ואבדתם את שמם מן המקום ההוא

הדפסה

יסוד היסודות

אחת המצוות המופיעות בפרשת השבוע שלנו מחייבת אותנו להשמיד מן הארץ, עם הכניסה אליה, את עובדי העבודה הזרה ואת עבודתם הזרה:
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: (דברים יב, ב-ג)

מצווה זו קיימת לא רק בזמן כניסת ישראל לארצם, אלא נוהגת עד ימינו אנו, כמבואר בשולחן ערוך:
מצוה על כל המוצא עבודת כוכבים שיבערנה ויאבדנה. וכיצד מבערה, שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. (וה"ה [והוא הדין] במשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב)) (בית יוסף בשם הרמב"ם). (שו"ע יורה דעה סי' קמו, סע' יד)

המצווה הזו, כמו מצוות רבות הנוגעות לדיני עובדי כוכבים ומזלות בארץ ישראל, נוגעת באחד מיסודות האמונה היותר בסיסיים שקיימים בתורתנו הקדושה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות של יהרג ואל יעבור. לא בכדי שתי הדיברות הראשונות מעשרת הדיברות, המצוות היחידות שעם ישראל כולו שמע מפי הגבורה, עוסקות ביסודות הרוחניים הללו. הרמב"ם, בחלק השלישי של מורה נבוכים, מבין שהמאבק בעובדי עבודה זרה הוא הטעם לרבות מן המצוות, ובהחלט ניתן לומר שמדובר על אחד מהיסודות החשובים ביותר בתורת ישראל. תורת ישראל היא זו שחידשה לעולם כולו את האמונה בקל אחד וקשה להפריז בחשיבותו של יסוד האמונה השורשי הזה.

כשאנו קוראים את פרשת השבוע ניתן למקד ולדייק יותר את הדברים. אפשר לומר שיסוד אמונה זה גם קשור בקשר הדוק עם ישיבת עם ישראל בארצו. חלק גדול מנאומו של משה רבנו לפני מותו, על סף כניסת בני ישראל לארץ, מוקדש למאבק עיקש ובלתי פושר בעובדי עבודה זרה. ניתן למצוא את חובת הכרתת שבעת העממים, החובה המופיעה בפרשתנו לעקור עבודה זרה מן הארץ, דין עיר הנידחת ועוד כהנה וכהנה. מי שיעיין בפרשתנו יראה שהתורה ממש עומלת בה להנגיד בין עבודת האלילים לעבודת ה'. בניגוד לעבודה זרה, שעבודתה מפוזרת, לא רק לאלילים הרבה אלא גם במקומות הרבה: "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", עם ישראל מצטווה: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם… כי אם אל המקום אשר יבחר ה'…. לשכנו תדרשו ובאת שמה". רבים הבינו שציווי זה 'לא תעשון כן' נוגע גם להריסת מזבחות העבודה הזרה בה פתחנו, ומכאן למד בעל ספר היראים את כל דיני כיבוד בית הכנסת מן התורה.

החובה להכרית את עובדי העבודה הזרה מן הארץ אינה קשורה אך ורק להתנגדות העקרונית של התורה לעבודת אלילים, אלא יש בה גם מישור פרגמטי ביותר: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים יב, ח). הישיבה בארץ ישראל יחד עם עובדי כוכבים עלולה לגרום להתבוללות ולנהירה אחרי עבודה זרה.

ונחנו מה

ב"ה זכינו בימינו לתחיית עם ישראל בארצו, לימי שיבת ציון חדשים בהם עם ישראל מקים מדינה ריבונית בארץ ישראל אחרי שנות גלות מרות וקשות. אלא שבניגוד לכניסת בני ישראל לארץ, בימינו אנו אין אפילו ניסיון של עם ישראל לעקור את העבודה הזרה מארצו. אדרבה, כחלק ממשרד הדתות של מדינת ישראל ישנם תקציבים שמיועדים להקמת מסגדים, כנסיות, גנים בהאיים ועוד. 

לכאורה, כל עובד ה' שנתקל במצב כזה צריך לזעוק עד עמקי נשמו – אך לא מצאנו, גם בציבורים המחמירים ביותר, שיש על זה פוצה פה ומצפצף. ישנן הפגנות על שמירת שבת, גיוס לומדי תורה, ענייני כשרות ועוד, אך היסוד החשוב ביותר, עליו מושתתת היהדות כולה, נמוג כלא היה. כאילו נאומו של משה רבנו נאמר אך ורק לדורו, ופרשת השבוע שנקרא בבית הכנסת כבר לא רלוונטית לימינו אנו.

נדמה לי כי אנחנו חייבים, לכל הפחות, לשאול את עצמנו – מדוע ולמה? כיצד ייתכן שעם ישראל לא רק שלא יקיים את ציווי התורה להכרית עבודה זרה מארצו, אלא אף לא ירגיש שיש בזה בעיה כלל?

ההלכה והמעשה

בדברים הבאים נפרוש כמה וכמה תשובות, מרבותינו הראשונים ועד חכמי זמננו, מדוע אין אנו מבערים עבודה זרה מארצנו. אך רגע לפני כן ברצוני להדגיש שעצם חומרת האיסור של עבודה זרה פשוטה ומוסכמת על כולם. מבלי להיכנס לשאלה כיצד מגדירים עבודה זרה (והאם דתות הנצרות והאיסלאם עונות על הגדרים הללו), החובה להוקיע עבודה זרה לא נמוגה ולא נעלמה. ישנן סיבות, כפי שנראה מיד, שבגללן אנו לא מקיימים את המצווה כיום, אך את יסודות האמונה שבבסיסה אסור לנו בשום פנים ואופן לעזוב ולשכוח. ההלכה נשארה על כנה, אך למעשה, מסיבות כאלו ואחרות, היא אינה נוהגת.

יד ישראל תקיפה

הרמב"ם בהלכות עבודה זרה מתייחס לחובה לגרש את עובדי הכוכבים מן הארץ והאיסור לגור בשכנותם. בסוף הפרק הרמב"ם מסביר מדוע בזמנו לא נוהגים כך:
אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות] תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח. (הלכות עבודה זרה לרמב"ם פרק י הלכה ו)

הרמב"ם מביא כאן שני תנאים לקיום המצווה: שעם ישראל בארץ ישראל, ושיד עם ישראל תקיפה על אויביו. יד ישראל תקיפה הוא מושג שמתייחס לא רק ליכולת הצבאית של עם ישראל, אלא ודאי שיש לו גם משמעות בפן המדיני. האם ניתן כיום, מבחינה מדינית, לגרש את עובדי העבודה הזרה מן הארץ, או לא לאפשר להם לחיות בארץ, מבלי שזה יוביל למשבר מדיני קשה ביותר של עם ישראל מול כל העולם כולו? היסוד לכך שכשיד ישראל אינה תקיפה אין הם חייבים לקיים את המצווה מונח בעובדה שעדיף לדאוג לקיומו הגשמי של עם ישראל, לפני שמבערים את העבודה הזרה מן הארץ. אמנם איסור עבודה זרה הוא איסור של יהרג ואל יעבור, אך כאן לא מדובר על האיסור לעבוד עבודה זרה עצמו, אלא על איסורים שנועדו למנוע מציאות בה עם ישראל ידרדר לעבוד עבודה זרה, והאיסורים הללו עצמם אינם בגדר יהרג ואל יעבור. 

אפשר שמלבד ההבנה הפרקטית שכאשר יד ישראל לא תקיפה על אומות העולם יצא שכרנו של השמדת האלילים בהפסדנו במלחמה מול אויבינו, ישנו יסוד רוחני נוסף שקשור ליד ישראל התקיפה על האומות. יד ישראל תקיפה מתאר מצב בו עם ישראל נמצא בעליונות מדינית, עד כדי כך שהוא מנהל את חייו בצורה עצמאית, ללא תלות באומות אחרות כלל. מציאות כזו מראה על רמת השגחה גבוהה ביותר, בה הקב"ה מעלה את קרן ישראל בקרב האומות. ייתכן שהשמדת האלילים היא מצווה שצריך לקיים רק כאשר עם ישראל נמצא במדרגה גבוהה, והקב"ה משגיח עליו ונוכח בעולם, עד כדי כך שהעם הנושא את שמו בעולם מתקיים כיחידה בפני עצמו, בלי תלות באחרים כלל.

דרכיה דרכי נעם

ניתן אולי לקשר את דין 'יד ישראל תקיפה' לדין נוסף שמובא ברמב"ם, שלפיו יש הבדל בין היחס הראוי לעכו"ם על פי ההלכה העקרונית לבין הנהוג בפועל. בהלכות מלכים מתייחס הרמב"ם לרצף הלכות בהן מעיקר הדין יש הבדל בין עכו"ם לישראל, ובכל זאת אנו נוהגים להתייחס אליהם באופן שווה. בהלכות גמילות חסדים, הכוללות בתוכן ביקור חולים וקבורה, ובהלכות צדקה נצטווינו לגמול חסד עם אחינו. בפשטות, חובות אלו אינם קיימים כלפי עכו"ם, שהרי אלו חובות שאינם מעיקר הדין אלא נוגעים ליחס האישי המיוחד שיש בין חברי אותה קבוצת שייכות. אלא שהגמרא קובעת שגם בדינים אלה מתייחסים לעכו"ם כשווים לעם ישראל, מפני דרכי שלום:

ת"ר [תנו רבנן]: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום. (גיטין סא ע"א)

גם כאן, בפשטות מדובר בקביעה פרקטית לחלוטין – בשביל לשמור על שלום עם ישראל בעיני הגויים ולא לגרום לזעמם, צריך 'לבלוע' את הגלולה ולפרנס עניי עכו"ם יחד עם עניי ישראל. בניסוח מעט אחר, אפשר לומר שאם אנו רוצים שעכו"ם ידאגו לעניים שלנו כשח"ו נצטרך זאת, כדאי לנו לדאוג עכשיו לעניים שלהם. הדאגה לעניים כאן אינה נובעת מחסד, אלא מחשיבה פרגמטית ותועלתנית. 

אלא שהרמב"ם בהלכות מלכים לוקח את הדברים צעד אחד קדימה, ורואה בכך רעיון רוחני, שגם העכו"ם הם יצירי הקב"ה:
אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. (הלכות מלכים פרק י הלכה יב)

כחלק מדרכי הקב"ה נוקטת התורה בדרכי נעם. הרמב"ם מבין שכאן ישנו יישום של העיקרון הגדול הזה. 'דרכי שלום' אין הכוונה רק שיחסינו עם הגויים יהיו סבירים, אלא יש כאן יישום של עיקרון השלום בעולם. שמו של הקב"ה שלום ודרכיו בתורתו הקדושה הן דרכי שלום. אם כן, הרמב"ם הופך את החובה לפרנס עניי עכו"ם מנקודה תועלתנית ליסוד רוחני.

קידוש השם

ניתן לעשות דבר דומה גם בסוגיה שלנו. אמנם לא נאמר בה בשום מקום העיקרון של דרכיה דרכי נעם, ולפי טבע העולם, בהשמדה של עבודה זרה אין ביטוי מובהק של נעם. אך את העיקרון לפיו אין כאן נקודה מעשית תועלתנית גרידא אלא נקודה רוחנית עמוקה יותר ניתן ליישם גם כאן. המלחמה שהתורה מקדשת בעבודה זרה מושתתת, כמו שביארנו לעיל, על היות ההימנעות מעבודה זרה יסוד חשוב באמונה. המצוות בהן דנו אינן עוסקות בצורה ישירה באיסור לעבוד עבודה זרה, אלא בצורך לבזותה ולגנותה. כך פוסק השו"ע, בעקבות הגמרא בעבודה זרה:
צריך לשרש אחר האלילים ולכנות להם שם גנאי. (שו"ע יורה דעה סי' קמו סע' טו)

הגמרא לומדת דינים אלו מהפסוקים בפרשתנו:
דתניא, ר"א [רבי אליעזר] אומר: מנין לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה? ת"ל [תלמוד לומר]: ואבדתם את שמם, אמר לו ר"ע [רבי עקיבא], והלא כבר נאמר: אבד תאבדון. אם כן, מה ת"ל ואבדתם את שמם מן המקום ההוא? לכנות לה שם. יכול לשבח? לשבח ס"ד [סלקא דעתך]? אלא, יכול לא לשבח ולא לגנאי? ת"ל: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא – קורין אותה בית כריא, עין כל – עין קוץ. (עבודה זרה מה ע"ב)

אחד היסודות הרוחניים בעקבותיהם אנו נדרשים לבער עבודה זרה, לשרש אחריה ולקרוא לה שם גנאי, הוא היסוד של קידוש השם. כאשר עבודה זרה נעקרת מן הארץ שמו של הקב"ה מקודש, שהרי הגויים רואים שאליליהם הם עץ ואבן ואין בהם ממש. אם כן, מלבד הצורך בהרחקת עבודה זרה מישראל, יש כאן צורך גם כלפי חוץ בגילוי שמו של הקב"ה, ידו החזקה וזרועו הנטויה בעולם.

היסוד הרוחני הזה כמעט ולא ניתן להשגה בימינו אנו. אם אכן עם ישראל ישרש אחרי עבודה זרה בארץ ישראל, ואפילו רק יקרא לה שם – לא בטוח שהדבר יביא לקידוש השם, ואף ייתכן בהחלט שהוא יביא לחילולו. לנקודה הזו יש חשיבות מרובה, בייחוד בימינו, כאשר הצורך להרחיק את עם ישראל מעבודה זרה הולך ופוחת, במידה מסוימת. הגמרא במסכת יומא (סט ע"ב) מספרת שחכמי ישראל שחטו את יצרא דעבודה זרה. ואכן, בימינו אנו היצר לעבוד עבודה זרה אינו כה גדול. במציאות כזו ייתכן שהיסוד של קידוש השם שישנו במצוות אלו תופס את מרכז הבמה, וכאשר לא ניתן להשיגו עדיף להימנע מפעולות כאלו כלל ועיקר.

יסוד זה נכון גם ביחס למומרים. בנושא זה ישנו שוני עצום בין הדינים המופיעים בגמרא, שמורידים ולא מעלים אותם מהבור, כלומר הורגים אותם, ובין ימינו אנו, בהם אנחנו מצרפים מומרים למניין. כאשר היסוד הוא הרצון לשמור על דת ה' ולקדש את שמו בעולם, גם לשיקולי הזמן והסביבה יש משמעות מכרעת.

לא נשכח

 עם כל מה שכתבנו, ישנה גם סכנה גדולה מאוד באדישות הקיימת היום לעבודה זרה בארץ ישראל, שיש לעמוד עליה וגם להציע לה פתרון. במקרים מסוימים האדישות עלולה להיגרר ולהפוך אט אט להבנה שאולי אין פגם גדול כל כך בעבודה זרה, שהרי היא נמצאת בקרבנו, אנחנו מכירים את עובדיה, מכבדים אותם ועוד כהנה וכהנה. זו אכן אחת הסכנות ממנה מזהירה התורה. לא סתם פרשיה זו מסתיימת בדרישה: לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם, אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: (דברים יב, ח)

התורה מזהה את האפשרות שעם ישראל ימשיך את אותם מעשים שעושים הגויים עובדי האלילים בארץ ישראל, וממילא אין סיבה שהם יירשו את הארץ ולא אנשים אחרים. לכך גם מכוונים, במידה מסוימת, הציוויים המופיעים בתחילת הפרשה שבהם עסקנו.

בשביל לא ליפול ולהידרדר לאותו מצב שמתארת התורה, נראה שלפחות בלב פנימה עלינו להרגיש את הרגשות שעליהם מצווה התורה כלפי עבודה זרה. התיעוב של עבודת אלילים, הביזוי והלעג לה אינם סתמיים. מדובר באמת במעשה שאין לו כל תכלית והוא אינו דומה לעבודת ה' שהיא האמת לאמיתה, אלא הוא שקר וכזב.

בימינו אנחנו צריכים להתפלל שהקב"ה ייתן לנו את הכוחות להפריד בין מחשבת הלב, שיודעת שעבודת האלילים היא הבל, ובין מעשינו, שאינם משקפים זאת במאת האחוזים. בנוסף, עלינו להמשיך ולהתפלל שהקב"ה ישיב את העבודה לירושלים ונזכה שיד ישראל תהיה תקיפה, במלוא מובן ופאר המילה, על כל העולם כולו, שכל העולם כולו יראה את דת האמת וישבר את מצבותיו ויכרות את אשריו מעצמו ושעבודה זרה תיעקר מן הארץ. 

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).