אתר שיתופי לדברי תורה לפרשת השבוע, חגים ואירועים
לכאורה יכלה התורה לצוות באופן כללי על החלקים העיקריים של המשכן, ולהשאיר את פרטי הבנייה לכשרונותיהם ולדמיונם של בעלי המלאכה, בלי לרדת לרמת הטבעת, הבריח והיתד. משכן שילה, לדוגמה, על כורחנו היה בנוי באופן אחר מהמשכן במדבר. ובכן מה נשתנה מצוות המשכן מכל מצווה אחרת?
מדוע משה מקפיד כל כך להדגיש את אופן בחירתו של בצלאל?
הקב"ה קורא ליהודי לא 'להסתפק' בבניית המשכן והקרבת הקרבנות, אלא דורש ממנו ליצור זמן בכל שבוע, שבו הוא מקדש את שמו של הקב"ה, זוכר אותו ומקרבו לליבו.
מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?
מדוע התורה חוזרת על כל הפרטים של עשיית המשכן שתוארו בהרחבה ולא מסתפקת בתיאור כללי שמשה העביר לבני ישראל את דברי ה'? ומדוע משתנה סדר הציווים על שבת ומשכן?
סמיכות הפרשיות בין קדושת השבת לבין בניית המשכן בתחילת פרשתנו אומרת דרשני. ניתן לראות אותה כסמיכות טכנית בלבד, הבאה ללמד את ההלכה שמלאכות המשכן, הן ודווקא הן, אסורות בשבת. ננסה לבחון קשר מהותי בין השבת למשכן.
בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.
לעם ישראל היה קשר מיוחד עם משה: משה הוציא אותם ממצרים, טיפל בכל בעיותיהם, ואפילו לאחר חטא העגל מיהר להתחנן עבורם.
אולם יש לשים לב שכל הביטויים של אהבת משה לבני ישראל, בדברי משה אל הקב"ה ובתפילותיו למען העם, נותרו בין הקב"ה למשה. עם ישראל לא ידע מזה מאומה.
"וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" – כיצד נתינת מחצית השקל מונעת נגף?
האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם – אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג)
לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?
במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?
לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?
בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו?
אמנם, על האדם ליצור, לפעול ולחדש; אולם יש לשים לכך גבולות, וכדברי המדרש על הציווי "לעבדה ולשמרה": תן דעתך שלא קלקל ותחריב את עולמי". נחוצה אמנם עבודת האדם, ובצידה שימור, ושמירה על איזון אקולוגי.
הקורא את המבוא מתוך "ספיגה" של סגנונו, חש כי ישנם כמה מילים וצירופים החוזרים בו שוב ושוב – הן הן 'המילים המנחות' שבו. כלל גדול הוא בפרשות מעין אלו, שהמלים המנחות חוזרות בהן שבע פעמים, או כפולה של שבע. מילים אלו מכוונות את הקורא להבחין בין הנושאים הנידונים – להפריד ביניהם וגם לקשר ביניהם.
מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל?
לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.
פרשיות ויקהל – פקודי חוזרות כמעט מילה במילה, על פרשיות תרומה – תצוה. מדוע דוקא בתורה שכל מילותיה ואותיותיה ספורות. הלכות רבות הנלמדות רק מסמיכות של מילים, והקשרן. ודוקא בספר מדוד זה כל כך הרבה מילים חוזרות? וכי לא פשוט יותר לכתוב "וככל אשר נצטוו כן עשו"?
אחת הכפילויות הבולטות במקרא הינה החזרה על מעשה המשכן. במקום שהתורה תפטיר "ויעשו העם כדבר משה", בוחרת התורה לפרט שוב את הקמת המשכן לפרטיו, למרות שכבר תיארה אותו במהלך הציווי.
בשיעור הקרוב, נבקש לעקוב אחר חטא העגל והשלכותיו, המתואר בין הציווי למימושו, כדי לעמוד על פשר העניין.
כיצד הגיעה הגמרא למניין ל"ט אבות המלאכה? מסוגיות שונות ברור שהמספר הוא 'מספר קשיח': האמוראים מכניסים ומוציאים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד, כוללים מלאכות דומות ומפרידים מלאכות אחרות כדי להגיע למניין ל"ט. הגדילו לעשות רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בירושלמי, שהוציאו ל"ט תולדות לכל אחת מל"ט אבות המלאכה. אך מדוע דווקא ל"ט?
בשר ודם מכה בכוח אחד ומרפא בכוח אחר, אך ריבונו של עולם מסוגל להשתמש בחסרון וברוע לטוב.
כי אין לך מצוה שאין בה פרטי ההשכלה, ולא נכתב בתורה אלא מיעוט
מדוע ההורים אוחזים בחתן בחתונה? לופתים אותו מזה ומזה? האם אינו יודע ללכת בעצמו?
צריך לבדוק את מעשנו ולראות האם נעשו בדעת נקיה, ללא המעורבות של קליפת הערב רב שבתוכנו. כך אפשר להקים את המשכן ולהקהיל את כל הכוחות הטובים ששוכנים בתוכנו.
מצד אחד, כידוע, השבת היא דבר מוחלט, יום שהקדושה נובעת ממעשה בראשית שבו שבת הקב"ה. מצד שני, יש גם פן שבו ישראל הם הגורמים לקדושת השבת.
מה החשיבות של "ההרגשה/מחשבה/כוונה" בעת ביצוע המצווה? כיצד אדם הניגש לבצע מצווה יודע כיצד עליו "להרגיש"?
מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן?
ראשית, וכי קודם קונים רהיטים ואחר כך מחפשים בית לגור בו? שנית, גם אם סבר משה שעדיף לבנות קודם את הכלים, מדוע שינה מציווי ה', שאמר לו לבנות קודם את המשכן?
מעירים על כך חכמי ישראל: בכל המקרא מופיעה רק פעמיים המילה "ולהורות" (בפרשתנו, ובפרשת שמיני (י, יא) נאמר "ולהורות את בני ישראל"), ענין זה (שמופיע רק פעמיים, ודוקא בפסוקים אלו) צריך להנחות כל אדם מישראל שאם נתקיים בו "ולהורות נתן …
בפרשת ויקהל, בצלאל אהליאב ושאר חכמי לב אוספים את תרומות המשכן שנודבו ע"י עם ישראל. בשלב מסוים, מגיעים גבאי ההקדש אל משה, וקובלים בפניו על כך ש"מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציוה ה' לעשות אותה". הבעיה עליה מצביעים …
א. מצוה מן המובחר או זריזין מקדימין למצות – מה עדיף? ב. חיוב נתינת הצדקה 'לפי ממון' הוא חובת הגברא, שבעל הממון חייב להפריש צדקה מנכסיו יותר מאחרים, או חלוקת-נטל הוגנת בין העשירים והעניים . א. על הפסוק: "והנשיאם הביאו …
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם… ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה", משה רבינו מכנס את בני ישראל לומר את ציווי הקב"ה שיעשו לו משכן, שכביכול עוזב הקב"ה פמליה …
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יקוק לעשת אתם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליקוק כל העשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת: …