כתיב: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים ג, כה), ואור החיים הקדוש שואל מדוע היה צריך לכתוב "אראה את הארץ הטובה", שהרי אפשר היה להבין זאת מאומרו "אעברה נא".
וחשבתי בעה"י להוסיף לתירוציו הנפלאים כמה נוספים…
ככל שהאדם לומד יותר תורה ומקיים יותר מצוות בצורה מהודרת יותר, הוא מתקן בכך את מידותיו, מתעלה בקדושה ויראת שמים, מתבטל ל-ד' יתברך בכל המובנים, ובתוך כך אף האש שבקרבו מקבלת גוון עליון ואלוקי יותר…
עצם הגדרתה של ברית טומנת בחובה שני צדדים, העומדים משני צידי המתרס. כל אחד מהם מתחייב בדבר מה, ובתמורה זוכה בחליפיו. דווקא בשל כך הגדרת התורה והמצוות ככריתת ברית יש בה חידוש משמעותי, בכל הקשור ביחסים בין היצור ליוצרו.
אנו נוטים לזכור את ההשלכות השליליות של התורה כברית, במקרה שהעם סר מדרך התורה ומתחייב בעונש כיוון שהפר את הברית. אמנם התורה מאריכה בתיאורים מפחידים של התנהלות זו, אך אסור שהן יאפילו על הצד השני, שכלול בברית. אם ישראל מצייתים למצוות התורה הרי שבוראם מחויב לספק להם את השכר שהתחייב לו בברית. העמדת היצור אל מול יוצרו כשווה מול שווים, והגדרת הבורא כמחויב על פי דין לברואיו, היא חידוש מהפכני, שהתורה הביאה לעולם.
על אף ההבדלים הרבים בין פירושיהם של רש"י ושל רבנו תם קיים ביניהם מכנה משותף עקרוני: את הדין שוולד הנוכרית כמוה לומדת הגמרא מהתעלמותה של התורה מאותו ילד שייוולד לבנך ולנוכרית. התעלמות זו נובעת מהיותו גוי – ומה אכפת לה לתורה שבן זה יחונך על ידי אמו או על ידי אבי אמו לעבודה זרה?
אולם טענה זו מעוררת אי-נחת: וכי דבר זה עצמו, שלבן ישראל ייוולדו צאצאים שהם גויים, ושיגדלו להיות עובדי עבודה זרה – אין בו עצמו כדי לנמק את איסור התורה "וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"?
פירוש שהוא שונה באופן עקרוני משני הפירושים הקודמים, נרמז בדברי הרמב"ם בשני מקומות בספרו הגדול.
כאשר חוזרים מחדש אל האוהל – אין זה אותו אוהל שאותו עזב עם ישראל. נכון, אלו אותן יריעות ויתדות, אותם ברזנטים – אבל מבחינת המשמעות והתכנים הנמצאים באותו אוהל, מדובר במקום שונה לגמרי.
האזכורים הרבים של מעמד הר סיני מורים על מסרים שונים. יש הרבה דברים שאנו לומדים ממעמד הר סיני, ולכל אחד מגיע התייחסות ייחודית.
בפרשתנו משה משחזר את תחנוניו הרבים להכנס לארץ הטובה, "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר… אעברה נא ואראה…". וה' עונה, כאילו בלי רחמים: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". לי, תשובת ה' צורמת, מכאיבה. ובכל זאת, מה ה' מלמדנו בזה?
למה בסוף פרשת ואתחנן בוחר משה לסיים ביחיד "את המצווה" בעוד שהחלק השני של הפסוק הינו ברבים "חוקים ומשפטים". היה צריך לומר את כל הפסוק או ביחיד או ברבים. לכאורה לאחר כל כך הרבה מצוות המפורטות בפרשה היה צריך לכתוב מצוות ולא מצווה.
רש"י מסביר: "וזכרת כי עבד היית על מנת כן פדעך, שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו" גישה זו של רש"י קצת מתסכלת… היינו עבדים במצריים והחלפנו עבדות בעבדות משובחת לעין ערוך אבל עדיין עבדות- עבדים לה'.
איך משה מדבר אל כל ישראל ומצפה שכולם ישמעו דבריו באוזניהם? לו יצוייר שאדם עומד בפני קהל גדול, ואפילו על במה, ללא מערכת הגברה, גם אם תהיה דממה גדולה -לא ישמעו אותו במרחק של מאה מטר! איך ישראל, 600 אלף איש, יכולים כולם לשמוע את דברי משה וידבר את דבריו באוזניהם של כל אחד ואחת?
מדוע משה רבינו פותח את נאום המצוות במעמד הר סיני, ומדוע הוא מאריך בתיאור זה כל כך?
כל הזהיר במצות מזוזה, הקב"ה שומרו הן בכניסתו והן ביציאתו, כמו שנאמר: "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם." (תהלים קכ"א). מרוב אהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הוא ציוה שנכתוב את שמו על פתח ביתינו.
ארבע פעמים מופיע בתורה מבנה של שנים עשר שמחולק לשניים, שישה כנגד שישה. שלוש מהן (לחם הפנים, בגדי כוהן גדול, גריזים ועיבל) ידועות למדיי. למרבה ההפתעה, דווקא זו שבעשרת הדיברות כמעט שאינה ידועה. ככל הנראה, תבנית עשרת 'הדברים', 'הדיברות', כופה את עצמה על תודעתנו, עד כדי כך שאיננו מתבוננים עוד בתבניות היסוד.
כמצווה תכ"ו מונה ספר החינוך את האיסור לחון עובדי עבודה זרה, וכולל בו שני דינים שונים: הראשון – שלא ימצאו עובדי עבודה זרה חן בעינינו, ומכאן איסור לומר 'מה נאה עובד עבודה זרה זה'; והשני – שלא לתת להם מתנות …
מהבעט"ש: "יש רחמנות כמו אב על הבן: אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצהו – מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום, וזה נקרא 'אהבה רבה'. אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר או על שאר העניים, הוא נקרא 'אהבת עולם' – מפני שהם חסרים כל טוב, לפיכך מרחם עליהם המלך, מה שאין כן על בנו…"
את פרשת השבוע פותח משה בתיאור תפילתו אל ה'. חז"ל במדרש ראו בכך פתח לבירור נקודות שונות בעניין התפילה בכלל.
במקרים רבים עצם פעולת התפילה מהווה מטרה חשובה בפני עצמה אף יותר מהקיום המיוחל של הבקשות המרכיבות אותה, ולא רק מנקודת המבט של הבורא יתברך כי אם גם מצידו של המתפלל שדרך התפילות זוכה להתעלות ולהידבק בקונו
משה רבינו מתפלל ומבקש להיכנס לארץ ישראל, כמובן רק בשביל מצוותיה.
א"ר לוי ברב בישר ברב בשרוהו ברב בישר- "רב לכם", ברב בישרוהו- "ויאמר ה' אלי רב לך" ומדוע מה מידה כנגד מידה פה?
משה רבינו מתפלל ומבקש להיכנס לארץ ישראל, כמובן רק בשביל מצוותיה.
א"ר לוי ברב בישר ברב בשרוהו ברב בישר- "רב לכם", ברב בישרוהו- "ויאמר ה' אלי רב לך" ומדוע מה מידה כנגד מידה פה?
המקום היחיד שאפשר להסתכל לכל הכיוונים ולראות את ארץ ישראל, זה בתוך ארץ ישראל.
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", אומרת הגמרא:"בכל לבבך- בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע".
והרי מובא במסכת אבות:" איזהו גיבור? הכובש את יצרו". א"כ, כיצד ניתן לעבוד את השם ביצר הרע אם צריך לכובשו?!
כיצד ניתן לצוות על האדם לאהוב?
מה בא ציווי זה להוסיף? וכי קיום כל המצוות אינו קיום "הישר והטוב"?
התורה מכנה בדרך כלל את מצרים "בית עבדים" כמו בפסוק "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ד' אתכם מזה ולא יאכל חמץ", אבל כאן מכנה משה את מצרים "כור …
"ואתכם לקח ד' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים" (ד, כ) Read More »
משה מבקש להיכנס אל הארץ (דברים ג' כ"ג): "ואתחנן אל ה'". על משה נגזר שלא להיכנס לארץ. ממש כמו שעל שאר בני ישראל נגזרה גזרה זו, והם לא זוכים להיכנס לארץ בגלל חטא המרגלים. אולם מי שלא חטא בחטא זה …
על הנאמר (דברים ד' כ"ה-כ"ו): "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ, והשחתם, ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' אל-היך להכעיסו. העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי אבד תאבדון מהר, מעל הארץ", אומר רש"י על פי …
"ואתחנן אל ה'…אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון"(דברים ג', כג-כה) כולם מכירים את המדרש הידוע שאומר שמשה התפלל להכנס לארץ כמניין "ואתחנן" (515) וקשה, מאיפה דברי נביאות זו, מי אמר שמשה התפלל מספר …
בני ישראל יצאו ממצרים הישר אל שממת המידבר, בדרכם לארץ המובטחת. בני ישראל היו במדבר בתחושת ארעיות מכבידה, כשאינם מתרגלים לשום מקום ואינם מכים שורש במקום מסוים אלא נמצאים כל הזמן במסעות, ונדודים ממקום למקום. ואז בתוך הארעיות הבסיסית הזו, …