ארץ טובה

הדפסה

משה רבנו, כחלק מדברי הפרידה שלו מבני ישראל בספר דברים, מזהיר אותם מסכנת גבהות הרוח ומחוסר תשומת הלב לקב"ה שעלולים להיגרם כתוצאה מהכניסה לארץ. כאשר בני ישראל נכנסים לארץ טובה ונהנים מכל טוּב מתעורר החשש ששמו של הקב"ה יישכח:
וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (דברים ח, ו-יד)

כחלק מההתמודדות עם שכחת הקב"ה מתוך השפע, משה רבנו מצווה את בני ישראל במצוות ברכת המזון: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", שדרכה בני ישראל יפנימו ויבינו שהטוב בארץ ישראל מגיע מהקב"ה.

הארץ והגלות

ברובד הפשוט, החשש שבני ישראל ישכחו את הקב"ה מגיע יחד עם השפע הגדול שהוא ישפיע עליהם. דרכו של עולם היא שכאשר אדם רעב ללחם הוא פונה לקב"ה, אך כאשר יש לו כל טוּב הוא שוכח את בוראו. אכן קיים חשש כזה, וכאשר מתקדמים בספרי הנביאים רואים עד כמה הוא התממש, וגם בימינו אנו ניתן לראות את השלכותיו. ראוי לשאול את השאלה: מדוע הקב"ה אכן נותן לבני ישראל את אותו השפע? התורה עצמה מעידה כי הקב"ה גם יודע להרעיב ולענות את בני ישראל בשביל ללמדם על מציאותו בעולם: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. (שם, ג)

אמנם מתבקש שהקב"ה גם ישפיע טובה לעם ישראל אותו הוא אוהב ובו הוא בוחר, אך מהפסוקים עולה שמקומו של הרע בגלות ואילו הטוב עתיד להגיע בארץ ישראל. בפשטות, הדברים אינם מוכרחים, שכן גם בגלות יכול עם ישראל לשבת בנחת רוח (כמו שאנו אף רואים בימינו במקומות מסוימים) ואף בארץ ישראל ייתכנו לבני ישראל ימים קשים. ברצוני להציע בדברים הבאים שהחילוק בין מצבם החומרי של בני ישראל בארץ ובחו"ל לא קשור אך ורק לחומר, אלא יש בו גם קריאה רוחנית של תפקידו של עם ישראל בארץ ישראל.

סגולת ארץ ישראל

הראי"ה זצ"ל, באורות ארץ ישראל בפסקה הראשונה, מחדש חידוש עצום:
ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. (אורות ארץ ישראל, פרק א פסקה א)

בדברי הרב זצ"ל יש אמירה כללית שארץ ישראל אינה רק אמצעי גשמי, מקום בטוח בו עם ישראל יוכל לחיות, אלא חלק מהסגולה של קיומו של עם ישראל. הדברים צריכים עוד ביאור וננסה בדברים הבאים ללבן אותם מעט ולהבין כיצד הם קשורים ליחס בין עבודת ה' בחו"ל ובארץ.

הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל נוסד בראשית היווצרו של עם ישראל. הציווי הראשון שמצוּוֶה אבי האומה, אברהם אבינו, הוא ללכת אל הארץ שהקב"ה יראה לו. עוד לפני שאנו יודעים מיהו אברהם ומהו עם ישראל, לעם הזה יש ארץ. העובדה הזו מצביעה על כך שהארץ אינה רק מקום לחיות בו בנחת, אלא מקום בעל משמעות רוחנית מיוחדת יותר. 

עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. (משנה כלים א, ו)

המשנה מלמדת שהאדמה בארץ ישראל קדושה יותר. קדושה זו באה לידי ביטוי במצוות מיוחדות הנוהגות בארץ ישראל: מצוות התלויות בארץ. ההגדרה למצוות אלו במשנה במסכת קידושין מנוסחת כך: 
כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ. (משנה קידושין א, ט)

דהיינו, מצווה שתלויה בקרקע אפשר לקיים רק בארץ ישראל, ומכאן משמע שהקרקע של הארץ הזו קדושה יותר. אך גם דבר זה דורש ביאור – מה זה אומר שקרקע קדושה יותר? והאם זה קשור רק למצוות התלויות בארץ, או שקדושה זו באה לידי ביטוי במובנים ומשמעויות נוספות?

כדי ללבן שאלות אלו נעיין מעט במחלוקת הלכתית מרתקת בין רבותינו הראשונים. המשנה במסכת כתובות (יג, יא) מביאה דין לפיו אם בעל או אישה רוצים לגור בארץ ישראל, ביכולתם לכפות על בן הזוג לעבור לדור עימם בארץ. התוספות מביאים בשם רבנו חיים שדין זה כבר אינו נוהג בימינו:
והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם. (תוספות כתובות קי ע"ב ד"ה הוא אומר לעלות)

לפי הבנת רבנו חיים, מכיוון שאין אנו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ בצורה תקינה, כבר אין מצווה לדור בארץ ישראל. מדבריו עולה ההבנה שכל המצווה לגור בארץ ישראל כרוכה בכך שיש בה מצוות מיוחדות, וממילא כאשר לא ניתן לקיימן שוב המצווה אינה קיימת.

רוב הראשונים אינם מקבלים את דבריו של רבנו חיים, ומבינים שמצוות יישוב הארץ היא מצווה עצמאית, שאינה מסתכמת רק ביכולת לקיים את המצוות התלויות בארץ. אפשר להציע שביסוד מחלוקת זו עומדת השאלה האם המצוות התלויות בארץ הן הסיבה לקדושת הארץ, או שמא הן סימן לקדושה עצמאית נפרדת. בכל מקום בו יש קדושה אנחנו מוצאים מצוות ואיסורים נוספים. כך למשל, לכהנים יש מצוות ואיסורים שאינם שייכים לכלל העם, בימים המקודשים ישנם איסורים שאין בימים אחרים, והגיוני שהדבר נכון לא רק בקדושת האדם והזמן אלא גם בקדושת המקום. אך בכל הקדושות האחרות האיסורים אינם הסיבה לקדושה אלא תולדה שלה – כהנים הם קדושים כי תפקידם לשרת את ה', והימים הטובים קדושים מכח הסגולה הרוחנית שיש בהם, האירועים שאירעו בהם ועבודת ה' המיוחדת להם. מסתבר, אם כן, שגם לארץ ישראל ישנה קדושה עצמית משלה ויש להבין מהי.

כוחה הרוחני של ארץ ישראל

מלבד המצוות התלויות בארץ ישנם דברים רוחניים נוספים ששייכים רק בארץ ישראל. ננסה לעבור עליהם וללמוד מהם על טיבה של קדושת ארץ ישראל:

במכילתא דרבי ישמעאל מבואר שמקומה של הנבואה הוא בארץ ישראל בלבד:
ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות… תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'. (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא מסכתא דפסחא, פרשה א ד"ה בארץ מצרים)

ואכן רוב הנביאים התנבאו בארץ ישראל. 

בהלכות דיינים ישנו הבדל בין דיינים סמוכים, כאלו שקיבלו סמיכה לדיינות איש מפי איש עד משה רבנו ויכולים לדון גם דיני קנסות ונפשות, ובין דיינים שאינם סמוכים, שכוחם לדון מוגבל. דיינים סמוכים נקראים בתורה בלשון 'א-להים', ובכך מסבירה התורה שהדיין מייצג את דבר ה' בעולם, שכן הוא ממשיך את כוחו של משה רבנו להביא את דבר ה' לעולם. דבר זה לא מתקיים כאשר מדובר בדיין שאינו סמוך. הרמב"ם בהלכות סנהדרין פוסק, בעקבות דברי חז"ל, שסמיכת הזקנים נעשית דווקא בארץ ישראל:

אין סומכין זקנים בחוצה לארץ ואף על פי שאלו הסומכין נסמכו בארץ ישראל, אפילו היו הסומכין בארץ והנסמך חוצה לארץ אין סומכין, ואין צריך לומר אם היו הסומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ. (הלכות סנהדרין לרמב"ם פ"ד ה"ו)

ישנו דין נוסף שקשור לדיינים וליכולתם לדון, והוא לא ייחודי רק לארץ ישראל אלא אך ורק למקום המקדש:
מ' [ארבעים] שנה עד לא חרב הבית – גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות. למאי הלכתא? א"ר [אמר רב] יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות… אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות. מ"ט [מאי טעמא]? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו, דכתיב: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם.
[תרגום: ארבעים שנה קודם שנחרב בית המקדש – גלתה הסנהדרין ממקומה וישבה לה בחנות. לאיזו הלכה נאמר דבר זה? אמר רב יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו עוד דיני קנסות… אמר רב נחמן בר יצחק: אל תאמר שלא דנו דיני קנסות, אלא אמור שלא דנו דיני נפשות. מה הטעם? כיוון שראו שרבו הרוצחים ואינם יכולים לדון את כולם, אמרו: מוטב שנגלה ממקומנו למקום אחר, כדי שלא יתחייבו מיתה. שכן כתוב "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", מלמד שהמקום גורם.] (בבלי עבודה זרה ח ע"ב)

אנחנו רואים בפירוש בגמרא שהמקום, לשכת הגזית, הוא שנותן לבית הדין את הכח לפסוק בדיני נפשות. דיני נפשות הם החמורים שבדינים, מפני שבהם בית הדין לוקח את חייהם של בני אדם. הכח לקחת חיים שייך אך ורק לקב"ה, ולכן רק כשבית הדין דן מכוחו ובסמוך לביתו הוא יכול לקחת חיים. 

ממילא חשוב להזכיר כאן דבר נוסף וחשוב מאוד – בית המקדש, ביתו של הקב"ה, בו הוא משרה את שכינתו ועושה לו דירה בתחתונים.

מעל הכל ישנה גמרא תמוהה ביותר, שייתכן שתשפוך הרבה אור על הגמרות שראינו עד עכשיו. הגמרא בכתובות אומרת דברים שעל פניו קשה לקבלם, שמי שגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה ואין לו א-לוה:
ת"ר [תנו רבנן]: לעולם ידור אדם בא"י [ארץ ישראל] אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' [שנאמר]: לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים. (בבלי כתובות קי ע"ב)

מדוע אדם שדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה? וכאילו עובד עבודת כוכבים? הרי בפשטות, אין כל כפירה במגורים בחו"ל, אז מדוע הגמרא מתנסחת בצורה כה קשה?

ארץ הייעוד

לעם ישראל יש תפקיד בעולם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". עם ישראל נושא את שם ה' בעולם ותפקידו להיות אור לגויים, שיראו את שם ה' הנישא על בני ישראל וישוב ליבם אל בורא העולם. 

התפקיד הזה של עם ישראל, לגלות את השכינה השורה בעולם, יכול להיעשות רק בארץ ישראל. הדרך של עם ישראל לגלות את שם ה' בעולם נוגעת לבית המקדש: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", שמהווה את ה'דירה בתחתונים' של הקב"ה ואת מרכז התגלותו בעולם. מקומו של בית המקדש הוא בארץ ישראל. 

כך גם הנבואה, שדרכה מביא עם ישראל את דבר ה' לעולם, מקורה בארץ ישראל, כמו שראינו.

ביטוי נוסף לגילוי שם ה' בעולם הוא התורה, שגם היא במקורה בארץ: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' בירושלים".

רק בארץ ישראל ניתן לשפוט על פי דבר ה' ולסמוך דיינים, כי רק בה שם ה' נגלה. 

הרעיון שהישארות עם ישראל בארצו תלויה ביכולתו לראות את שם ה' שנקרא עליה הוא אחד הרעיונות החוזרים ונשנים בספר דברים. על פי הרעיון שראינו כאן, לא מדובר על ענישה בלבד אלא על ההשלכה הטבעית של העובדה שכאשר עם ישראל אינו מסוגל לקיים את ייעודו, קריאת שם ה' בעולם, ישיבתו בארצו נהיית מיותרת וסתמית.

אם נכונים הדברים, ארץ ישראל קשורה בקשר סגולי עמוק, כמו שביאר הראי"ה זצ"ל, לתפקידו ותכליתו של עם ישראל. שהרי רק בארץ ישראל עם ישראל יכול להגשים את ייעודו, ולגלות ולייחד את שם ה' בעולם. על כן מי שגר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה או עובד עבודה זרה. וודאי שאין כאן עבודה זרה ממשית, אך יש כאן חוסר יכולת להגיע אל הייעוד והתכלית של עם ישראל, שלשמם הוא הגיע לעולם.

הנקודה העמוקה הזו יכולה בהחלט להיות גם הסיבה לאותן מצוות מיוחדות התלויות בארץ. הדרך בה עם ישראל מגלה את הקב"ה בעולם היא המצוות – כאשר יהודי עושה מצווה הוא מוכיח במעשיו שהקב"ה אינו רק רעיון תיאורטי חלילה, אלא מציאות ממשית שבאה לידי ביטוי בחיי המעשה. לכן בארץ ישראל המצוות כוללות גם את רגבי האדמה, המקום הגשמי ביותר, שכן הארץ כל כולה משועבדת להבנה שהקב"ה מנהיג את העולם.

המהות של רוב המצוות התלויות בארץ היא ההבנה הזו: בתרומות ומעשרות, ביכורים וכדו' אנחנו מבינים שהיבול בארץ ישראל ובעולם כולו נתון לחסדיו של הקב"ה, ודרך הפרשתם אנחנו מגלים לעולם כולו את אמונתנו. כך גם שנות השמיטה והיובל מגלות שהקב"ה הוא שמנהיג את העולם, וכן על זו הדרך. 

מצוות יישוב ארץ ישראל

ייתכן שהבנה יסודית זו משפיעה גם על גדרי מצוות יישוב הארץ. בפשטות המצווה היא לגור בארץ או לקנות בה בית וכדו', שכן כך מרבים את יושבי הארץ. אך חידוש גדול מצאנו בדברי החתם סופר, לפיו כל פעולה חקלאית בארץ היא קיום מצווה ממש:

מכאן ואילך תוספת דברי תלמידו הפעוט כמוני נלע"ד [נראה לעניות דעתי] רבי ישמעאל נמי [גם] לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ [הכא נמי] לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה [בעוונותינו הרבים] בין או"ה [אומות העולם] וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן מודה ר"י [רבי ישמעאל] לרשב"י. (חתם סופר על סוכה לו ע"א ד"ה דומה לכושי)

לדברי החתם סופר, כל מקצוע יכול להיות בגדר מצווה, אך רק בארץ ישראל. בחו"ל העיסוק בעבודות חול במקום בלימוד תורה גורם לעבודת ה' להיות חורבן. ייתכן שאפשר להבין רעיון מבהיל זה על פי היסוד שלמדנו – מכיוון שתפקידו של עם ישראל בארץ ישראל הוא להפיץ את בשורת מלכות ה' וייחודו בכל העולם, אזי כל הצלחה ובניין של עם ישראל בארץ ישראל מרבה ומגדיל את הרעיון האלוקי הזה, ובלבד שנקרא את שם ה' על אותה המלאכה. לכן בארץ ישראל גם הפירות הגשמיים ביותר הם בעלי תפקיד רוחני גדול וגבוה. 

נסיים בדבריו היקרים מפז של הב"ח. נחלקו הראשונים האם לומר בברכה מעין שלוש 'ונשבעה מטובה', שכן משתמע מכך שהרצון להיכנס לארץ ישראל הוא רק בשביל לאכול מפירותיה, ולכאורה אין בכך מעלה. הב"ח מצדיק את המצדדים בנוסח זה וטעמו:

תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי (במדבר לה, לד) ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה. (ב"ח או"ח סימן רח ס"ק ח ד"ה וכתב עוד)

כאשר יהודי אוכל מפירות הארץ אלו לא סתם פירות, אלא פירות שמתוכם, מתוך המצוות הנוהגות בהם ומתוך ההכרה דרכם במלכות ה' בעולם, שם ה' נקרא על העולם כולו.

לסיכום

נחזור לפרשתנו ולדברים בהם פתחנו. לאחר שעומדים על הרעיון הרוחני של עם ישראל בארצו קל להבין מדוע חששו של משה לפני הכניסה לארץ גדול כל כך. עם ישראל נכנס לארץ ישראל לא רק בשביל לקבל מנוחה ומרגוע, אלא בשביל להפיץ את שם ה' ורעיון מלכותו לכל העולם כולו. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי רק בארץ ישראל ורק מתוך השפעת טובתו של הקב"ה על עם ישראל, כך שהעולם כולו יראה בטוב ה'. אלא שכאן מגיע תפקידו הקריטי של עם ישראל – כאשר עם ישראל יידע להכיר בטובה הזו, המגיעה אליו בארץ ישראל, מקום התגלות השכינה, הוא יפרסם את שם ה' דרך הטובה הזו בכל העולם כולו. אבל אם חלילה עם ישראל ישכח את ה', ממילא הטובה הזו מיותרת. מכאן שהעובדה שמקור הטוב הוא בארץ ואילו הקושי הוא בגלות איננה סתם, אלא היא נובעת מרצונו של ה' לגלות את שמו בעולם על ידי עם ישראל בארץ ישראל דרך תורת ישראל.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).