הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.
קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.

הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?

את פרשת צו פותחת פרשיית תרומת הדשן. בפסוק ההקדמה נאמר כי "העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", וכבר במבט ראשון ניתן לראות כי בפסוק יש ייתור לשון. במדרש נלמד ייתור זה כעניין בפני עצמו.

בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון.

ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אותה אש של קדושה הבוערת בלבבות, אינה צריכה להיות בולטת לכל עין, כי היא חבויה בלבו פנימה.

העקרונות המנחים בעבודת הכהן הם השגרה, ההתמדה, הנאמנות למערכת והמחויבות לתפקודה התקין. לעומתו, תפקיד הנביא הוא להביא מסרים חדשים מהקב"ה לעמו. מסריו בוערים כלהבה, ותפקידו להוביל לשינוי. לאור הבדלים אלו, מובן מדוע התעמתו נושאי שני התפקידים לעתים קרובות כל כך.

מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים?

אומר רש"י אין צו אלא לשון זירוז (עפ"י הגמרא בסנהדרין ) ומסביר רש"י שנאמר פה, בענין קרבן עולה, לשון מיוחדת של זירוז כי יש בקרבן זה חסרון כיס, שהרי בקרבן עולה כל הבשר עולה כליל לד' ואף חלק ממנו איננו…

מהו ההבדל בין פרשת ויקרא לצו אשר בגינו ישנו הבדל בניסוח של שמות הפרשות ובמשמעותם ? "ויקרא" לעומת "צו" ?

הזריזות השלמה כוללת שני רכיבים – מיידיות והתמדה. הזריז, מחמת אהבתו הרבה למצוה, מחכה לרגע הראשוני בו יוכל לקיימה, ואז מבצעה בזריזות. אך מרכיב המידיות אינו מספיק, ויש לשלב עימו את מרכיב ההתמדה [='לדורות']. טיפוס המתחיל בזריזות ובהתלהבות פרויקט מסוים,…

אומר רבי שמעון, בתחילת פרשת "צו", ורש"י מביאו,"אין צו אלא לשון זירוז, ויותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". ואכן, ממש תרגיל בחשבון: "מקום" שווה 186. נחסר "כיס", השווה 90,ונקבל 96. "צו" שווה 96. (בשם רפי מגיד)