"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא." (במדבר ל"א כג)

פסוק זה שבפרשת השבוע, המשמש כמקור לחובת טבילת כלים הנִקַּחִים מגוי, נאמר על ידי אלעזר הכהן ויועד "אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה" (שם כא); אך האם נקבעו מסמרות לדורות בנידון? האם מעשה הטבילה חייב להתבצע דוקא על ידי ישראל? או שמא, כפי שברור שאין הכשר הטבילה מותנה בהיות המטביל איש צבא, הוא הדין שאף טבילת עכו"ם כשרה? ואם אמנם טבילת ישראל מעכבת, האם קיימת הבחנה בין גדול לקטן? האם יש צורך בכוונה בטבילת כלים?
שאלות אלו לא נידונו על ידי חז"ל, אך התלבנו בשאלות ותשובות ראשונים וקדמונים, ודרכם השתלשלו לשולחן ערוך ולפוסקים בעקבותיו. אין מעניינו במסגרת זו לדון במשא ומתן ההלכתי, אך נראה שיש בדברי הראשונים  הנוגעים לעניין בכדי להקיש אל עיסוקי הישיבה.

בני האדם נוטים לתת מקום משמעותי למטרה, ליעד, ופחות מקום לתהליך, לדרך, ולמסע כולו. אנחנו נוטים לשאול מה השורה האחרונה? מה המטרה של כל זה.. התורה מלמדת אותנו לתת מקום לתהליך.

כאשר ראובן, גד וחצי שבט המנשה מבקשים נחלה בעבר הירדן, משה מבקר את מעשיהם בצורה חריפה. אולם אם אף אחד לא ינחל בעבר הירדן, מה יעשו עם חבל ארץ זה?

ביזה אינה רק נתעבת מבחינה מוסרית, אלא גם מהווה גזל. ככל הנראה, שלל המלחמה שייך לעם ישראל כולו, ומי שלוקח אותו – גוזל אותו מהעם. הלוקח שלל הופך את המלחמה למלחמה פרטית שלו, כדי למלא את כיסיו או כדי להביא שבויים כפועלים לביתו. התורה פוסלת את הנורמה הזו, ומצווה לחלק את השלל בין כל השותפים במלחמה.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאומר זה הדבר אשר ציוה ה', איש כי ידור נדר" וגו'. (במדבר ל-ב)

יש דברים בעולם שהם עיקריים ויש כאלה שהם לא. הגדרה זו היא ברורה ומקובלת על רוב בני האדם, אך למרבה הפלא אנחנו מתנהגים לא פעם בצורה הפוכה לגמרי.

באמצעות הלשון ניתן לרקום מערכת קשרים נפלאה, ניתן ליצור אוירה חיובית, נעימות בין בני זוג ובין הורים לילדים, בחברה ובכל מקום. וחלילה, ניתן גם להרוס שלום בית, ניתן להרוס תקשורת שבין הורים לילדים וליצור ריחוק כאילו שהם אויבים, וניתן להרוס קשרי חברה.

גם כשהתורה כותבת באופן 'סתמי' "כי תצא למלחמה על אויביך", דרשו רבותינו שבמלחמת היצר הכתוב מדבר.
פרשתנו, המתארת את מלחמת הנקם במדיינים ובבלעם, עוסקת במלחמה ביצר הרע אף ברמת הפשט. בפרשה זו גלומה תורת הלחימה ביצר הרע ותכסיסיו, ולכן כאן גם ניתנים היסודות המרכזיים לדיני טהרת כלים וטהרה בכלל.

מה הטעם לקריאת שמותם של נשיאי ישראל בלשון "מטות"?

בחלקה האחרון של פרשתנו מופיע סיפור בקשתם של בני גד וראובן. למעשה, מופיעות בסיפור שתי בקשות שונות שלהם. בשלב הראשון רואים בני גד ובני ראובן שעבר הירדן המזרחי הוא "מקום מקנה", ומבקשים: "אם מצאנו חן בעיניך, יתן את הארץ הזאת…

כעסו של משה על בקשת בני גד וראובן אינה ברצונם לקבל את חלקם בעבר הירדן המזרחי, אלא בחוסר הבנת המסר העמוק והרוחני שהיתה למלחמת מדין כמלחמה על האידאה והזהות ולא רק על פיסת קרקע.

את בקשתם ממשה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה לקבל נחלתם בעבר הירדן המזרחי פותחים בני גד וראובן בפסוק: "עטרות ודיבון, ויעזר ונמרה, וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו ובען; הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה". מדוע פתחו באזכור שמות הערים האלו?

מדוע התורה החמירה כל כך בעוון נדרים?

העובדה שהתורה מאפשרת לנדור נדרים וליצור על ידי כך איסורים שיש להם תוקף מחייב, אינה אומרת שהדבר חיובי ומומלץ.

במלחמת מדין האמורה בפרשתינו – פרשת מטות – מלמדנו משה פרק בקשר ההכרחי בין פקודת המלחמה, תכליתה, ביצועה ואופן הצגתה לעם

למילה "נדר" אין תרגום בארמית אלא תרגם אונקלוס "נדר" כמו בעברית, רואים שהמילה נדר אין לה תרגום בשום לשון, והטעם משום דכל מהות הנדר שייכת רק בישראל, דבהם נתחדש שאפשר לעשות "חלות" על החפץ, ולכן לא נתרגם אצל הגויים. (נשלח…

לאחר ארבעים שנות נדידה במדבר, ולאחר הליכה רצופת נסיונות ותלאות, מוכנים בני ישראל להיכנס לארץ המובטחת. הם עומדים בשערי הארץ עליה חלמו זמן כה רב ולמענה סבלו כל כך. הדבר האחרון שהיה אפשר לצפות לו ברגע כזה -הוא צעד של…

כתוב בפרשתנו: "איש כי ידר נדר לה', או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה", וממשיכה אח"כ התורה לפרט את כללי הנדרים והשבועות. מבין השורות של הפסוק הנ"ל ואלה שאחריו, אפשר ללמוד על העוצמה שמייחסת התורה לכח הדיבור…

 מדוע הוסיף משה את חצי שבט המנשה לבני גד ובני ראובן, בישיבתם מעבר לירדן? אומר על זה המדרש:" לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם – על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר…