפול המסור שהאילן זקוק לו, לתמיכה, ליד האוהבת והמטפחת, יש לזכור כי כל עץ עב גזע, בעל צמרת מרשימה, היה בראשיתו שתיל קטן, חלש ודל שורשים.

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

הפעם נעיין בפרק העוסק בפן מעט שונה של היחס בין הקב"ה לבין הטבע, ומתוך הדברים ננסה להגיע לרעיון הנוגע לט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות.