קטגוריה: מועדים

התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.

בפרשת בא אנו קוראים על הציווי לעשות את הפסח. למעשה, זהו הציווי המפורט הראשון בו ישראל מצטווים, וכפי שנראה בהמשך הוא אמנם קשור מהותית לייסודו ולהתוותו של ישראל כעם.

אסתר היא היוזמת והיוצרת בעלילת המגילה, והדרמה האישית שלה נשזרת בדרמה הציבורית ועומדת במרכזה. דומה שדמותה, בניגוד לשאר הדמויות, מתפתחת לאורך סיפור המגילה. אנו נעמוד דווקא על דמותו של מרדכי, שתכניה נראים עקיבים לאורך המגילה.

ניקח משל מהחוויה שיש בהופעה טובה, שבה הכל כל כך מרגש וסוחף. אחרי ההופעה, החיים ממשיכים, חוזרים לשגרה. רק מי שהרגיש שחווה חוויה אמיתית בהופעה, הוא ירצה להמשיך לשמוע את השירים שהיו שם, וישיר אותם. הוא יאמץ את הדברים ויכניס אותם אל תוך חייו.

לאחר שהגמרא מביאה את המימרא של רבא שצריך לשתות עד דלא ידע, היא מביאה את הסיפור על רבה ששחט את ר' זירא. מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך אדם להשתכר עד דלא ידע, לבין סיפור הרצח ממנו עולה שהשכרות מביאה דברים רעים?

ההנהגה היהודית בשושן הציבה חלופה לירושלים, ומרדכי ואסתר בפעולותיהם ובתודעתם היו היפוכם הגמור של עזרא ונחמיה. רק הכרעה היסטורית אחת תרמה הנהגת שושן לעם היהודי: קביעת ימי הפורים וקבלת המגילה אל תוך התנ"ך.

כידוע, מצוות קריאת מגילה נוהגת ביום ובלילה. להלן נביא מספר מקורות דרכם נוכל לדון במקור לחובת שתי הקריאות ובהבדלים שקיימים ביניהם.

4 דמויות מרכזיות במגילה, כל אחת מקבלת פרק אחד שלם מהפרקים של פתיחת המגילה.

הניסים שהיו לפני פורים, למשל פסח, אמנם היו יציאה מן הרע והמיצר אל הגאולה, אך לא היה בזה שינוי של הרע בעצמו. הרע נשאר רע אלא שעמ"י יצאו ממנו (למשל, אין לנו הבנה ברורה למה היה טוב להיות במצרים. מה שברור הוא שהיציאה משם היא טובה, ועל זה אנו מודים לה' בפסח). בפורים, הרע בעצמו התגלה כטוב גמור. לא נשאר שום רע כי התברר שמעיקרא כל כולו היה טוב גמור.

הפסח לא שייך רק לעבר הרחוק אלא הוא רלוונטי לכל דור ודור, כיוון שהוא מסמל את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עמו.

הקב"ה לא דילג מעל בתי ישראל ונמנע מלפעול בהם. אדרבה – הוא דילג עליהם, במובן ששכינתו ריחפה עליהם.

כל אדם יכול להניב פירות איכותיים ונפלאים מעצמו, אך לפעמים הפירות אינם נושרים מעצמם וזה מצריך את האנשים שמסביב לנער את העץ כדי להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל העצום שגלום בו

בשונה מהמן ובארה של מרים שנועדו לקיים את הגוף הגשמי, ענני הכבוד היו נס על טבעי שלא שייך למושגים של העוה"ז ואמנם אף הם ביטאו שמירה ודאגה לעניניהם החומריים של ישראל אך היה להם ערך מוסף בכך שהם ביטאו את החיבור והקשר המיוחדים בין ישראל לבורא עולם

  מספר אברך שהיה שותף לשמחת בית השואבה בכולל בו הוא לומד במוצאי יו"ט של סוכות ה'תשעט, שרמת השמחה שם הגיע לרמות גבוהות במיוחד כפי שהורגש בקרב הנוכחים הרבים שגדשו את המקום. בבוקר שלאחר מכן הבחין בכתמים הלבנים הגדולים שהיו …

להיות שיכור ולא מיין בשמחת בית השואבה קרא עוד

מבין כל ארבעת המינים האתרוג מסמל את התלמיד החכם שבעם ישראל, וניתן לומר שככל שהאתרוג גדול יותר כך עולה הסיכוי למצוא בו פגמים, ומכאן שאתרוג גדול יותר שהוא מהודר ונטול פגמים נחשב לנדיר יותר גם מבחינה הסתברותית, והנמשל הוא היהודי, …

כיצד מלמד אותנו האתרוג על מעלת הצדיק? קרא עוד

הטעם הידוע לכך שנשים פטורות ממצות סוכה הוא שזאת מצות עשה שהזמן גרמה. ננסה לתת טעם עמוק יותר לכך בעה"י, שהרי האישה מסמלת את השכינה הקדושה, והרי הסוכה נקראת "צילא דמהימנותא", צל האמונה, ולהיות בתוך הסוכה זה כמו להיות מתחת …

הסוכה מעידה על הקשר בין האישה היהודיה לשכינה הקדושה קרא עוד

באחת הדרשות שאל הרב צבי מאיר ברוך בוחבוט, רבה של טבריה, מה מיוחד במצות סוכה עליה נאמר שאם יורדים גשמים סימן הוא שהקב"ה אינו חפץ במצוה של האדם ביחס לשאר המצוות עליהן לא נאמר כך, שהרי ידוע: "רצה לעשות מצוה, נאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"?

בפתיחת פרשת יום הכיפורים שבספר ויקרא, מציינת התורה כי עבודת יום הכיפורים היא הדרך שבה יכול אהרן הכהן להיכנס אל הקודש. המדרש רואה בעבודה זו לא רק אמצעי טכני המאפשר כניסה: "הדא הוא דכתיב: 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא'… …

אשריכם ישראל קרא עוד

ד' יתברך מנסה לעזור לנו להתקרב אליו יותר ויותר בכל דרך אפשרית ונותן לנו את כל הסיבות והכלים לצורך כך.

חג השבועות מכיל בתוכו מוטיב חשוב של גירות. גיורה של רות מבטא את גיורו של כלל עם ישראל, לרגלי הר סיני. תהליך הכולל לפי ההלכה מילה, טבילה והרצאת דמים – עבר על עם ישראל בכללותו, כציבור.
חלק מרכזי מתהליך הגירות מכיל מרכיבים לאומיים. מלבד "א-לוהיך א-לוהי" – ועוד לפני זאת – אומרת רות "עמך עמי". דברים אלו וודאי נכונים בגירות לאומית של כלל עם ישראל, אך נכונים גם בכל גירות פרטית. הגר אינו מצטרף לא-לוהי ישראל בלבד, אלא אף לעם ישראל.
מן הצד השני, הגירות היא תהליך הכולל מעשים פרטיים. מילה, טבילה והרצאת דמים בזמן המקדש – הם תהליך שכל גר מבצע בפני עצמו, באופן אישי. התהליך הנפשי גם הוא מהווה תהליך אישי, של כל אחד ואחד בפני עצמו. כל אחד עובר את קבלת המצוות שלו, את הטבילה שלו.

על הפטרת שבועות העוסקת במעשה המרכבה (יחזקאל א, א-כח), לא ניתן לכתוב שיעור, כמובן, שהרי משנה מפורשת (חגיגה פ"ב מ"א) אוסרת זאת. וזה לשונה: "אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם".
לכאורה, מן ההיגיון היה שלא לקרוא בה כלל כהפטרה, שהרי מה טעם לקרוא הפטרה שאסור לעסוק בה?

לקדושתה של ירושלים שני פנים. מחד, קדושה זו קשורה לייחודה של ירושלים ביחס לערים אחרות בארץ: רק בירושלים ניתן לבנות את בית המקדש, ורק בה ניתן לאכול קודשים קלים ומעשר שני. מאידך, ייתכן שלא התקדשה ירושלים אלא על שום היותה חלק מארץ ישראל. ירושלים נבדלת משאר הארץ, אולם יונקת את קדושתה ממנה. היא נחשבת "חצרות ה' ", אולם אינה מקום נשגב ונפרד מן הסובב אותו. קדושתה המיוחדת היא קומה שנייה על גבי קדושתה הבסיסית של הארץ שבו היא שוכנת.

תמצית הציונות, במידה רבה, היא אמירתו המפורסמת של הרצל. אכן, יש בזה אמירה שלא כולנו אוהבים אותה ולא כולנו מקבלים אותה, אך היא לב ליבה של האמונה הציונית ביחס לארץ ישראל. "אם תרצו אין זו אגדה"… הציונות הדתית, ובמידה מסוימת הציונות כולה, אך הדתית במיוחד – בנויה על אמונה – בבוראו של עולם, ואמונה גם כן במנדט, על הפוטנציאל והחובה שבו, שהטיל עלינו.

"בכל יום נדרש שיר חדש, המתאים למאורעות אותו היום." הרב יהודה עמיטל זצ"ל

ליל הסדר בנוי מאוסף מצוות שונות וייחודיות, החוברות יחד לכדי מבנה מאורגן ומסודר. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבין מבנה זה.

מלבד שמות החג המסורתיים, זכה חג הפסח לתואר "חג החומרות". חומרות הפסח קשורות ברובן הגדול לאיסור חמץ, שהתורה החמירה בו בעונש כרת (שמות, י"ב, טו). חז"ל הרחיבו את ההרחקה מחמץ בקביעתם שחמץ "איסורו במשהו" (פסחים כט:), ובמהלך הדורות נוספו עוד ועוד חומרות מתוך החשש להיכשל באיסורי חמץ. המושג "חומרה" קיים לא רק בפסח ובהקשרים שונים נאמר "המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל ברור שהוא מקבל בפסח מימדים מיוחדים.
בעולם החסידות ישנן התייחסויות שונות לשאלת מעמד החומרות באופן כללי, וביחס למקומן של החומרות בפסח באופן פרטני.

מצות ליל הסדר העיקרית, מצות 'מגיד' הופכת את ענין הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, ובתמציתיות מקודשת המאופיינת לאריז"ל – פה סח.
בדברים הבאים, ננסה לעמוד על הזיקה שבין יציאת מצרים לבין הדיבור. ננסה להסביר מדוע עיקר ענינה של גלות מצרים הוא גלות הדיבור ומדוע ביציאה, נגאל הדיבור.

ישנן הלכות מיוחדות לליל הסדר, אחת מהם היא הצורה שהאדם צריך להתנהג בדרך 'חירות'. הוא צריך להסב על צדו השמאלי כשאוכל את המצות וכששותה את היין, הוא צריך לשים על השולחן כלים נאים, וכל זה כי צריך הוא להרגיש את החרות. והדבר צריך באור האם בזה הוא ירגיש חרות? הרי על גבו רובצים חובות גדולים וכן בעיות בריאות ומחשבותיו נתונות בדאגה לחינוך ילדיו, אם כן במה ירגיש חרות, בזה שמסב או שם כלים יפים? ועוד יותר קשה שהרי את אותה הלכה היו צריכים לקיים גם בתקופות קשות שעם ישראל עבר, נתאר לעצמינו בספרד בזמן האינקויזציה שישבו וערכו את הסדר במרתפים מפוחדים שמא יתגלו ושם הם התנהגו בדרך של חרות, וכי זה בן חורין? הרי אין לך משועבד ומוכה מזה. 

"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, וגדול ליהודים ורצוי לרֹב אחיו, דֹרש טוב לעמו, ודֹבֵר שלום לכל זרעו" (אסתר י', ג).
על פסוק זה אומרת הגמרא במגילה: " 'לרוב אחיו' – ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (טז:). אך בגמרא לא מבואר מדוע פרשו כמה מחכמי הסנהדרין ממרדכי…

המן לא הכיר בקיומו של 'מלך'. המן חי בתודעה של "אדם ולא מלך", כפי שמתאר המדרש. לכן, הוא באמת חי בתודעה שיש לשלוט על כולם, ומטרה זו מקדשת את כל האמצעים. ממילא, דווקא המן הרשה לעצמו לכלות עם שלם ללא סיבה או רווח שישג מכך, רק בשל שאיפתו הקיצונית לשליטה אבסולוטית.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו עיי"ש. ויש לדעת אם אכלו עם ישראל בסעודת אחשורוש נבילות וטריפות כי אז סיבת הגזירה משום איסור האכילה, ומה טעם נקט בגמ' שם משום "שנהנו מסעודתו של אחשורוש" ואם אוכל כשר הונח לפניהם, מה איסור יש בדבר.

החכמה הגדולה ביותר, היא לעשות חלוקה ברורה, בין הרצוי למצוי.

אלה הם שני יסודות הזהות היהודית-ישראלית, והם קשורים זה בזה – ברית המילה כברית המשפחה, ויציאת עַם המשפחות ממצרים לחירות עולם. אכן, כך מבינים רוב היהודים בכל הדורות, אפילו בתקופות של ריחוק וחילון, כבדורות אלה. יעיד על כך אחוז הנימולים והמקיימים סדר פסח בחברה הישראלית בימינו, שהוא כפול ויותר לעומת האחוז של שומרי שבת כהלכה.

בשונה מחמשת הנרות הראשונים של חנוכה אותם אנו מדליקים בקביעות בין התאריכים כה-כט בכסלו, הנר השישי לעומת זאת מודלק בשנים מסוימות ב-ל בכסלו ובאחרות ב-א בטבת.

ביאר מהר"מ אלשיך, ששבעת ימי חג הסוכות הם כנגד השבעים שנה שהאדם חי בעולם, ימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ י), כל יום רומז על עשר שנים. והקב"ה צוה לנו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, לזכור שהשבעים שנה בעוה"ז הוא כדירת עראי כחלום יעוף, ומה שחשוב הוא להכין עצמו לעולם הנצחי. והו"ד בספר שמן ראש (סוכות דך קג ע"ב). ע"ש.
ועפ"ז יש לבאר הטעם שהסוכה טעונה דפנות וסכך, ויותר מג' טפחים אויר פוסל את הסכך…

נאמר (בהפטרת ר"ה) "אחרי שובי נחמתי..כי נשאתי חרפת נעורי".
אחרי שובי, אחרי שכבר עשה תשובה, נחמתי, הוא חוזר ונופל וכו' ואין התשובה מתקיימת בו וכו'
לפתע פתאום הוא מוצא את עצמו במצב של נפילה, והוא בעצמו עומד ותוהה – איך קרה לי כדבר הזה?
איך ברגע אחד נמחקו כל הקבלות וההחלטות שלו, כלא היו?

ערב היום הגדול של יום הכיפורים, היום הזה היום הקדוש  ביותר בשנה, בואו  נקבל על עצמנו משהו, בואו ניקח איתנו דבר אחד לפחות מהיום הזה אל השנה כולה, בואו נתחיל "לדבר".

"כאשר אנו מביעים את הערכתנו, לעולם אסור לנו לשכוח שהערכה הגבוהה ביותר איננה ביטוי של מילים בלבד, אלא היכולת לחיות על פיהם." 

בכל בוקר אנו מברכים את ברכת התורה שכוללת בקשה מיוחדת "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". איננו מבקשים רק 'לדעת' את התורה ולקיים אותה,  אלא גם שעצם הלימוד יהיה ערב ונעים לנו.

כשם שארבעת המינים מהווים מבחינת קיום המצווה יחידה אחת, ולא ניתן לקיים את המצוה ללא אחד מהם, כך גם כל השכבות המרכיבות את עם ישראל וכל סוגי האנשים המצויים בו, משלימים האחד את רעהו.

אף שמצות השמחה הנה בכל הרגלים, בחג הסוכות יש להדגיש ביותר את שמחתנו בה', והסיבה לכך להיות שחג הסוכות הינו זכר לענני כבוד שסוככו עלינו במדבר, וחיינו שם מליוני בני אדם באופן שלא חסר לנו דבר

אילו מלך בשר ודם היה מצווה את כל נתיניו הזכרים במצוה זו: לעזוב הכל ולהתייצב בעיר הבירה שלוש פעמים בשנה, כאשר הדרך אורכת מספר ימים והשהיה שבוע. ואפילו רק פעם אחת בשנה, היה לבטח מעורר נגדו, ובצדק, התמרמרות רבה ואף טענות כי חסר אחריות הוא בהפקירו את בתיהם, מחסניהם, מפעליהם, חנויותיהם, ושדותיהם, של כלל תושבי המדינה. שהרי אפילו מעט שוטרים או/ו חיילים אינו מניח ברחבי המדינה לשמירה מפושעים וגנבים. ואם היה מצווה גם על הצבא לעזוב את הגבולות ולהתייצב ללא יוצא מן הכלל בעיר הבירה??

נוסח הוידוי מעלה תמיהות רבות: מדוע אנו מתוודים בלשון רבים? שכל אחד יתודה על חטאיו האישיים! וכי אנו מכים על לבו של חברינו? מדוע נוסח זה תוקן בסדר א' ב' אשמנו, בגדנו, גזלנו.. וכו' ואם חטאנו בחטא שאינו נמצא במקרה בסדר האותיות העקבי? או שחטאנו בשני חטאים המתחילים באותה האות? והשאלה הבסיסית ביותר על אמירת הוידוי היא: הרי אני רוצה להתנתק מהחטא, למה להחזיר אותי לשם? העיסוק בחטא וההלקאה העצמית, יכולה להפיל את השב, לאותם מחוזות מהם הוא חזר, רק לפני זמן לא רב, למה להחזיר אותו לתמונות שהוא רוצה לשכוח?

יש זמנים שהתפילה היא בבחינת "תפילה לעני כי יעטף", בבחינת עני, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אדם להבל דמה. אין לו כל בטחון לעוד שעה, והריהו כחרס הנשבר וכחלום יעוף. אבל בעיקר תפילה לעני כי יעטף, מבחינת התסכול שלו: באיזו אופטימיות הסתכל בראשית השנה כלפי העתיד, והנה השנה עברה, ואדם מחפש לראות מה השיג, האם השיג מחצית ממה שקיווה לו?

כדי שאדם יוכל להיכנס לתהליך אמיתי של תשובה עליו לחוות בראשונה טעם זה של מבוכה. בנקודה זו מתחיל הוא לחוש כמה טיפש היה כשחטא. ה"ערב" משקף את "הרהור התשובה", את הכרתו של אדם כי חטא. עדיין ארוכה הדרך לפניו עד שישלים את תהליך התשובה, אך בהרהור התשובה טמונים זרעי התשובה. הרהור תשובה מתחיל בכך שהאדם מכיר בחטאו ומתוודה עליו.

כאשר מניות תחושת ההכרה בערך העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו האישיות של אדם נמצאות בשפל המדרגה, התשובה השגרתית, ה"נורמאלית", נראית כפתרון קוסמטי בלבד, שלא יצלח למאום. אדם עשוי לתקן עוולה כאן, ולמחות נקודה שחורה שם. אך באותה שעה לא די בכך. בשעה זו אדם זקוק לבריאה מחדש, ללידה מחודשת, להיווצר מחדש. כדי להיברא מחדש, אדם צריך ליצור כוחות חדשים וזהויות רוחניות מחודשות, בשעה שמנסה לרתום כוחות וזהויות אלו.

כשאנו מציינים חג הרי זה מלשון חוגה, מעגל השנה היום איננו רק יום זיכרון לאירוע מעצב בהתהוות האומה, זהו יום בו השפע הרוחני שנתגלה בהיסטוריה במאורעות שונים כוחו מתגלה ביום זה.

במבט ראשון, אין הבדל בין אבלות תשעה באב לאבלות יחיד. אולם אם נבחן את הרשימה בחינה מעמיקה יותר, נגלה כי ישנם הבדלים בין אבלות תשעה באב לבין אבלות יחיד, הן מבחינת האיסורים שהוזכרו בגמרא והן מבחינת האיסורים שלא הוזכרו. הבדלים אלו יוכלו לעזור לנו בהגדרתה של אבלות תשעה באב ובמציאת ההבדל בין אבלות זו לאבלות יחיד.

ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב"ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב"ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות – ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.

אנו מרבים להתפלל על בניין בית המקדש, שרים "ייבנה המקדש", מתאבלים על חורבן המקדש, ומסיימים דרשות באיחולים לבניין המקדש; אבל האם אנו באמת חשים את משמעותו האמיתית בחיי האומה והפרט?

זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו…

את יציאת מצרים ראו חז"ל כאירוסין בין הקב"ה לרעייתו – כנסת ישראל – כפי שעולה מן המשל בשיר השירים, וכפי העולה מנבואתו הראשונה של ירמיהו על 'חסד הנעורים ואהבת הכלולות'. לעומת זאת, את עמידתם של ישראל בתחתית הר סיני לקבל את התורה, רואים חז"ל ככניסתה של הרעיה תחת כנפי דודה לקשר הנישואין.

אנחנו חוגגים היום את יום ירושלים ונותנים את הדעת על ירושלים עצמה ועל מאבקנו ההסטורי והעכשווי על ירושלים. מה בעצם עומד לנגד עינינו, מהי העיר ועל מה אנחנו נאבקים?

הרב שלמה גורן זצ"ל היה מגדולי הדור, מנהיג רוחני ופוסק הלכה. כתב ספרים רבים בהלכה, באגדה ובפירוש חלק מהתלמוד הירושלמי, אשר זיכו אותו בפרס ישראל לספרות תורנית.

רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה – איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה' באייר תש"ח.

במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת.

העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן – הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן – אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש"י).

פעמיים בשנה נקראת שירת הים בציבור: פעם במסגרת סדר הקריאה הרגיל בתוך פרשת בשלח ופעם שנייה בשביעי של פסח, מועד ההתרחשות על הים.

אסתר, כדי לקחת את הסיכון של "וכאשר אבדתי אבדתי", מציבה למרדכי תנאי מפתיע, אסתר מבקשת ממרדכי "לך כנוס את כל היהודים" מדוע כינוסם של כל היהודים, נצרך להצלתם? וכי אי אפשר לצום ולהתפלל איש איש בביתו שלו, או בקהילתו?

תלמידי רשב"י חשבו ש"הנאה מסעודתו של אותו רשע" היא חטא מספיק שיכול לחייב ולהצדיק עונש של כליה. לאור זאת, נשאלת השאלה: מהי החומרה הגדולה בחטא זה שמצדיקה לגזור כליה ואבדון על עם ישראל?

ליהודי יש מחויבות. הוא צריך לעשות הכל כדי לשנות את המצב, גם כשהוא נראה אבוד לגמרי.

נוסף לטיפול המסור שהאילן זקוק לו, לתמיכה, ליד האוהבת והמטפחת, יש לזכור כי כל עץ עב גזע, בעל צמרת מרשימה, היה בראשיתו שתיל קטן, חלש ודל שורשים.

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.