תהי צדיק ואל תהי רשע
אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?
אתר שיתופי לדברי תורה לפרשת השבוע, חגים ואירועים
אם כבר נאמר "תהי צדיק" למה יש צורך גם לומר "ואל תהי רשע"?
יש רגעים שבהם שיטת רבי מאיר נוכחת במציאות וכולנו מתנהגים כבנים לאב אחד וכאחים זה לזה.
האם בזכות ההקרבה של הקרבנות במקום מסויים, ה' ייטיב לנו ולבנינו עד עולם?! מדוע יש שבח ושכר כל כך גדול על מצווה פשוטה יחסית?
משה כורך יחדיו את שני העניינים – את חובת השמירה על הקדוש ל-ה' ואת החובה לעבוד אותו במקום אחד. מדוע לקשור בין שני דברים הנראים שונים?
העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?
המקרא נאבק בהכרה בקדושתו של מקום גיאוגרפי כלשהו בתורת עצמו – משום שהכרה כזו עומדת בסתירה לאחד מהמאפיינים היסודיים ביותר של האמונה ביוצר כל. היות ולבורא, שהוא מקור הקדושה, אין שום יחס לממדים פיזיים, לא תיתכן קדושה עצמית בעצם מוחש מצד עצמו, אלא רק מסיבות משניות.
העובדה שמצוַת הצדקה זוכה לאיזכור כפול מלמדת כנראה על כפילות יסודית במצווה עצמה, כך שכל פרשיה מתמקדת במרכיב מסויים של המצווה. מהו אותו קיום כפול החבוי במצוַת הצדקה?
השוואת פרשת המועדות שבספר דברים לקודמותיה בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר מעוררת את השאלה: מה ייחודה של פרשתנו? לשם מה חוזרת התורה בספרנו על נושא המועדות שכבר נידון בתורה פעמים רבות ולצרכים שונים?
פרשיות הברכה והקללה הן פרשיות מורכבות, המעלות שאלות רבות בדבר הקשר שבין האדם והקב"ה. מהי מהותה של הברית המתבטאת בברכה ובקללה, ומהו תפקידו של האדם בברית זו? ע"י התייחסות למילות הפסוק הפותח את הפרשה, מבאר ה"שפת אמת" את תפיסתו בעניין בחירת האדם ובעניין היחס לקב"ה בברית.
מרות שסוכות ושמיני עצרת הם חגים עוקבים, ובאים בזה אחר זה, ניתן להבחין שאין מדובר בחגים דומים. אם כן, יש לברר מה הייחודיות של שמיני עצרת, שמייחדת אותו על פני סוכות? בשביל לענות על כך, יש להסביר מה עניינו של שמיני עצרת.
בשיעורנו השבוע, נתמקד בתחילת הפרשה, בה הביטוי "המקום אשר יבחר ה' " מופיע ארבעה פעמים.
דרכה, דורשת התורה שבעל פה הלכות שונות מחזרה זו. אולם, כיוון ששבעים פנים לתורה, אין זה פוטר אותנו מניסיון לפענח פרק זה על פי פשוטו של מקרא. בדברינו, נציע פתרון המבוסס על ההבדלים הדקים הקיימים בארבעת ההופעות של הדין הזה.
וכי איזו דרך ארץ זו להתאוות לבשר? אם התאווה אסורה מה לי עשיר מה לי עני. אם התאווה אינה אסורה למה עני לא יכול לפנטז לאכול בשר?
מה עשה הלוי שנמנעה ממנו נחלה? למה צריך להיות נצרך כעני העומד בפתח? האם זאת היא ההבטחה שהבטיח ה' שאמר "ה' הוא נחלתו" היה עדיף ללוי לקבל נחלה, לעבוד ולהרוויח את לחמו בכבוד בלי טובות של אף אחד. למה הוא צריך לקבל תרומות כגון מעשר ראשון?
למרות שאתם חיים פה בעולם הגשמי, ויש לכם גוף, ואבא ואמא -שאתם אוהבים אותם וקשורים אליהם, ורכוש, והרבה ממון, ועוד ועוד. עם כל זאת מדובר רק למראית עין…. הקשר הגשמי ביניכם הינו רחוק וקלוש למהותכם האמיתית, באמת אתם נשמות טהורות ומהותכם היא רוחנית- כמו ה' אלוקיכם, שהוא למעשה אביכם ואתם ילדיו. יש בכל אחד ואחת מכם נשמת אלוה ממעל.
בעבודת ה' עובדים אך ורק במקום אחד, ואילו בעבודה זרה עובדים בכל גבעה ותחת כל עץ רענן.
כאשר קוראים את ספר דברים מתוך המבט העקרוני של אפשרויות שונות לגילוי "המקום אשר יבחר ה' ", באתרים שונים, בזמנים שונים ובמצבים שונים, מתבאר הספר כולו באור בהיר ומובן. זאת, דווקא בתוך המצבים המורכבים שהיו צפויים בארץ לפני בחירת ירושלים. ואכן, כך נראו פניה של העבודה ל-ה' בימי השופטים וראשית המלוכה.
האם מוקד המצווה הוא בעצם השמחה, אלא שיש לשמוח ע"י הקרבת קרבנות דווקא, או שמא מוקד המצווה נעוץ בהקרבת הקרבנות?
הרי ההגיון אומר שצריך היה להיות כתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה או קללה". "למה כתוב ברכה ו קללה" ?
שני שלבים, יש בעבירה על איסור הנאה מעבודה זרה: הכנסת העבודה הזרה אל הבית, וההנאה ממנה. מהו העיקר ומהו הטפל? האם ההכנסה היא האיסור אך הכנה ללא הנאה אינה נחשבת הכנסה, או שמא דווקא ההנאה היא העיקר והוסיפה לה התורה איסור הכנסה?
מהו יחסה של התורה להריגת בעלי חיים לשם אכילתם.
שחיטת החולין מופיעה בפרשת ראה: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אות נפשך" (דברים י"ב, כ"א). התורה מצווה לשחוט את הבהמות "כאשר ציוויתיך", והדבר נראה תמוה, שכן התורה לא דיברה על שחיטת חולין לפני כן. רש"י מסביר שהכוונה היא לתורה שבעל פה: הלכות השחיטה אינן מופיעות בתורה, והן נמסרו למשה מסיני; ואילו הרמב"ן מבין שהכוונה היא לשחיטת הקרבנות, המופיעה בפרשת ויקרא.
ייתכן שיש כאן מחלוקת עקרונית בשאלת היחס שבין שחיטת קדשים לבין שחיטת חולין.
על הברכה נאמר "אשר תשמעון", ואילו על הקללה נאמר "אם לא תשמעו" – לשון תנאי. על הפער הזה עומד המדרש.
התורה איננה מסתפקת בהוראת חובת העזרה לעניי העם. היא גם פונה בהדגשות חוזרות ונשנות, אל האדם, לבל יאמץ את לבו. היא מזהירה את העין הרעה, לבל תגרום לחטא הקמצנות, ודורשת מן היד הקפוצה שתיפתח. בכך פותחת היא פתח לתפישתה שלה את מצוות הצדקה והעזרה לזולת.
אושר יהודי אמיתי לא יכול להיות שלם בלי להכניס את המסכנים לתוך השמחה שלך. לכן, לאורך כל הפרשה מזהיר הקב"ה שלא לשכוח אותם.
כשעושה הוא האדם צעדים להידבק ב-ד' יתברך ובמידותיו ולעלות מעלה במעלות התורה, הקדושה, החכמה, הבינה והדעת צריך הוא לדעת שיש אינסוף דרגות בדרך הזו.
הקדמה: ולמה אסרה התורה את הדם באכילה? כי "הדם הוא בנפש יכפר": ישתבח הבורא ויתעלה היוצר שנתן לנו את מצוות לא תעשה של אי אכילת דם: הנה התורה הקדושה רוצה מאוד להרחיקנו עם ישראל מאכילת דם, כדי שלא תתעכר נפשינו …
על הדרישה לבחור בין ברכה וטוב לקללה ורע
פסוק זה נאמר לגבי עיר הנידחת, אולם מצינו כעין פסוק זה בענין איש או אשה אשר פנו לעבודת אלילים, ושם נאמר "נעשתה התועבה הזאת בישראל", ואילו כאן נאמר, נעשתה התועבה הזאת "בקרבך", ולא כתוב "בישראל", ויש להבין מדוע שינתה התורה …
"ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך" (יג, טו) קרא עוד
"והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח" (י"ב, י`) – אם יניח לנו מכל האויבים, אזי ברור שנשב לבטח. אם כן, מדוע נקטה התורה בכפל לשון כאן? מסביר בעל "גלילי זהב", רבי דוד מושקוביץ: "וישבתם בטח"- הוא תנאי הכרחי לקיום …
"ראה אנכי נתן לפניכם" – אמרו חז"ל: (קידושין מ, א): "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". מכאן שברכה וקללה …
משה מתאר בפרשת ראה (פרק י"ב) את קיומו העתידי של בית המקדש, במקום אשר יבחר ה`, ומתאר את הניגוד שבין התקופה העתידה לבוא לבין המציאות בהווה: בעתיד, לאחר שייבחר המקום, אזי "שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולתיכם וזבחיכם…" …
בפתיחת פרשת ראה אומר הכתוב "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". שואלים חז"ל: מדוע פונה משה לעם ישראל בלשון יחיד "ראה"? הרי קריאה זו נעשית לכל עם ישראל כמו שכתוב מיד לאחר מכן "לפניכם" בלשון רבים. משיב על כך …