מדוע מצווה לאכול בערב יום כיפורים?
הגמרא בברכות לומדת דין מפתיע: "תנא ליה רב חייא בר רב מדפתי: כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב'; וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך – כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב). וכן נפסק להלכה, שמצווה לאכול בערב יום הכיפורים.
הטור העלה נימוק למצווה החריגה הזו: "והוא מאהבת הקב"ה את ישראל… וציוום שיאכלו וישתו תחילה, כדי שיוכלו להתענות, ושלא להזיק להם העינוי". והרי נימוק זה תמוה לכאורה כשלעצמו: אם הקב"ה ציוונו להתענות, מכאן שרצונו הוא שנסבול ונתייסר ביום זה; ואם כך, מדוע הוא טורח להקל על ייסורינו באמצעות חובת סעודה בערב הצום?! אם נקבל את נימוקו של הטור, דומה שניאלץ להגיע למסקנה מפתיעה: הצום ביום הכיפורים – שלא כמו צום תשעה באב, ושאר התעניות – אינו בא כדי להוסיף צער ועוגמת נפש.
יתר על כן: הבית יוסף (אורח חיים סימן תר"ד) הציע שחובת אכילה בערב יום הכיפורים, היא קיום מצוות כבוד ועונג של יום הכיפורים, שאי אפשר לקיימה במלואה ביום הכיפורים עצמו, בגלל איסורי התענית: "דכיוון שיוה"כ עצמו א"א לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדים שאר ימים טובים – צריך לכבדו ביום שלפניו." ובדומה כתב רבנו יונה: "ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכפורים" (שערי תשובה, שער ד', ט).
לפי גישה זו, מצוות עינוי ביום הכיפורים משמעה פרישה מכל ענייני העולם הזה, אך אין לתורה שום עניין לגרום לנו ביום הקדוש צער או סבל. היום כיפורים אנחנו מתרחקים מכל ענייני העולם הזה, אך עינוי הנפש אינו עינוי של אבל (כמו בתשעה באב) אלא עינוי של שמחה.
(הרב חיים נבון, מאתר דעת)