האם איסורי השמיטה הם איסורי גברא, או איסורי חפצא. אם התורה אסרה על האדם לבצע פעולות מסוימות בשנת השמיטה – אזי הדגש הוא על מעשה העבודה, ואם אין מעשה עבודה ממשי, אלא גרמא בלבד – המלאכה אינה אסורה. לעומת זאת, אם איסורי השמיטה אינם מתייחסים לאדם אלא לקרקע, כלומר – התורה קבעה שאסור שהקרקע תיעבד במהלך שנת השמיטה, אזי גם עבודה בגרמא תיאסר, שכן סוף סוף הקרקע נעבדה.

אנו גרים במדינה שבה החיים מורכבים ולא פשוטים, ומתיחות ביטחונית היא מציאות תדירה בחיינו. ועם כל זאת עלינו לזכור כי עם ישראל חי בארצו, ירושלים משגשגת ויש שגרת חיים של עם שחי בעצמאות חיים מלאים. על כן יש תחושה מסויימת שצריך לומר הלל בכל יום – על כל יום.

ספר הברית בא ללמדנו שגם דיני ממונות מכוונים מלמעלה: גם דיני המסחר, הקרקעות והעבדים באים ללמד אותנו מסר, על אף הקושי הכלכלי שנובע מהם. ההיגיון העומד מאחורי דינים אלו הוא לא ההיגיון הכלכלי הצרוף, אלא היגיון מוסרי שעליו מתבסס ספר הברית כולו.

מה יוצר את הזיקה ההגותית בין שבת היום השביעי ובין שבת השנה השביעית? שנית, מדוע הוא מופיע כאן ועכשיו דווקא: מדוע קושרת התורה בין החובה להותיר את האדמה לא-מעובדת בשנה השביעית ובין מושג השבת דווקא כאן, סמוך לסופו של ספר ויקרא? מה הקשר בין שבת הארץ ובין ספר ויקרא?

בשיעור זה נעסוק בדמותו של אלישע בן אבויה, "אחר" – הדוגמה הקלסית ל'תלמיד חכם שסרח'. ננסה להבין מניין נבע חטאו, ומדוע לא היה חוטא לוּ דרש כרבי יעקב.

על ידי מתן הצדקה מבין האדם מהי מעלתו האמיתית של כספו, וכך מפנים את סדר העדיפויות הערכי והנכון – וניצל מהשפעתו המזיקה של ריבוי הכסף.

למה נסמכה פרשת המועדות לדיני הכוהנים, הקדושה והמומים? במילים אחרות: מדוע מיקמה התורה את פרשת המועדות דווקא כאן, באמצע פרשת אמור?

בשלושת הנימוקים לאיסור אכילת הדם ביטוי רחב יותר לשלושת הממדים או היעדים כלפיהם מכוונות מצוות התורה ככלל. בספרו 'כוכב הגאולה', מציב פרנץ רוזנצוויג את שלושת המושגים הבאים כשלושת המימדים שסביבם נע עולמו הרוחני של האדם: אלוקים – אדם – עולם.

אין להסתפק בחיים בלבד, אלא יש לדרוש התקדשות. התקדשות זו תושג על ידי אותן המגבלות המאפיינות אדם שאינו שקוע בהנאות העולם הזה, אלא רואה בהם אמצעים לקיום החיים לפני ה' – וזהו תפקידן של כל המצוות שבפרק י"ט (שהן בין אדם לחבירו) המבטאות צד זה של קדושת החיים.

כאשר אנו מבינים כי המושג של קדושה הנתמך בפרשה זו הוא חלק מחוזה חברתי בין הקב"ה לעמו, ועולה רק אחרי המסגרת הרחבה יותר של הבחנה בין דרכיהן וחוקיהן המעוותות והמושחתות של אומות אחרות לבין החוקים והמצוות שיהוו את האופי החברתי והלאומי של עם ישראל, הדגש המיוחד על נורמות חברתיות נעשה הרבה יותר מובן. נכון כי יצירת חברה מוסרית היא מרכיב חיוני בקדושה, אך אין להבין מכך שאין מרכיבים אחרים של הקדושה שאינם נמצאים בפרשה זו, כיוון שהם שייכים לצד האישי הרוחני של הקדושה. פרשה זו עוסקת בקדושה חברתית, הקדושה שמייחדת את החברה בכללותה, מחברת אותה לארץ ישראל ושומרת עליה מן ה"הקאה" המתוארת בפסוקים.

פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?

המצורע נוהג כאבל, מכריז על טומאתו לציבור, ויוצא לבידוד מחוץ למחנה, מחוץ לחברת בני האדם: הוא מתבזה, ויש כאן מחיר חברתי כבד שהמצורע נדרש לשלם.
כעת, כשבא לפנינו ספק בהלכות צרעת, אפשר לא רק להחמיר ב'הלכות צרעת', אלא להחמיר ב'בין אדם לחברו'.

מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות – חוויית יצירתם של חיים חדשים?!

מדוע סמכה התורה את תורת הטומאה והטהרה, ובמרכזה דיני הצרעת, למותם של נדב ואביהוא?

למרות שאין איסור להיטמא, אלא למי שחפץ להיכנס למקדש או לאכול קדשים, הרי בהחלט קיים איסור לאכול מאכלים טמאים. שכן, בעוד שפעולת ההיטמאות משמרת את קיומם הנפרד של הטמא והמיטמא, אכילת הדבר הטמא משרישה את הטומאה בתוככי גופו של האדם.

כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.

אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.

אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.

בניגוד לעמימות שבסיפור המקראי, מציע מדרש ויקרא רבה (פרשה כ אות ו ואילך) שנים עשר הסברים שונים לחטאם של נדב ואביהוא, ביניהם כניסה לקודש הקודשים מבלי שנצטוו, הקרבה בשכרות ופסיקת הלכה בפני משה רבם. אלא שהאריכות היתרה שבמדרש רק מחדדת את הקיצור המופלג שבכתובים, ומגוון ההסברים הרחב שהוא מציע אך מדגיש את ערפולם. ובכן, מהו בדיוק חטאם של נדב ואביהוא – הסיבה 'האמתית' למותם?

נדמה שבליל הסדר יש חריגה משמעותית מכך: ליל הסדר מלא בעניינים מחשבתיים כחלק מן הדרישות ההלכתיות. החריגה הזו בולטת, משום שלרוב הנטייה היא 'להוציא' עניינים אלו מהגדרת המצווה ולהשאירם במישור המחשבתי בלבד – ואילו בליל הסדר יש נטייה הפוכה, דווקא 'להכניס' אותם למישור החיוב ההלכתי.

הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מביאה את הדין הבא: "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' – מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל".
מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?

למרות ההבדל התוכני הניכר בין דיני הקרבנות של פרשת ויקרא לבין דיני הקרבנות של פרשת צו, בכל זאת יש ביניהם מידה מסוימת של חפיפה. מדוע, אם כן, לא הובאו דיני הקרבנות כולם בקובץ אחד? מה כוונתה של התורה ומה מטרתה בהצגת שתי רשימות נפרדות של דינים אלו?

קרבנות היחיד והציבור חלוקים זה מזה בכמה וכמה הלכות המפורטות במשנה (תמורה פ"ב מ"א). אחד ההבדלים המרכזיים מתייחס לסמיכה: כאשר אדם יחיד מביא קרבן (מלבד הבכור, המעשר ופסח, שבהם לא נעסוק במסגרת זו) – הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת (משנה מנחות פ"ט מ"ז). כיצד ניתן להבין הבדל זה?

לקורבנות תפקיד מיוחד משום שהבאת הקורבן היא אמצעי להתקרבות לה' ולהדבקות בו – זו הסיבה שהציווי הראשון מן המשכן נאמר דווקא עליהם, ובזה ייחודם.

ככלל, הפרשה מפרטת את האובייקטים ואת השיטות המתאימים לסוגי הקרבנות השונים, אך אינה אוסרת דבר. אין מדובר בחריגה טקסטואלית גרידא; הבעיה היא גם לוגית והלכתית. מובן מאליו שאין אדם רשאי להקריב כל מה שעולה על לבו. אלא שפירוט הקרבנות בספר ויקרא אינו רק היתר להקריב דברים אלו, אלא גם קביעה שאלו הדברים היחידים שמותר להקריבם. לשם מה אפוא דרוש איסור מיוחד על הקרבת שאור ודבש?!

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלֵהם – אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹת אֹתם: ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת: לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת". (שמות ל"ה, א-ג)
לצד האיסור הכללי על עשיית מלאכה בשבת המופיע בפסוקים אלו, מצרפת כאן התורה איסור נקודתי על הבערת אש ביום השבת. מדוע נדרשת התורה לצוות על מלאכת הבערה באופן מיוחד, לאחר שנאמר כבר האיסור הכללי על עשיית מלאכה?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

לכאורה, היה ניתן לתמצת את שתי הפרשות בפסוק בודד, לדוגמה: "ויעשו משה ובני ישראל את המשכן, ככל אשר ציווה ה' ". מה הטעם בפירוט הרב של ביצוע הדברים בפועל? מה מלמדות אותנו פרשות אלו, חוץ מהעובדה כי המשכן אכן נבנה כמו שצריך?

תפקידו של הכיור הוא לשמש את הכוהנים הרוחצים את ידיהם ואת רגליהם בבואם לעבוד בקודש. הגמרא עוסקת במצוַת קידוש הידיים והרגליים בכמה מקומות, ובעיקר בפרק השני של מסכת זבחים (יט ע"א ואילך). בסוגיות השונות, משתמשת הגמרא בשני ביטויים שונים כדי לתאר את הפעולה שעושים הכהנים בעזרת הכיור: פעמים מכנה הגמרא פעולה זו כ'קידוש ידיים ורגליים', ופעמים כ'רחיצת ידיים ורגליים'. האם יש הבדל בין שני הביטויים הללו?

משה רואה את מצבו של העם, ומבין שהוא אינו מוכן לאידיאל שמייצגים הלוחות. באופן מודע, הוא בוחר לנפץ את הלוחות, באופן שימנע מן העם מלחיות ברמה האידיאלית של מעמד הר סיני מצד אחד. אולם באותו הזמן, השבירה גם מאפשרת תיקון לעם: מבחינה זו, ניפוץ הלוחות מהווה מעשה הדומה לגירוש מגן עדן. גם אז, מסולק האדם מהגן, מקום המסמל רמה רוחנית גבוהה. מטרתו של הגירוש היא לאפשר לאדם תיקון שישיב אותו בחזרה לגן – בבוא הזמן.

הדיבור הא-לוהי כבר הסתיים, משה מקבל את הלוחות ומשיג את מטרת העלייה להר. אם כן, מדוע משה לא יורד מההר? אכן, צודק העם – "בושש משה"! משה ממשיך, משום מה, לשבת בהר במחיצת ה'. רק לאחר חטא העגל משה נאלץ לרדת, בשל ציוויו של ה' "לך רד!" (ל"ב, ז'). כביכול, אם העם לא היה חוטא, משה היה ממשיך לשבת ללא סוף, למרות שכבר ניתנו לוחות.
פעולה זו של משה תמוהה מאוד. מדוע להדאיג כך את העם, העומד מתחת להר חסר אונים וצמא לחזרתו?

מחד, המנורה משמשת ככלי שנועד לפאר את המקדש ולהרבות בו אור ותפארת; ומאידך, הדלקת נרות המנורה על ידי הכהן הגדול מהווה חלק חשוב מעבודת ה' שנעשית במקדש מידי יום ביומו.

מה מחפש ספר ששם שמים אין בו בתוך ספרי התנ"ך? התנ"ך עוסק בדיאלוג בין ה' לאדם בכלל ובין ה' לבני ישראל בפרט. זהו סיפור הנבואה. ספר כמגילת אסתר הינו אנטיתזה לכל התפיסה המקראית מפני ששם שמים לא נמצא בו. לכאורה זה ההיפך של המושג תנ"ך. לא רק שאין שם שמים אלא גם במקום שראוי שיהיה, במקום שמתבקש שיהיה, גם שם הוא איננו.

ישנן שלש מצוות עשה, אשר נשים חייבות בהן למרות שהן מוגדרות כמצוַת עשה שהזמן גרמא, מכיוון ש"אף הן היו באותו הנס". מהי בדיוק המשמעות של הטענה אף הן היו באותו הנס?

מדוע דווקא בני דור המדבר, שהיו במעלה גדולה, קבלו את התורה מאונס, ואילו בני דורם של מדרכי ואסתר, שהיו קטנים במעלתם הרוחנית מדור המדבר, זכו לקבל את התורה מרצון?

על 'יום תל חי', וכיצד הוא משתלב עם ימי הפורים שלפנינו. ביום תל חי מציינים את היום שבו נפלה תל חי בתר"פ, לפני תשעים ושמונה שנה. לדאבוננו, לאורך הזמן נפלו לא מעט ישובים ונעסוק בייחודיותו של יום תל חי ובמה שמבטאת תל חי.

דווקא התיאור ה'נורמלי' של מזבח הקטורת, המשלב את תיאור הכלי עם דרך העבודה בו, מעורר תמיהה על פיצול פרשות תרומה ותצווה. מדוע ליצור הפרדה מלאכותית בין תיאור הכלי לבין עבודה בו? מדוע לא לתאר את הדברים יחדיו?

מגילת אסתר פותחת בתיאור זמן מדויק: "ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". תיאור זמן זה, לפי המלך שמלך באותה תקופה, היה נהוג באותם ימים, כפי שמשתמע גם מהמשנה במסכת ראש השנה – "באחד בניסן ראש השנה למלכים". מאידך, תארוך כזה מקשה מאוד על זיהוי מדויק של התקופה לטווח של מאות ואלפי שנים, שעה שאיננו יודעים במדויק את רשימת המלכים ואת שנות מלכותם. בכל זאת, ננסה לסקור סקירה היסטורית כללית על תקופת המגילה

במסגרת ספר שמות ישנה חלוקה ברורה בין העיסוק במקדש וכליו מצד אחד, לבין העיסוק בכוהנים ובלבושם מצד שני. פרשות 'תרומה' ו'ויקהל' עוסקות בעיקר בבנין בית המקדש ובעשיית הכלים שנמצאים בו, ומאידך פרשיות תצווה ופקודי מתמקדות בענייניהם של הכהנים ובגדי הכהונה. נראה כי חלוקה זו משקפת במידה רבה את השניות הכללית המאפיינת את בית המקדש ואת תכליתו העיקרית.

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

אם אכן המשכן נועד להוות מקום להנחת הלוחות, יש לשאול מה הוא תפקידם של שאר כלי המשכן? מדוע לא להסתפק בבניית היכל מכובד ובתוכו ארון להנחת הלוחות?

בדורו של הרס"ג הייתה נהירה עצומה אחרי הקראות, והרס"ג נלחם בכך. רבים מעם ישראל אבדו והתבוללו לצערינו בעקבות כך. היה אז חכם קראי מפורסם בשם בן זוטא שהיה מפרש את הפסוקים כמשמעותם הפשוטה נגד חז"ל (עיין בדברי האב"ע שבן זוטא …

"וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת" Read More »

"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו".
חז"ל התקשו בהבנתה של מילה אחת המופיעה בפסוקנו: "שונאך". כיצד מתייחסת כאן התורה למציאות של שנאה בין אדם לחבירו, כאשר היא בעצמה אסרה על קיומה של מציאות כזו – "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

בפרשתנו, התורה פורסת מערכת רחבה של דיני ממונות: אחרי מעמד הר סיני, על השופרות והברקים, התורה מתפנה לשרטט את הדינים על פיהם יתנהלו חיי היום יום של עם ישראל. הבחירה לפתוח בדיני הממונות מעניינת: מכל תחומי ההלכה המגוונים התורה מעדיפה לפתוח דווקא בדיני השומרים, ההלוואות והנזיקין. מה עומד מאחורי בחירה זו?

אין מנוס מלומר, כי פרשת משפטים צריכה להטרים את מעמד הקשר והחיבור של ברית האגנות – לפי הרמב"ן מבחינה ריאלית ולפי רש"י מבחינה ספרותית. אך מדוע? פרשת משפטים נדמית לעיתים כ'אפורה'. רובה עוסקת במצוות משפטיות, חלקן לכאורה מובנות מאליהן, שנועדו לאפשר חיי חברה תקינים. מה לאוסף זה של חוקים ולכניסתם של ישראל בברית האגנות?

האיסור לחמוד הוא אחד מעשרת הדיברות המופיעים בפרשתינו. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן מתווסף עליו האיסור "לא תתאווה", הנמנה בנפרד. ההבדל בין שני האיסורים מבואר במכילתא: בעוד שעל איסור החימוד עובר רק אדם שבא לידי מעשה ממשי, של לקיחת החפץ מידי אדם אחר – איסור "לא תתאווה" חל גם על מחשבת הלב כשלעצמה.

"אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יט, ו) כתב רש"י: "אלה הדברים- לא פחות ולא יותר". וכתב הגור אריה: "ואם תאמר, ואיך היה עולה על הדעת, שיהיה משה מוסיף על דברי ה' ונאמר (משלי ל', ו') 'אל תוסף על דבריו'? …

"אלה הדברים- לא פחות ולא יותר" Read More »

הרב צבי יהודה נהג לומר שהאמונה היא לא ידיעה ולא מחשבה, אלא החיים עצמם. נדמה שהמילה המתאימה ביותר להסברו של הרב צבי יהודה היא 'הזדהות': האדם צריך להזדהות עם קיומו של הקב"ה, ולמקד בכך את חייו.

במבט מעמיק ניתן להבחין כי סיפור הגעת יתרו כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.

פסוק זה נאמר במקורו לבני ישראל, ואסר עליהם לאסוף את המן ביום השבת. חז"ל דרשו אותו לעניין איסור תחומין, שאסור לאדם לצאת מרחק אלפיים אמה מהמקום שבו הוא שובת בשבת. בכמה מקומות בגמרא מופיעה מחלוקת התנאים בין רבי עקיבא לבין חכמים – האם איסור תחומין הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונחלקו הראשונים בגדריה של מחלוקת זו.

בראש שלנו, הכוח של המלך שהוא הקב"ה, והצו כלומר הדרישה שאנו מזהים כדרישה המוסרית, נדמים כשני דברים שונים. ממילא, העונה אמן אחר שניהם, לכאורה הולך אחר שני אלים חלילה – דוקא משום כך יש לנו מצוה לאחד את שניהם: ה' אחד.

היינו מצפים כי מעמד הר סיני יתרחש מייד לאחר היציאה ממצרים. אולם, אנו נוכחים לגלות כי עלינו להמתין עוד פרשה שלמה לפני המעמד, פרשת בשלח.
כנראה, שעם ישראל צריך עוד לעבור כמה תהליכים נפשיים כדי שיהיה מסוגל לקבל את התורה. כדי להבין את התהליכים הללו, נדרש לעקוב בעדינות אחרי סיפורי הפרשה, המתארים את צמיחתם של ישראל מעם עבדים לעם הראוי לקבל את התורה.

"החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מצווה זו אמנם איננה המצוה הראשונה שבתורה, אך היא המצווה הראשונה שנצטווה בה עם ישראל בתור עם.

יהודה המכבי שהי' בבית שני, ועזר וטהר את עם ישראל וקדש שם שמים ברבים, בעת שברכו וכבדו אותו העלימו עין מזה שיש לו תואר כהן גדול, וכבדוהו בתואר משוח מלחמה, כלומר, שהוא הוא האיש עתי הקדוש וטהור שיכול לקרא את הפרשה וזה הי' כבודו אז.

בתהליך ההתבגרות הטבעי של ילד, נוצרת תנועה ממקום פאסיבי למקום אקטיבי. מסיפוק צרכים ללא מאמץ, להתנהלות עצמאית הדורשת פעולה והשתדלות בכדי לזכות בטוב. ההורי, אמורים להתחיל ולהתנות את השפע – "אם תעשה… תוכל לזכות ב…". בהתניה הזו טמונה אמונה ביכולתו של הילד להתאמץ, לגדול ולהשיג את הדברים בזכות פעולותיו.  

זהו המעבר הדרמטי המתרחש במכת בכורות.

כבר בברית בין הבתרים גזר הקב"ה על בני-בניו של אברהם שישתעבדו במצרים במשך תקופה ארוכה. שעבוד מצרים, אם כך, אינו אלא רצון ה' שהתגלה לאברהם, וייתכן שאף היה ידוע לחלק מהמצרים. מדוע, אם כך, נענש פרעה על כך שהלך בדרך שסייעה לרצון ה' להתגשם ולגזירתו להתממש?

לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה: "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה)

ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.

יהא אשר יהא מקור חובת האבלות, יש לתת את הדעת לנקודה הבאה: בסופו של דבר, החובה להתאבל שבעת ימים – בין אם היא מדאורייתא ובין אם מדרבנן – נשענת על מנהג קדום, שהיה תקף עוד לפני נתינת התורה.

מדוע בפרשת שמות לדבר על הצלה מהסבל בלבד, ורק בפרשת וארא לדבר על היציאה כחלק מהברית לאבות? 

המתח שבין יחיד לציבור אינו מאפיין רק את המעבר מספר בראשית לספר שמות, אלא מלווה את תולדות המחשבה התורנית לאורך הדרך.

לאחר שנים ארוכות של משה במדין, ה' מתגלה אליו בסנה. ה' מצליח, במאמץ רב, לגייסו שוב לפעולות ההצלה שבהם החל – הפעם עם ליווי א-לוהי. הקדוש ברוך הוא נכנס לתמונה, והוא מבטיח כי סוף השעבוד מצוי בטווח ראייה.

מה גרם למהפך הדרמטי בסיפור? האם זהו שינוי שרירותי בעלילה, או שמא ניתן לשים אצבע על נקודת השינוי?

בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה במשה ובבני משפחתו, ובנוסף הקב"ה מתגלה אליו ומטיל עליו את שליחותו הגדולה. אך משה לא נשא בעול לבדו, אלא השתתף בהנהגה יחד עם אחיו, אהרן. בדברים הבאים נעמוד על היחס בין השליחויות השונות, ועל המשותף להן. אך לפני שנעמוד על מטרת השליחויות, נפתח ביחסים שבין משה ואהרן לבין עצמם.

עקב מסביר לבניו שקברי האבות מבטאים את המשך השושלת של עם ישראל ואת מסורת האבות. כאשר אדם נקבר עם אבותיו, הוא מתחבר לאותה שרשרת ארוכה שמעבירה את המסורת מדור לדור.

מלכתחילה הירידה למצרים איננה רק כדי לראות את יוסף או כפתרון לשנות הרעב. נראה, אם כן, כי משפחת יעקב יורדת למצרים, בכוונה תחילה, על מנת לחיות לצדו של יוסף.

יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.

כדי להדגיש את הירידה הכפולה עושה התורה שימוש בשני שמותיו של יעקב.
יעקב הינו שם המציין את הגלות, בה יש צורך בערמה ובתחכום על מנת לשרוד ולהתקיים בין שליטים זרים שאינם אוהבים במיוחד את עם ישראל. בשם זה התורה משתמשת כאשר היא מתארת את יעקב הנענה להזמנת פרעה המבשרת גלות ארוכה.
ישראל הינו שם הניתן ליעקב כאשר הוא חוזר לארץ לאחר שנים רבות בחרן (בראשית ל"ב, כ"ט), שם זה מציין ישרות, עוצמה ויכולת למאבק ישיר ללא הזדקקות לעורמה. ישראל הנטוע בארץ מחליט ללכת לראות את יוסף, אך מגמתו היא ללכת, לראות ולחזור. במילים אחרות: לגור ולא להשתקע. בשם זה משתמשת התורה לתאר את ההיענות להזמנת יוסף.

ישנם שני מודלים שונים של גלות שחווה יעקב. הגלות הראשונה היא בעת הבריחה לחרן, אז נמלט יעקב מפני עשו. בגלות שכזו, יעקב לא חווה קשיים מיוחדים והוא הצליח להתפתח לכיוונים שונים. הוא הצליח לשאת שתי נשים, להוליד בנים רבים ולהגדיל מקנהו. הגלות השנייה לעומת זאת, הייתה קשה הרבה יותר. עם ישראל עבד בה בפרך, ועמד בפני סכנת השמדה. ממילא, תפקידה של הגלות בחרן ברור, משום שבה התעצם יעקב; אך מה תפקידה של הגלות הקשה במצרים?

בימי החנוכה אנו מציינים את הנס, התשועות והמלחמות. כדי להבין את משמעותם של ימי החנוכה ואת הלקחים שיש ללמוד מהם, ננסה לעמוד על דמויותיהם של מתתיהו החשמונאי, ושל יהודה המקבי.

במקביל לעליה של יוסף מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, מתארת פרשת מקץ את ירידת אחי יוסף ירידה אחר ירידה. בפרשה, אחי יוסף הולכים ומסתבכים כתוצאה ממעשי יוסף והתנכרותו כלפיהם, עד שבסיום הפרשה הם ניצבים בפני מבוי סתום וקשה עד מאוד מבחינתם, לאחר שגביע יוסף מתגלה באמתחת בנימין. בנקודה זו, מבינים האחים שבנימין שוב לא יוכל לשוב איתם לאביהם בארץ כנען, והם לא מעלים על דעתם כיצד אביהם והם יוכלו לשרוד בשורה קשה זו.
אחת השאלות המעיקות, הכבדות והלא פשוטות בפרשת מקץ מנוסחת בחריפות על ידי האברבנאל: "למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש? והם אם חשבו עליו רעה, א-להים חשבה לטובה ומה לו להינקם אחרי עשרים שנה?… ואביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו?" (בראשית מ"א, נ"ד ד"ה השאלה ה-ד').

אולם, אף שהקריאה הראשונית עלולה ליצור רושם שיוסף אכן נוקם באחיו על מעשיהם ומשיב להם כגמולם, קריאה מדוקדקת ומדויקת יותר מגלה שהדבר לא סביר ולא רק מחמת ההנחה הראשונית שהתנהגות זו איננה הולמת את דמותו של יוסף הצדיק כפי שמצטיירת בעינינו.

מצד אחד, יש מקום להכיר בהבטיה הערכיים של תרבות יון. מצד שני, יש להבחין בצורה ברורה ולהכיר היכן אנו נמצאים בעימות עם תרבות זו. עימות זה אינו "חם" פחות כיום מזה שהיה בימי החשמונאים.

מלך ישראל, כפי שאומרת הגמרא בתחילת הפרק השני של סנהדרין, גם הוא עומד למשפט ונידון כמו כולם. מעשיו של יהודה מלמדים אותנו שגם המלך צריך לתת דין וחשבון על מעשיו ולקחת אחריות על טעויות שיעשה. לעומת מלכי אומות העולם, מלך ישראל מחויב לחוק ולסדר כמו שאר העם. אסור למלך להרגיש מורם מהעם, אלא חובה עליו לתת דין וחשבון על החלטותיו.