קטגוריה: מועדים

יש כאן אירוע עצום והיסטורי שמוביל עזרא ואנשי הכנסת הגדולה. חזרה בתשובה של העם היושב בציון – שהוא חלק משמעותי מכלל ישראל – לא מתוך צרה, לא מיראת העונש, אלא מאהבה; מתוך הכרה בתורת ה' והרצון לקיימה.

מה הסוד הגדול באותן י"ג מידות רחמים? ננסה לעיין קצת בפירושיו של רבינו, אור החיים, לשתי המידות הראשונות – ומתוך כך להציע כיוון חשיבה לגבי תפקידן של י"ג המידות כולן.

גם בימינו, עם כל ההתקדמות והשיבה ארצה והקמת המדינה שזכינו לראות בחסדי שמיים, עדיין אין בית מקדש, מקום שמאחד את כולנו יחדיו. עדיין עלינו לחשוב – איך אנחנו מתקנים את השבר בעם והופכים ל'כלל ישראל' באמת?

מוקד התענית איננו מתמצה רק באבלות על העבר ובהתרפקות עליו, אלא גם כרוך גם במבט לעתיד, מבט של תשובה ותפילה לתיקון

לכאורה, גם כשקבלו בני ישראל את התורה ב"נעשה ונשמע", יש בכך בעיה מסוימת, שכן קשה מאוד לשמור על התחייבות זו בתנאים ובמצבים אחרים אותם עם ישראל עתיד לעבור.

שבועות מוזכר בתורה כחג הקציר ולא כחג מתן תורה. ניתן כמובן לומר שלחג זה יש שני פנים ולא קרב זה אל זה. אך נראה שישנה זיקה מסויימת בין שני ענייניו של היום.

כשאתה מוצא בעיר דוד טבעת חותם מלפני אלפי שנים, אתה מבין שהשורשים פה הם לא מתש"ח אלא מאברהם ויצחק בעקידה, דרך דוד ושלמה המלך, דרך עזרא ונחמיה, דרך יהושע בן יהוצדק ודרך זרובבל בן שאלתיאל. משם, עד היום, אנחנו החולייה הבאה. אני אומר שיש פה רציפות – וממנה נובע גם שיש לי מחויבות, אני חוזר אל כל אבות אבותיי.

מה אנחנו יודעים על דמותו של רבי עקיבא? מה עולה מהסיפורים, על תחילת דרכו, על משנתו, על סוף ימיו ומיתתו? רבים כתבו על הנושא הזה, ומזוויות שונות ומגוונות.

[השיחה ניתנה בליל יום העצמאות ה'תשפ"ב. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.] מבוא כהקדמה לשיחה עצמה, אעסוק בקצרה בנושא שדובר לא מעט פעמים, אך מכיוון שהדברים חביבים וחשוב להגיד אותם פעמים נוספות. בפתח …

הניסים המתמשכים במדינת ישראל, וחשיבות האחדות קרא עוד

עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות היתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ.

כשאנו קולטים שהצער הולך איתנו לכל מקום, אפשר להיזכר שגם הקב"ה הולך איתנו לכל אותם מקומות, ובכל צרתנו – כביכול גם לו צר. ממילא אפשר מכל מקום ומצב לצעוק אל ה' חזק, ולהיענות מיד.

עלינו להבין כיצד אנחנו יכולים להיגאל בחיינו אנו, ועל כן חשוב ללמוד ממה מורכבת אותה הגאולה שהייתה במצרים ומה משמעותו של כל מרכיב בה.

שראוי לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב.

הפטרות המועדים קשורות ודאי למועדים, אבל כיוון שגם הפרשות הנקראות בתורה אז נקבעו בכל זיקתן למועדים, ברור שיש גם זיקה בין ההפטרה לפרשת היום.

בה בעת שבני ישראל הולכים ומשתחררים משיעבודם, פרעה שוקע בעבדות. הוא אמנם לובש בגדי מלכות ושררה, אולם הוא איננו חופשי לעשות כרצונו.

שני גואלים גדולים  יש לעם ישראל. האחד משה רבנו הגואל הלאומי בשעה שיצאו  ממצרים והשני הוא אליהו הגואל לעתיד לבוא וכפי במדרש פסיקתא רבתי פסקא ד: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים  זה משה ובנביא נשמר זה אליהו, אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל …

כולם מגיעים לליל הסדר קרא עוד

בתורה שבכתב, שבה מכל ייתור (ואפילו מוי"ו יתירה) ניתן להסיק הלכה, בולט הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", המופיע כמעט בכל פרט בעשיית המשכן.

מה היחס בין שני החגים האלה; בין חג הפסח לחג המצות: האם ההצלה בהכרח קשורה ליציאה? האם הברית קשורה למחויבות?

בני הדור הצעיר בשושן מרגישים שהעולם הפרסי הוא העולם שלהם, הקרב האמיתי במגילה הוא על הזהות הדתית שלהם. הבעיה היא ברמת השאיפות: לאיזה עולם אתה שייך? על מה אתה חולם בלילות?

סיפור המגילה הוא, במידה רבה, סיפורה של אסתר – נערה ביישנית ופסיבית, הגדֵלה לאחר מות הוריה בבית דודה, והופכת לדמות אקטיבית ויוזמת, המצילה את עמה במו ידיה.

איננו רק מציינים את הניצחון או נס פך השמן שאירעו אי אז, אלא גם את מה שנעשה כעת: אנחנו אמורים לחוות משהו עכשיו, ובעצם, על דרך ההשאלה, להדליק את מנורת בית המקדש – אצלנו בבית. זוהי נקודת ה'סוד' של חנוכה: להדליק את המנורה – בבית הפרטי.

ישנן שתי מצוות בחנוכה: מצוות הודאה והלל ומצוות הדלקת נר חנוכה. מצוות אלו באות על ההצלה במלחמה ועל נס פך השמן. המצוה השניה תמוהה מאד: עם שמונהג ומודרך ע"פ נסים יחגוג נס נוסף?

היום השמיני מייצג את התורה, שהיא המאפשרת לאדם ליצור בעולם בריאה חדשה שמעל לטבע. ללא התורה, האדם היה כלוא במימדי הזמן והמקום שנבראו בשבעת ימי הבריאה. רק בזכות התורה זכה האדם לפרוץ מרחבים אלה לעבר האין סוף.

חשוב לזכור למשך השנה איך הייתי בימים הללו. 'אני' מורכב ממכלול רחב, וחלק ממנו בא לידי ביטוי ביום הכיפורים, פעם בשנה – כדי שאני אזכור אותו גם בשאר השנה, גם כשאותו חלק מוצנע ואיננו בא לידי ביטוי.

בארץ ישראל, אחרי השלמת השלב הראשון של התשובה, הוא יוכל להמשיך לשלב השני, של התשובה הגבוהה והאמיתית יותר, היא התשובה מאהבה. בכל התורה כולה לא מצאנו מצווה לאהוב את הקב"ה, אלא בחומש דברים, ודווקא בהקשר של בארץ ישראל. רק בארץ ישראל הקב"ה מקיים את הבטחותיו, משפיע עלינו ברכות, ומאפשר לנו לעבוד אותו מאהבה באמת.

דומה שניתן להצביע על שתי דרכים שבהן חטא המתאווים מתקשר לחורבן, בעקבות שני מדרשים.

ביציאת מצרים כבר קבעו ישראל את עתידם – את היציאה מירושלים.

נסקור את תקופת המצור על ירושלים. בספר ירמיהו מפורטת התקופה לאורך תשעה-עשר פרקים – מפרק כ"א עד פרק ל"ט. משך המצור היה שלוש שנים, ובמשך תקופה זו ירמיהו נכלא ב"חצר המטרה" – בבית הכלא

אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.

נתמקד בקטגוריה השנייה של ימי הצום, ארבעת הצומות. נדון במקורותיהם והלכותיהם וכן נשים לב במיוחד להלכות הרבות שקשורות לתשעה באב

כשבאים להודות להשי"ת על המתנה הגדולה והיקרה שנתן לנו בעצמו את התורה, נקבעו שני ימים טובים להודות על מתן התורה.

ש הרבה כפיות וציוויים שאסתר נתונה ביניהם, ובכל זאת היא בוחרת לקיים את הדרך האמיתית. היא איננה חולקת על מרדכי ש"מִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת": היא מכירה בכך שהקב"ה אולי זימן לה את ההזדמנות הזו; ועדיין, אף אחד לא הכריח אותה לפעול כפי שפעלה ולבוא אל המלך: היא קמה, והיא בוחרת בעצמה באמת הערכית הכפויה עליה.

בלי מלכות תהיה אנרכיה, ועל כן יש להתפלל "בשלומה של מלכות". ואם אמר זאת ר' חנינא על רומא של זמנו, "מלכות הרשעה", קל וחומר למדינות המתוקנות שבימינו.

האם הערגה לבניינו כפי שעולה מתפילת 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנה אותה בקרב בימינו' ומ'ותחזינה עינינו בשובך לציון' ביטאה את משאלות ליבם הכמוסות של המתפללים, או שמא האשמתו של ר' יהודה הלוי: "ואין דבורנו: השתחוו להר קדשו, והשתחוו להדום רגליו, והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" (הכוזרי מאמר שני, כד), מוטחת כלפי הדורות כולם?

כמובן, ראש השנה לאילן נזכר בגלל סיבות הלכתיות שקשורות למעבר משנה לשנה לענייני מעשרות, לענייני ערלה, שלא נרחיב בהם כרגע. אבל מתורתם של חכמי צפת מן המאה השש עשרה, ובפרט המקובלים בהם, למדנו שהרבה עומק יש בראש השנה לאילן. מה אם כן אנחנו יכולים ללמוד מן העץ?

אומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר – אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.

בפתיחה להלכות חנוכה, מסביר הרמב"ם מהו הנס שעליו חוגגים: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדום – בחמישה ועשרים בחדש כסלו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד. והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".
הגרי"ד הקשה על הלכה זו, משום שאם החשמונאים נכנסו להיכל בכ"ה בכסלו, אזי הלילה הראשון של הדלקת המנורה היה דווקא ליל כ"ו, ומדוע חנוכה נחגג בכ"ה בחודש? הגרי"ד מתרץ, שלמרות שהדליקו את הנרות בליל כ"ו, היטיבו את הנרות בכ"ה בבוקר, וגם מעשה זה אנו מציינים בחנוכה. משמע, שחג החנוכה לא נקבע רק על הדלקת הנרות, אלא גם על הטבתם.
אולם מהי המשמעות של הטבת הנרות, שעליה ראוי לחגוג?

ניצחון החשמונאים על היוונים לא היה צבאי בלבד, אלא גם רוחני. בדברים הבאים ננסה לעמוד על שורשי המאבק הרוחני עם תרבות יוון דאז, ועל השלכותיו לימינו.

ישנן שתי מצוות בחנוכה: מצוות הודאה והלל ומצוות הדלקת נר חנוכה. מצוות אלו באות על ההצלה במלחמה ועל נס פך השמן. המצוה השניה תמוהה מאד: היכן מצינו שחוגגים מאורע נמי?! – עם שמונהג ומודרך ע"פ נסים יחגוג נס נוסף? אם נלך על פי אחת הדרכים של ה"בית יוסף" שהנס בא לידי ביטוי על ידי גידול באיכות השמן הרי מצינו כדבר הזה בנר מערבי שבביהמ"ק, שדלק יותר מהראוי לו, ואם נבאר בצורה אחרת (של הב"י) שהברכה היתה בנותר בפך – גם כזאת היה בימי אלישע- א"כ מה ראו חכמים לחגוג ולשמוח בנס זה?

הקורא עומד ותמה על השאלה 'מאי חנוכה?'  וכי לא שמע המקשן על חג זה?  ועוד תימה על התשובה. שלא מצא התרצן לספר אלא על נס פך השמן, ולא על סיפורי התשועות והמלחמות, ולא הזכיר את חזרת מלכות ישראל למקומה 'למעלה ממאתיים שנה'  (כלשון הרמב"ם חנוכה ג', א).

נהוג לומר, שחג החנוכה סובב סביב שני מוקדים שונים: נס המנורה ונס הניצחון במלחמה. במבט ראשון, נדמה ששני מוקדים אלו סותרים זה את זה: המנורה נמצאת בקודש, במקום שאליו יכולים רק הכוהנים להיכנס, והדלקתה קשורה לעם ישראל בלבד; ואילו המלחמה הייתה בחוץ, בעולם החול, כלל עם ישראל השתתף בה, והיא השפיעה באופן ישיר על האזור כולו ועל העמים היושבים בו.

בחיים בכלל ובתשובה בפרט אפשר לזהות שלושה עניינים, שלושה מישורים: מחשבה, דיבור ומעשה. לכאורה היה ראוי לדרוש דווקא מעשה כדי לכפר על מעשה העבירה. אבל הקב"ה ברחמיו מסתפק ב"דְבָרִים" ואיננו דורש מעשה – אך רק בתנאי שה"דְּבָרִים" אכן באים מעומק הלב, או אז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים.

על פניו לא ברור מה הקשר בין זכירת נוח לראש השנה. על גבי זה, לא מובן גם מדוע דווקא הוא הובא כדוגמא לזכירת הקב"ה. כדי לענות על כך ננסה לעמוד על ייחודיותה של זכירת נוח, ומתוך כך גם על הקשר בינו לראש השנה.

לעיתים, אנו נתקלים בפער מסוים בין ניסוח המצוות בספר המצוות לבין ניסוחם במשנה תורה. דוגמא מובהקת לפער שכזה קיימת ביחס למצוַת התשובה.

לכל אחד משני ה'צירים' הללו, של האהבה והרחמים מחד גיסא, והיראה והדין מאידך גיסא, יש חשיבות גדולה. אל לו לאדם 'לוותר' על אחד מהם.

איסור לימוד התורה לאבל אינו נובע בהכרח מהעובדה שלימוד התורה משמח או גורם להנאה. יסוד האיסור הוא חובתו של האבל להיות במצב של דממה, לא במובן הטכני אלא במובן המהותי: דברי תורה עוסקים בחיים וניתנו לחיים, ועל כן אדם השרוי במצב של אבלות, שבמסגרתו הוא עוסק במוות, מופקע באופן מהותי מדברי תורה ומהעיסוק בהם.

המדרש עומד על העובדה שפסח ותשעה באב חלים תמיד באותו יום בשבוע.  אמנם, כתב שו"ת בית הלוי (דרוש ב') "דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזה יום בשבוע חלו", אולם, נראה שהמדרש רואה קשר מהותי בין השניים. שאלה זו נדונה בבית הלוי שם בדרוש ד', וכן במפרשי המדרש על אתר.  להלן נצא בעקבותיהם ונתרום את חלקנו בהסבר המדרש.

פחד זה מפני החורבן והגלות בא לידי ביטוי בייחוד בתשעה באב. שהרי הייתה מסורה שתשעה באב נקבע ליום בכייה לדורות, ואכן ידע העם שיום זה מיועד לפורענות ולאסון. למרות שכבר נבנה הבית השני, זכרונות ההרג והחורבן של בית ראשון טרם נשכחו. בשבעים שנות גלות בבל, תשעה באב היה הן יום של אבילות על החורבן, הן יום של תפילה. במשך כל תקופת בית שני תשעה באב המשיך להיות יום של תפילה ותחנונים, אף על פי שהוא פסק מלהיות יום אבל על חורבן העבר. "האבכה בחודש החמישי" – האחלה פני עליון בבכי ובתחנונים שלא יהיה חורבן נוסף?

בתשעה באב קיימים שני יסודות שונים במהותם. יסוד אחד הוא האבל על האובדן האדיר – חורבן בית מקדשנו וכל מה שנלווה אליו. יסוד אחר אינו של אבל אלא של תענית – זעקה לקב"ה מתוך תשובה ותפילה לתיקון עתידי. האבל הוא צופה פני עבר, ואילו התענית היא צופה פני עתיד.

הדגש ששמה התורה על ארץ ישראל במקרא הביכורים שופכת אור חדש על מצווה זו: מוכח ממנה כי הביכורים אינם תודה לקב"ה על הפירות, אלא תודה דווקא על הארץ.

אנו גרים במדינה שבה החיים מורכבים ולא פשוטים, ומתיחות ביטחונית היא מציאות תדירה בחיינו. ועם כל זאת עלינו לזכור כי עם ישראל חי בארצו, ירושלים משגשגת ויש שגרת חיים של עם שחי בעצמאות חיים מלאים. על כן יש תחושה מסויימת שצריך לומר הלל בכל יום – על כל יום.

פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?

כל השנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, כלומר חיים בתודעה של יציאת מצרים: האדם הזוכר מעביר כל דבר דרך ה'פילטר' של יציאת מצרים, והוא מביט על העולם מתוך הפריזמה הזו. אך בסיפור יציאת מצרים שבליל הסדר הולכים צעד נוסף קדימה, משום שמשמעות הסיפור היא ממש חזרה לאותה חוויה: בליל הסדר מרגישים שוב את הסבל ואת השעבוד – חווים את הקושי תחת שוט המצרים, ואת הילדים המושלכים ליאור. מדובר במנהרת זמן חווייתית, ולא בכדי אנו אומרים במהלך ההגדה "ואותנו הוציא משם" (המקור בדברים ו', כג): זו משמעות ליל הסדר.

אותה הבחנה ניתן להעלות גם לגבי השואה, להבדיל: אחרי האסון הנורא שאירע, האדם אינו יכול לחיות בלי לחיות בכל יום ויום מתוך תודעת זכירת השואה, ומזווית זו להביט על העולם.

אך זו רק רמת הזיכרון הבסיסית. כדי להגיע לרובד עמוק יותר של זיכרון, על ידי חוויה מחודשת, טוב שתיקנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, משום שכך פעם בשנה יש יום שבו אנו מספרים וחווים: כל השנה עלינו לחיות כמו אבל שחי בתודעה תמידית של חוסר, אך פעמיים בשנה, אנו נכנסים לסערה חווייתית – מאז חורבן הבית כל שנה בתשעה באב, ומאז החורבן באירופה פעם נוספת ביום השואה.

נדמה שבליל הסדר יש חריגה משמעותית מכך: ליל הסדר מלא בעניינים מחשבתיים כחלק מן הדרישות ההלכתיות. החריגה הזו בולטת, משום שלרוב הנטייה היא 'להוציא' עניינים אלו מהגדרת המצווה ולהשאירם במישור המחשבתי בלבד – ואילו בליל הסדר יש נטייה הפוכה, דווקא 'להכניס' אותם למישור החיוב ההלכתי.

הגמרא במסכת ראש השנה (טז ע"ב) מביאה את הדין הבא: "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' – מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל".
מהו הטעם של מצווה זו, לפיה צריך האדם לפקוד את רבו בימי הרגל?

בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?

במצווה הראשונה לישראל, קובעת התורה את מניין הזמן על פי הלבנה. עוד תבואנה בעתיד מצוות של מניין גם על פי החמה כמו "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א), "חַג הַקָּצִיר" (שמות כ"ג, טז) ו"חַג הָאָסִף" (שמות כ"ג, טז, ראו גם שם ל"ד, כב). אך כרגע המניין הוא עדיין לפי הלבנה בלבד. מדוע?

מה מחפש ספר ששם שמים אין בו בתוך ספרי התנ"ך? התנ"ך עוסק בדיאלוג בין ה' לאדם בכלל ובין ה' לבני ישראל בפרט. זהו סיפור הנבואה. ספר כמגילת אסתר הינו אנטיתזה לכל התפיסה המקראית מפני ששם שמים לא נמצא בו. לכאורה זה ההיפך של המושג תנ"ך. לא רק שאין שם שמים אלא גם במקום שראוי שיהיה, במקום שמתבקש שיהיה, גם שם הוא איננו.

ישנן שלש מצוות עשה, אשר נשים חייבות בהן למרות שהן מוגדרות כמצוַת עשה שהזמן גרמא, מכיוון ש"אף הן היו באותו הנס". מהי בדיוק המשמעות של הטענה אף הן היו באותו הנס?

מדוע דווקא בני דור המדבר, שהיו במעלה גדולה, קבלו את התורה מאונס, ואילו בני דורם של מדרכי ואסתר, שהיו קטנים במעלתם הרוחנית מדור המדבר, זכו לקבל את התורה מרצון?

על 'יום תל חי', וכיצד הוא משתלב עם ימי הפורים שלפנינו. ביום תל חי מציינים את היום שבו נפלה תל חי בתר"פ, לפני תשעים ושמונה שנה. לדאבוננו, לאורך הזמן נפלו לא מעט ישובים ונעסוק בייחודיותו של יום תל חי ובמה שמבטאת תל חי.

מגילת אסתר פותחת בתיאור זמן מדויק: "ויהי בימי אחשוורוש, הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש". תיאור זמן זה, לפי המלך שמלך באותה תקופה, היה נהוג באותם ימים, כפי שמשתמע גם מהמשנה במסכת ראש השנה – "באחד בניסן ראש השנה למלכים". מאידך, תארוך כזה מקשה מאוד על זיהוי מדויק של התקופה לטווח של מאות ואלפי שנים, שעה שאיננו יודעים במדויק את רשימת המלכים ואת שנות מלכותם. בכל זאת, ננסה לסקור סקירה היסטורית כללית על תקופת המגילה

כיצד ניתן לא להזיל דמעה על שאול?! אדם שהשקיע את כל מרצו וכוחותיו בתשועת העם, כיצד כשל זה גורם לתגובה כל כך חמורה מאת ה' כלפיו?! הכאב והקושי העולים מכאן אנושיים ומובנים בהחלט – אך מהו הצד השני? מהו הדבר שבו נכשל שאול אשר גרם לתוצאות חמורות כל כך?

יהודה המכבי שהי' בבית שני, ועזר וטהר את עם ישראל וקדש שם שמים ברבים, בעת שברכו וכבדו אותו העלימו עין מזה שיש לו תואר כהן גדול, וכבדוהו בתואר משוח מלחמה, כלומר, שהוא הוא האיש עתי הקדוש וטהור שיכול לקרא את הפרשה וזה הי' כבודו אז.

יש הבדל עצום בין חובת התשובה לבין קביעה מדויקת על היחס בין אירוע פלוני לפורענות אלמונית. לחוש, ודאי שחייבים. לעשות בדק בית וחשבון נפש, ודאי שחייבים. אבל חשבון נפש שאיננו מלווה בקביעה יומרנית אלא שהאדם בא ואומר: "מי יודע, אולי", וגם על הספק הזה הוא מתעורר לתשובה.

בימי החנוכה אנו מציינים את הנס, התשועות והמלחמות. כדי להבין את משמעותם של ימי החנוכה ואת הלקחים שיש ללמוד מהם, ננסה לעמוד על דמויותיהם של מתתיהו החשמונאי, ושל יהודה המקבי.

מצד אחד, יש מקום להכיר בהבטיה הערכיים של תרבות יון. מצד שני, יש להבחין בצורה ברורה ולהכיר היכן אנו נמצאים בעימות עם תרבות זו. עימות זה אינו "חם" פחות כיום מזה שהיה בימי החשמונאים.

בחג הסוכות העתידי, לאור ההתגלות הגדולה של הקב"ה, יעלו כל הגויים לירושלים ויחוגו את החג. שמחת תורה, היום השמיני, מהווה את היום הראשון שהחתן והכלה נשארים לבדם, ולכן השמחה בו יתרה.

שתי תפיסות שונות ומנוגדות בדבר מהותו של חג הסוכות מוכרות לנו מדברי חז"ל, והן משמשות כנקודת המוצא לדיונים מקבילים במשך הדורות. האחת רואה את הסוכה כמבטאת את חיי האדם הטבעיים ואת הסוכות שישבו בהן ישראל בשעתו, ושאנו יושבים בהן לדורות, כמשתלבות בארחות חייו הרגילים והמוכרים של האדם, ואילו השניה בוחרת בכוון המנוגד ותופסת את ענין הסוכה כפרישה מן הטבע ומן העולם האנושי הרגיל לפינה נסתרת, המבודדת משאון חיי המעשה הרגילים.