קטגוריה: במדבר

מה גורם לאדם בודד לקום, להקריב את חייו ולתת לאותה אמונה למרוד נגד המוסד, לקחת נתח משמעותי מחייו, לעיתים בצורה אלטרואיסטית לחלוטין תוך שהוא מכלה את עצמו?

נראה כי פרשת קרח מכניסה אותנו לעומק חווית הקנאה, התחרותיות וההתייחסויות השונות לתפיסת המנהיגות.

הזוהר מפרש שהגורם לכשל המרגלים היה חששם מכך שלאחר הכניסה לארץ הם יצטרכו לוותר על מעמדם כמנהיגי העדה. במהלך שיעור נעסוק בכמה תורות שעוסקות בביאור דברי הזוהר הללו.

המעפילים סרבו לקבל את גזירת ה' שימותו במדבר ולא יראו את הארץ. מה משמעות קבלת הדין? עד כמה נכון לקבל אותה בהכנעה לעומת נסיון לשנות את רוע הגזרה?

סיפור המרגלים אינו חד מימדי. כל אחת מן הדמויות פועלת אחרת בסיפור ומראה דפוס התנהגות שונה ביחס לעתיד הלוט בערפל.

כמה ממורי החסידות עוסקים בהגדרתה של מידת הענווה, ובענווה המיוחדת של משה רבינו.

לכהונה יש סמכות לתפוס את מקומה של המלכות, אך רק כהוראת שעה. מהו היחס בין שני גורמים אלו ומהי משמעותה של "הפרדת הכוחות" ביניהם?

ספר במדבר מורה לנו כי ההתייחסות לדרך צריכה להיות אחרת. התוצאה אמנם חשובה, אך בדרך קורה הדבר האמיתי. בדרך נמצאת הדרמה של הקיום האנושי: משבר, התמודדות, נפילה, צמיחה ותיקון.

כהן גדול קדוש מנזיר. גם אם ייתכן שעל ידי ההינזרות עולה האדם זמנית למדרגת כהן, הרי סוף סוף אין התקדשות זו אלא לשעתה.

כיצד באה לידי ביטוי הקדושה בכל מילה בתורה, כאשר הפרקים מלאים בנתונים סטטיסטיים ובפירוט של עובדות טכניות?

בין תיאור סדרי המסע לביצוע בפועל נמצאת פרשתנו, המכילה כמה פרשיות הנראות כלל לא קשורות לעניין ואף לא קשורות אחת לשנייה. המעבר בין הסדר המופתי של המחנה לפרשיות הללו דורש הסבר.

מדוע התורה האריכה ופרטה בכל נשיא ונשיא את הרכב הנדבה, והרי כל הנשיאים התנדבו את אותה נדבה בדיוק?

רמה רוחנית גבוהה ותחושה אינטנסיבית של קרבת אלהים כמו שהיו במעמד הר סיני ובמתן תורה עלולות ליצור דחף לכיוון ההפוך.

יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"

ההליכה לארץ ישראל למצוא בה נחלה אינה רק שאיפה לאומית לפיסת אדמה פרטית. זוהי הליכה לקראת מציאות אחרת, שלמה ונכונה, כמו ההליכה לקראת השבת.

ספר במדבר עוסק בעיקרו באירועים שהתרחשו במהלך הדרך, אך בעצם ההליכה עניין מיוחד לכאורה. כתיבת הקורות את בני ישראל בזמן המסעות, מובנת; אך מה טעם בידיעת המסעות כולם?

מדוע ישנו צורך בתיאור כפול של הארץ המדוברת? הרי ידוע הן למשה והן לבני גד וראובן אלו ערים היכה ה' לפני בני ישראל, ומדוע יש לחזור על תיאור הערים פעמיים?

המגפה האמיתית מתחילה במיתת הלב ע"י התאוות, וכדי להילחם בה יש צורך ברפואה מסוג מיוחד.

מדוע דווקא בחטא בעל פעור יש דיכוטומיה ברורה – מדוע דווקא כאן, אין רצף ואין נקודת אמצע; ובעקבות זאת, עלינו להבין במה גדול כל כך מעשהו של פינחס שהודות אליו זכה לשכר כה גדול ולברית שלום עם הקב"ה.

הקשר החוזר בין הקנאות והכהונה מצריך עיון: האם הדרך בה אדם מתקדש היא על ידי מעשי הרג של בני עמו?! ולא סתם בני עמו, אלא קרובי משפחתו! ננסה לעמוד על הקשר הזה בעקבות הבנת מעשה הקנאות של פנחס לעומק.

המומים והייסורים אינם ממרקים רק מצד מאזן השכר והעונש של העולם הבא, אלא יש בהם זיכוך של האדם גם בחייו. בעל כורחו הוא נעשה פרוש יותר וגשמי פחות, ולכן רואה טוב יותר, ולעיתים ראוי יותר לזכות להשגה רוחנית.

הקדוש ברוך הוא ברא בריאה חדשה ופתח את פי האתון רק בשביל לפרסם את הביזוי של בלעם בכך שאתונו סיפקה את תאוותיו?! האם זו דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות נס כה גדול רק בשביל לבזות אדם?! נדמה שבבסיסם של דברי רבינו עומד מהלך יסודי ומשמעותי הרבה יותר, המהווה אבן יסוד משמעותית ומהותית בסיפורו של בלעם

התעלומה הגדולה של חוקת התורה היא החוקיות ההפכפכה של הפרה האדומה – זו שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים. את שורשי התכונה הכפולה הזו אפשר למצוא בתכנים שמייצגים מרכיבי מי החטאת – האזוב והארז.

בין מחלוקת קורח ועדתו שבפרשה שעברה, ובין חטא מי מריבה שבפרשתנו, פרשת חוקת, יש גם מעבר מהשנה השנייה ליציאת מצרים לשנה הארבעים. אותו מעבר איננו כרונולוגי בלבד, אלא גם חינוכי, וטומן בחובו מסר חשוב.

בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?

צריך להגדיר טוב יותר איזה חלק מדיני טומאה וטהרה אינו קיים ללא התורה ואיזה חלק קיים. ננסה לדייק מושגים אלו בעקבות עיון במקורות חז"ל.

אם נדקדק במשנה, נראה שאין סימטריה בין הדוגמאות: במחלוקת לשם שמיים מופיעים שני בעלי הפלוגתא, הלל ושמאי; אך במחלוקת שאיננה לשם שמיים, נזכרים רק קורח ועדתו ואין שום התייחסות לאהרן ולמשה שעליהם חלקו.

כיצד "אור החיים מיישב את הקושיות העולות מדברי הרמב"ם, ומה ניתן ללמוד בעקבות זאת על משמעות עבודת הלויים במקדש.

יחד עם שמירת ה'תיירים' שלנו מפני שכחת ה', באה היראה.

אנו רואים שני קטבים ביחס אל עם ישראל בזמן שהותו במדבר. לפי רבי עקיבא, זהו דור רשע, , מנגד, רבי אליעזר רואה את הדור בעין חיובית מאוד. איך נוצר כזה קיטוב בין הדעות? ומה עומד בשורש סברתו של כל אחת מהן?

משה רבינו, ברוחב דעתו, מבין שגם מהנקודה הזו שמייצגת את השפל הגדול ביותר של עם ישראל מרגע יציאת מצרים, ניתן דווקא להפיק תועלת ולגדל את שם ה'.

שתי משימות עומדות בפנינו: הראשונה – איך להינצל מן האספסופיות? איך לקבור את תאוות הבשר? והשנייה – איך לנצל אותה? איך אפשר לעבוד את ה' "בכל לבבך" – גם בעזרת התופעה הבעייתית הזו?

תקופת המדבר באה לחנך את העם, ולגרום לו להבין שכל הטוב נובע מהקב"ה. מטרתה הוא ללמד את העם לקחים לקראת ההגעה לארץ.

מדוע ההבדל הגדול בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים משמש כאחד מעיקרי האמונה?

אדם המנסה לקבל משהו – פושט ידיו כשכפיו כלפי מעלה. מדוע, אם כן, הכוהנים, הרוצים שנקבל ברכה מה' יתברך, פורשים כפיהם כאשר כפות הידים כלפי מטה?

בפרשתנו מצאנו 'ספק הלכתי' שמתברר דווקא בידי שמיים. כוונתנו, כמובן, לפרשיית סוטה. פרשייה זו אפופת מסתורין. מסתורין זה מתחיל כבר מהשאלה העקרונית בה פתחנו – מדוע כאן אנחנו נזקקים לבירור א-לוהי? וכמובן, יש את השאלה המתבקשת – כיצד תערובת המים, העפר והמגילה מבררים את מעשי הסוטה?

שני מדרשים מתוך במדבר רבה מובאים בספר 'בעל שם טוב' על פרשתנו. שניהם מובאים בדברי הבעש"ט בנוגע ליחסו של האדם לחברה שסביבו בעבודת ה'.

הפעם נעסוק בשאלה הלכתית-אמונית העולה מתוך פירושו של "אור החיים" בנוגע למניין בני ישראל בפרשתנו.

לדברי המדרש, ארץ ישראל אינה סתם מקום על פני כדור הארץ. היא אינה אלטרנטיבה שקולה לכל פיסת אדמה אחרת; היא ארצו של הקב"ה. כל חבלי הארץ הינם מעשי ידיו של ה', אך קיים יחס מיוחד בין ריבון העולם לבין הארץ המפורטת בפרשה.
במקביל – ונקודה זו מחודשת פחות – שונה היחס שבין הקב"ה וישראל ליחס שבין הקב"ה לשאר אומות העולם.

אילולא חטאו ישראל, ספר יהושע היה נכלל בתורה, ולא היה נוצר נתק בין התורה והחיים. אלא שבעומק הנתק טמונה בשורה כבירה: גם כשישראל גולה מארצו והשכינה אינה במקומה, תמיד ממשיכה התורה לעמוד ולהתקיים. התורה איננה תלויה בארץ, וממשיכה לקיים את האומה גם בגלותה. הקב"ה ממשיך תמיד להתגלות אל ישראל, ומקיים אותם גם בצרותיהם.

האמנם יש כאן רק רשימה גיאוגרפית של מקומות בהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע ישראל במדבר?

מהציווי עולה באופן ברור שמפעל החיים של משה רבנו איננו שלם כל עוד המלחמה במדין לא התרחשה. רק לאחר מילוי המשימה ייאסף משה אל עמיו. בנוסף, מהפסוקים עולה שמלחמת מדין היא מלחמה כוללת כמעט כמו מלחמת עמלק, וכמעט אין בה רחמים על האויב. מדוע המלחמה במדין צריכה להיות כה קשה?

משה יוצר מהפך תפיסתי: הוא לוקח דווקא את בני גד ובני ראובן, שלא הבינו בהתחלה את העניין הערכי שבהתנחלות בארץ, והופך אותם ל"חֲלוּצִים לִפְנֵי ה'", למנהיגי הכיבוש, שאמורים להוביל את עם ישראל במלחמה מתוך מגמה רוחנית של "לִפְנֵי ה'".

בתיאור מעשהו של פינחס והגמול שזכה לו, קיימות שתי נקודות שצריכות הסבר. האחת, מה היחס הראוי לקנאות: האם יש לראותה כדרך ראויה לא. השנייה, מה השכר שזכה לו פינחס: מה טיבן של שתי הבריתות הללו.

בעבר, נדמה היה לי שפרשת פינחס מכילה אוסף אקראי של סיפורים ומצוות שאין ביניהם מכנה משותף. אך נראה שיש בין חלקי הפרשה מכנה משותף והוא – הכנות לכניסה לארץ.

מה טיבה של עבודת בעל פעור: מה גורם לה להיות כל כך מושכת עד שבני ישראל ממש דבקים בה?

מדוע כועס ה' על בלעם, והרי הוא הלך רק לאחר שה' אמר לו ללכת? מה מטרת התייצבותו של המלאך בדרכו של בלעם?

ה"מנחת חינוך" מעלה שאלה מרכזית: רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?

טומאת מת (ורק טומאת מת) מבטאת את הטרגדיה הנוראה שבהפסקת הקשר בין הקב"ה והנפטר: הפסקת העמידה לפני ה'. לכן מת מטמא לא רק במגע כשאר הטומאות, אלא גם באהל, דהיינו במושג האנושי והלא-טבעי של 'מרחב'; מאותה סיבה טומאת אוהל נוהגת ביהודים ולא בגויים: צריך שיהיה קשר משמעותי עם הקב"ה כדי שהפסקתו תגרום להשלכות שכאלה. אם כן, טומאת מת (ובכללה טומאת אוהל) אמנם נוהגת במצב טראגי של מוות, אך הטרגדיה נובעת דווקא מעוצמתו של האדם בחייו, כאשר הוא עומד לפני ה'.

בשנה הארבעים, כשבני ישראל עומדים על סף הכניסה לארץ, מסתיים תפקידם של המנהיגים הנסיים המופלאים. ישראל עומדים בפתחה של תקופה חדשה.

כמעט תמיד מחלוקת איננה מוגבלת למישור אחד, ולרוב שיקולים ערכיים, כלכליים ואישיים, מעורים אלו באלו. דוגמא לדבר: מחלוקת קרח ועדתו.

מטרתנו בשיעור זה תהיה להבין מה היחס בין הדמויות השונות הבאות בתלונה אל משה, מה הרצונות ומהם האינטרסים של כל אחת מהן ומדוע הן מופיעות כאן יחד.

בפרשתנו, פרשת שלח-לך, מופיעה פרשיה העוסקת בשגגת "כָּל הַמִּצְוֹת" (במדבר ט"ו, כב). במבט ראשון היינו מצפים למצוא אותה בספר ויקרא יחד עם שאר השגגות. מה עניינה של פרשייה עלומה זו בפרשת שלח-לך, לאחר סיפור המרגלים?

מה ראתה התורה לספר סיפור על חטאו של אדם יחיד, ומדוע חשוב להקדיש לכך פרשייה בתורה, הרי סביר להניח שסיפור זה לא היה המקרה היחיד בכל שנות הנדודים במדבר של כישלון אדם בחטא, אלא שהתורה לא ראתה 'עניין לציבור' בפרסומם של מקרים אלו. אם כן, מה העניין מיוחד בסיפור זה שבגללו החליטה התורה לספרו?

מהו מוסר? הפילוסוף עמנואל קאנט פיתח משנה מוסרית שלפיה היותו של מעשה מסויים מוסרי או בלתי מוסרי תלויה בשאלת המניע והמוטיבציה של האדם, ולא בשאלת תוצאותיו של המעשה. כאשר אדם סיכן את חייו כדי להציל את חייה של אישה זקנה – מעשה זה הוא מוסרי, גם אם בסופו של דבר שניהם מתו (כמובן, אם הסיכון שלקח היה מחושב והגיוני). לעומתו, התפיסה המוסרית מבית מדרשם של הפרגמטיסטים התועלתניים (בנתהאם, מיל), גורסת כי רמת המוסריות של מעשה מסויים נמדדת על פי מידת התועלת המעשית שמניב המעשה לעולם. מעשה הוא מוסרי יותר ככל שהוא מצליח להניב יותר אושר ליותר בני אדם – יהיו אשר יהיו מניעיו של האדם שנקט בו. אין לכונתו של העושה ולא כלום עם המטען המוסרי המלווה את מעשיו; מטען זה נקבע רק על בסיס התוצאות המעשיות של המעשה.

בשני מקומות דנה התורה בדיני הנחלה – בפרשת פנחס ובפרשתנו, אך ישנם מספר הבדלים בין הדינים המפורטים בשתי הפרשות הללו. בפרשתנו אין שום משמעות לשבטים: הארץ מתחלקת למשפחות, כל משפחה מקבלת חבל ארץ בהתאם לגודלה, ומיקום הנחלה נקבע בגורל. בפרשת פנחס, לעומת זאת, ההתייחסות היא שבטית בעליל: המשפחה אינה מוזכרת כלל, והחלוקה היא לאנשים בודדים ("במספר שמות").

שתי הצעות עולות בדברי התנאים: אפשרות אחת היא שהארץ התחלקה בין האנשים שיצאו ממצרים (והם הורישו את הזכות הזאת לבניהם), ואילו אפשרות אחרת היא שזכות הקנין בארץ התחלקה באופן ישיר בין האנשים שזכו להיכנס אליה.
לכאורה, יש מקום לתמוה על חסרונה של אפשרות שלישית, מתבקשת יותר, שכלל אינה מוזכרת בדברי הגמרא. הקב"ה הרי הבטיח את הארץ לאבות האומה – אברהם יצחק ויעקב. ניתן היה לצפות שחלוקת הארץ תתבסס על מעבר הארץ בירושה מאב לבנו, החל בדור האבות ועד לדורם של הנכנסים לארץ. בעליה הראשוניים של הארץ לא היו יוצאי מצרים ולא באי הארץ, אלא אבות האומה, שעימם כרת הקב"ה ברית על ארץ ישראל. לפי כיוון זה, המפתח לחלוקת הארץ צריך היה להתבסס על הפעלת כללי הירושה הרגילים, כאשר המוריש הוא אברהם, כפי שמקובל בכל משפחה רגילה.

מדוע יש צורך בהדגשה העקבית של ייחוסו של פינחס לאהרן הכהן, כמו גם את כינויו "קנאי בן קנאי, משיב חמה בן משיב חמה": האם לא מובן מאליו שמעשה פינחס היה נכון ואף הכרחי?

ניתן להצביע על הקבלה בין שתי קבוצות המועדים הללו: בין ראש השנה לחג הפסח, בין יום הכיפורים לחג השבועות, ובין שמיני עצרת לחג הסוכות. ראש השנה ופסח – שניהם הם "ראשי שנים" (כדברי המשנה הראשונה במסכת ראש השנה), ושניהם מציינים את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל: בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, ובפסח הקב"ה פדה אותנו ממצרים ולקח אותו לו לעם. חג השבועות הוא חג מתן התורה, שבו ניתנו הלוחות הראשונים, ואת יום הכיפורים – כנגדו – ניתן לכנות "חג קבלת התורה", שהרי בו ניתנו הלוחות השניים . הקשר השלישי – בין שמיני עצרת לחג הסוכות – הוא ברור מאליו, שהרי הם צמודים בזמנם.

האמוראים נחלקו כאן מהו אותו דבר שראה פינחס, ששימש לו כהצדקה לביצוע המעשה הנועז שהחליט לנקוט בו.

בלעם ידע מהו רצונו של הקב"ה כשם שהאתון "ידעה" מהו רצונו של בלעם. למרות זאת, כשם שהאתון נסתה ללכת בדרכים עקלקלות, אף בלעם ניסה למצוא 'דרך עוקפת' לקיום רצון ה'

לפי הרמב"ם כל קביעה או הגדרה שמחילה התורה על המציאות נחשבת למצוה (ובלבד שלקביעה זו יש השלכות הלכתיות); ואילו הרמב"ן סבור כי רק הנחיות נורמטיביות המופנות לאדם ראויים להיכלל בכלל המצוות.

על נחש הנחושת, על ספר הרפואות שנגנז ועל הדרך שבה יש להתייחס לרפואה.

פירושים רבים ניתנו לפרשת מי מריבה, וכולם נדרשו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות העולות מפרשה קשה זו. ראשית – ההקבלה בין פרשת מי מריבה שבפרשתנו לבין פרשת מי מריבה שבפרשת בשלח היא ברורה. חלק מהפרשנים אף הסבירו שמשה חטא בכך …

חטאם של משה ואהרן קרא עוד

גם הפסוקים העוסקים בחטאו של משה, ע"פ הסבר רש"י, אמורים להוביל אותנו לבכי, אם נפנים את הלקח העולה מהם לגבי כל אחד מאתנו: לא נענשים רק על מעשים לא טובים, אלא כל הימנעות מעשיית טוב – גם היא נחשבת כחטא!

משה פונה לקב"ה, ומבקש ממנו שלא יפנה אל מנחתם של קרח ועדתו. ותמוה: וכי עלה על דעתו של משה שהקב"ה לא שלח אותו? הלא כל הוויכוח עם קרח היה על השאלה אם משה מינה את עצמו ואת אהרן מיוזמתו, או שהקב"ה מינה אותם. כיצד משה מעלה על דעתו שהקב"ה יפנה אל מנחתו של קרח? וכי הוא אינו בטוח שה' שלח אותו?

בסופו של יום העבודה בא כל אחד מהנשיאים, לוקח את מטהו – ו'חוזר הביתה': אף נשיא לא מסיק מסקנות מיוחדות, אלא שומר על השגרה כאילו כלום לא קרה. הרב עמיטל נהג להביא את דברי הרב'ה מקוצק שהדגיש את התגובה האפתית של הנשיאים נוכח נס זה: הרב עמיטל הסביר שלרוב האדם נוטה לשמור על דעתו, ולא נותן למציאות לשנות אותה.

נראה, שהשארת מצות פדיית הבכורות בתוקפה – גם לאחר החלפת הבכורות בלויים – משקפת את העובדה שהתורה לא התייאשה מהחזון שלפיו העבודה במקדש תתבצע דווקא על ידי בכורות ולא על ידי כוהנים או לוויים. חזון זה דוגל בכך שלכל עם ישראל – לכל משפחה ומשפחה בתוכו – יהיה חלק בעבודת המקדש. פסגת המפגש עם הקב"ה לא תהיה נחלה השמורה רק לשבט אחד בישראל, אלא תהיה פתוחה לציבור כולו, דרך נציגיו – הבכורות.

ככלל, ניתן לחלק את המצוות לשני סוגים כלליים: סוג אחד של מצוות הן מצוות שמוטלות על חפצים. מצוות אלו ביסודן אינן תובעות מהאדם פעולה או מעשה מסויימים, אלא דורשות את קיומו של מצב סטטי. לעיתים נדרשת פעולה כדי ליצור את אותו מצב סטטי ולעיתים לא, אך בכל מקרה – הדגש אינו על הפעולה, אלא על המצב שהיא יוצרת. הסוג השני של מצוות הן מצוות שדורשות מהאדם לבצע מעשה מסויים, ולאחר ביצועו של אותו מעשה – האדם נפטר מחובת המצוה.
ובכן, באיזו קטגוריה יש לסווג את מצוַת ציצית?

נראה שחטאם של המרגלים לא היה בעצם הפרשנות שהם הוסיפו, אלא בדעות הקדומות שעמדו מאחורי פרשנותם. בדבריהם, המרגלים חשפו את חוסר האמון שלהם בקב"ה, ואת חוסר הנכונות שלהם לקבל את דבריו כעבד הסר למרותו של אדונו.