בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?
תורה וממלכת כוהנים
למרות ההבדל התוכני הניכר בין דיני הקרבנות של פרשת ויקרא לבין דיני הקרבנות של פרשת צו, בכל זאת יש ביניהם מידה מסוימת של חפיפה. מדוע, אם כן, לא הובאו דיני הקרבנות כולם בקובץ אחד? מה כוונתה של התורה ומה מטרתה בהצגת שתי רשימות נפרדות של דינים אלו?
עבודת המקדש כ'במת ציבור'
בפרשה הפותחת את הספר, הכינוי השכיח הינו "בני אהרן" בתוספת "הכהנים/הכהן". אולם, בסיומה נשמט הביטוי "בני אהרן", והכתוב מסתפק בכינוי "הכהן". כאשר נמשיך לקרוא את פרשיות הקרבנות, נגלה כי דווקא הביטוי "בני אהרן", בו נפתח הספר, הוא בסופו של דבר הנדיר ביותר.
בין פרשת ויקרא לפרשת צו
סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת.
"יודו לה' חסדו"
הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'.
קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.
חמץ ומצה בעולם הקורבנות
הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?
האש המכלה את הרשעים
את פרשת צו פותחת פרשיית תרומת הדשן. בפסוק ההקדמה נאמר כי "העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", וכבר במבט ראשון ניתן לראות כי בפסוק יש ייתור לשון. במדרש נלמד ייתור זה כעניין בפני עצמו.
פרשת צו – צו וזירוז
בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון.
אש פנימית
ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אותה אש של קדושה הבוערת בלבבות, אינה צריכה להיות בולטת לכל עין, כי היא חבויה בלבו פנימה.
כהן ונביא
העקרונות המנחים בעבודת הכהן הם השגרה, ההתמדה, הנאמנות למערכת והמחויבות לתפקודה התקין. לעומתו, תפקיד הנביא הוא להביא מסרים חדשים מהקב"ה לעמו. מסריו בוערים כלהבה, ותפקידו להוביל לשינוי. לאור הבדלים אלו, מובן מדוע התעמתו נושאי שני התפקידים לעתים קרובות כל כך.
"אם על תודה יקריבנו" – התודה מקרבת השלום
מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים?
"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא…" (ו, ב)
אומר רש"י אין צו אלא לשון זירוז (עפ"י הגמרא בסנהדרין ) ומסביר רש"י שנאמר פה, בענין קרבן עולה, לשון מיוחדת של זירוז כי יש בקרבן זה חסרון כיס, שהרי בקרבן עולה כל הבשר עולה כליל לד' ואף חלק ממנו איננו …
"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא…" (ו, ב) Read More »
פרשת צו – רצון וכורח בעבודת ה'
מהו ההבדל בין פרשת ויקרא לצו אשר בגינו ישנו הבדל בניסוח של שמות הפרשות ובמשמעותם ? "ויקרא" לעומת "צו" ?
מיידיות והשלמה
הזריזות השלמה כוללת שני רכיבים – מיידיות והתמדה. הזריז, מחמת אהבתו הרבה למצוה, מחכה לרגע הראשוני בו יוכל לקיימה, ואז מבצעה בזריזות. אך מרכיב המידיות אינו מספיק, ויש לשלב עימו את מרכיב ההתמדה [='לדורות']. טיפוס המתחיל בזריזות ובהתלהבות פרויקט מסוים, …
צו – לשון זירוז
אומר רבי שמעון, בתחילת פרשת "צו", ורש"י מביאו,"אין צו אלא לשון זירוז, ויותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". ואכן, ממש תרגיל בחשבון: "מקום" שווה 186. נחסר "כיס", השווה 90,ונקבל 96. "צו" שווה 96. (בשם רפי מגיד)