אנו מתחילים השבוע בקריאתו של ספר דברים. ספר זה מהווה מעין סיכום ותמצית לארבעת הספרים שקדמו לו, מנקודת מבטו של משה בשנת חייו האחרונה, ערב כניסתם של עם ישראל לארצם. העובדה שבמרוצת הספר מגולל משה את סיפורן של רבות מהפרשיות הקודמות פותחת כר נרחב להשוואה בין המופעים השונים של אותו אירוע או ציווי; ברבים מהמקרים נגלה שקיימת אי-התאמה בין המסופר בספרנו לבין הפרשייה המקורית, ולעיתים מדובר אף בסתירה של ממש. כמה מהסתירות-לכאורה נמצאות בפרשתנו – ואנו נתמקד כאן באחת מהן.

נראה, שהרמיזה להשוואה בין פרעה לסיחון, מובילה אותנו להבחין דווקא בפער ביניהם. הביטוי "להקשות" מופיע בשניהם, והשתלשלות האירועים אכן זהה, אך בכך ההשוואה תמה. במצרים היה זה הקדוש ברוך הוא שהתנהל באופן סותר כביכול, בצורה מפורשת. הוא מצווה על משה לפנות לפרעה, בה בשעה שהוא מצהיר שהקשה את ליבו, והבקשה לא תיענה. אך לגבי סיחון, הניסיון לצייר התנהלות שכזו היא פיקטיבית.

"אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יט, ו) כתב רש"י: "אלה הדברים- לא פחות ולא יותר". וכתב הגור אריה: "ואם תאמר, ואיך היה עולה על הדעת, שיהיה משה מוסיף על דברי ה' ונאמר (משלי ל', ו') 'אל תוסף על דבריו'? …

"אלה הדברים- לא פחות ולא יותר" Read More »

ראה משה מה שלא ראו ישעיהו וירמיה, ששורש האיכה הנו גם שורש הבניין, שורש הצמיחה של תורה שבעל פה.

משה בעצם מתאר את ההיסטוריה הקרובה עד לנאומו. דבר זה חוזר על עצמו גם בנאום הפרידה של יהושע שנים לאחר מכן. אזכורם של הזמן והמקום בנאומים זוקק ביאור. איזו חשיבות יש למקום ולזמן שבהם משה נשא את נאומיו?

ברור הדבר שנאומו של משה איננו מהווה רצף ענייני אחד, אלא הוא בנוי יחידות יחידות. לשון אחר: ספר דברים מכיל נאומים רבים של משה, הנבדלים זה מזה ביום אמירתם, בתוכנם ובמגמתם. וכשם שבחלקים הסיפוריים שבמקרא מהווה הסיפור הבודד את היחידה נושאת המסר, כך בספר דברים היחידה נושאת המסר היא הנאום הבודד, הנבדל מן הנאום שלפניו ומזה שלאחריו. לימוד נאות של ספר דברים חייב אפוא להתחיל בתיחום גבולותיו של הנאום הבודד, כתנאי ראשון לתפיסת מבנהו ומהלך רעיונותיו, וכדי שניתן יהיה לעמוד על מלוא משמעותו – ממש כשם שיש לעשות בלימוד הסיפור המקראי.

שלושה פסוקי "איכה": משה רבינו ראה את עם ישראל בתפארתו, ישעיהו ראה את העם חוטא וירמיהו ראה אותו סובל בעונשו. ננסה לעמוד על הקשר בין פסוקים אלה, שמלמדים אותנו על סיבת חורבנה של ירושלים.

העובדה שחוסר ההתאמה בין משנה תורה לשאר החומשים מופיע לעתים קרובות, מוביל אותנו לפתרון אפשרי. מסתבר, שאין לפנינו טעות מקרית או שכחה זמנית, כי אם תופעה ושיטה. דברי משה בספר דברים נאמרו כך בכוונת מכוון…

אם ה' נלחם לכם, כמו שאומר משה, למה צריך חלוצי צבא גיבורים?

כאשר נגזרת הגזרה על עם ישראל, לאחר חטא המרגלים, חוזרים חלק מהעם בתשובה ועושים מעשה: הם עולים ונלחמים כפי שה' ציפה מהם ממש רגע אחד לפני גזירת העונש על חטא המרגלים. אומנם למרות שרצונם היה לכפר על חטא המרגלים נראה שמעשיהם לא יהיו רצויים… מכיוון שה' מבהיר להם בפירוש שלא יעלו כי לא יצליחו "ויאמר ה' אלי אמור להם, לא תעלו ולא תלחמו, כי אינני בקרבכם, ולא תנגפו לפני אויביכם" (דברים א. מב) אדם שעשה טעות המבקש לעשות תשובה, ובמקום שבו הוא טעה הוא רוצה לתקן, לכאורה למה מונע הקדוש ברוך הוא ממנו את התשובה? הרי זו משמעות התיקון!

"ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמור אתה עובר היום את גבול מואב את ער"( דברים ב. טז-יח)
"אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם" (דברים א. לז)
למה מכנה הקדוש-ברוך-הוא בשמות גנאי את דור המדבר "הדור הרע הזה" ?

"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב"
יש מילה אחת שנקראת באופן מוזר "מול" עם חולם, למה נוקדה מילה זו בחולם ולא עם שורוק או קובוץ?

הנאום הראשון של משה טעון בירור. שכן, גם בחלק השני, בפרקים ה'-י"א, יש לנו נאום היסטורי. מה, אם כן, פשר הכפילות? על שאלה זו ננסה לענות דרך בחינה מקיפה של פרקי הפתיחה של הספר.

ספר דברים ברובו חוזר על מעשים, אירועים, ומצוות, הכתובים בספרים שקדמו לו. בחזרה זו, "הואיל משה" רבינו לפני מיתתו לחזור ולבאר שוב את מצוות התורה, לבקשת בני ישראל. אך משום מה ספר זה מתחיל בתוכחה נסתרת, אך נוקבת, אל בני ישראל על כל אותם זמנים שלא נהגו כשורה. ניתן לכתוב ספר שלם על "כיצד ומתי ראוי להוכיח" בעקבות תוכחה זו, אך השאלה הבסיסית בפתיחה היא, מדוע משה רבינו פותח בתוכחה  לפני שחוזר ומלמדם שוב, מה בין תוכחה ללמידה..?

לפני שאנו מוכיחים את זולתנו, ראוי לנו שנבדוק אם אמנם ראויים אנו לכך והאם אנו מכירים את כללי התוכחה.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" הם המשך ישיר לדבר ה' למשה עם בואם לסיני. על כן, "ואתם תהיו לי ממלכת כֹהנים וגוי קדוש – אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל".

האם זהו איסור שבין האדם לחבירו, ויסודו הטיית הדין הנגרמת כאשר הדיין נוטש את דיינותו, או שמא זהו איסור שבין האדם למקום, ויסודו בכך שצריך הדיין להתגבר על פחדו מפני בשר ודם כאשר הוא עוסק בדין – במלאכת שמיים?

דברים של אמת, של עומק ושל יושר ניתן לומר מתוך תורה. הקשבה לדבר ה' – רק היא מרפאת לשון ומאפשרת לומר אמירות. משה רבנו, שזכה לתורה, יכול גם לדבר.

ממה לפחד וממה לא לפחד

ההתמקדות בבחירת השופטים כדי לפתוח את חומש דברים, מלמדת אותנו על חשיבות הקמת בתי דין בישראל. בשורות הבאות, ננסה לעמוד על אופי חיוב הקמת בתי הדין, ועל השלכות הדברים לימים אלה. לשם כך, נסקור בקצרה את רשימת המאפיינים והתכונות הנדרשות מדיין.

מה עניינה של "מנחת שוא, קטורת תועבה היא לי" לחורבן הבית השני משנאת החינם, ומהעדרה של אחדות בעם ישראל?

מה ראה משה להוסיף ברכה משלו על ברכת ה' שכבר נתנה בעבר לאבות?

שאלה נשאלת מקריאת פסוק זה והיא על איזה דבר מדבר הקב"ה?

משה ביאר את התורה לישראל בשבעים לשון. הוא רצה לומר לעם ישראל, שלתורה יש מה להגיד לכל תרבות ותרבות…

על תוכחתו של משה לישראל ומה ניתן ללמוד ממנה

בשכר מה זכה יהושע בן נון להנהיג את ישראל? אומר הגרי"ש אלישיב שליט"א, שיהושע זכה לקבל את הנשיאות מפני דאגתו לרבים, שהרי חז"ל אומרים:  "כאשר משה רבינו ביקש שירשו בניו כבודו אמר לו ד' "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, …

"יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה" (א, לח) Read More »

ספר דברים הינו הספר האחרון בחמשה חומשי תורה. ספר זה הוא בעצם נאומו האחרון של משה, צוואתו הרוחנית הגדולה של מנהיג גדול שנפרד מן העם בערבות מואב. והנה אחת מבקשותיו הראשונות שביקש משה מן העם ממש בתחילת דבריו היא :"שמוע …

שמוע בין אחיכם Read More »

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') – שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קורין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון – "איבה", לרמז שהקשה …

קשה שבחורבנין – מתוך "איבה" Read More »

אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') – הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש …

"לא חסרת דבר" Read More »

אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'\י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"א\א'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם …

חשיבות השיוויון בין בעלי הדין Read More »

נאמר "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-לקיכם: ההולך לפניכם בדרך…" (דברים א'\ל"ב,ל"ג). מהו "בדבר הזה" הגורם למצב של "אינכם מאמינים בה' א-לקיכם"? זה "ההולך לפניכם בדרך": בני ישראל, אשר עדיין שרדו בהם אמונות הבל, לא השכילו להבין כי מלך מלכי …

הבנה לא נכונה של ענוותנות Read More »

אומר הכתוב "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם"  (דברים א'\ג'): משמע מכאן, כי כל דברי התוכחה והמוסר אשר נאמרו להלן – נאמרו בציווי מאת ה'. ואם כך הוא, הרי גם דברי התוכחה הנאמרים להלן בפרשת …

התזמון הנכון של התוכחה Read More »

כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א'\א'): "כל ישראל" – שכלל משה את עצמו עם כלל ישראל, וכשם שהוכיח אותם – הוכיח גם את עצמו. ולא עוד, אלא שתוכחת עצמו קדמה לתוכחתן, כפי שמובא בילקוט שמעוני …

דרך ההוכחה של משה Read More »