עשר לשונות התפילה
פרשתנו פותחת בתפילה של משה רבנו הנאמרת בלשון 'תחינה'. בכל מקום שבו תפילה מופיעה בפסוקים היא מביאה את חז"ל לעיין בשאלת מהותה וחשיבותה של התפילה. שאלה זו היא אחת מהשאלות המרכזיות בחיי היום יום של כל עובד ה'. בתפילה שמופיעה בפרשתנו ישנה ייחודיות נוספת שמצריכה עיון. התפילה בפרשתנו לא מופיעה כחלק מסיפור הדברים של התורה עצמה, אלא כחלק מנאומו של משה. משה רבנו כבר סיפר לבני ישראל בפרשת דברים שהוא לא יכנס לארץ ושיהושע יחליף אותו, ולכן אין צורך, לכאורה, להזכיר שוב את תפילתו. העובדה הזו מעוררת את השאלה מה חשיבותה של תפילה זו, בייחוד בעקבות העובדה שהיא כמעט לא שינתה דבר, שהרי היא לא התקבלה ומשה רבנו לא הורשה להיכנס לארץ.
דברים רבים ניתן ללמוד מתפילתו של משה, גם בהלכות תפילה וגם ב'הלכות' מנהיגות והשאלה כיצד מנהיג צריך להתייחס לחטאיו ולכשלונותיו.[1] אך בשיעורנו ננסה להציע נקודת מבט אחרת על החשיבות הגדולה של שיתופו של משה את בני ישראל באותה תפילה ובעובדה שהיא לא התקבלה, כחלק חשוב מהבנת היסוד הרוחני של התפילה והשאיפה הרוחנית שצריכה להיות לעם ישראל ערב כניסתו לארץ.
עשרה לשונות של תפילה
המדרש שם לב ללשון המיוחדת של התפילה בה משתמש משה רבנו: "ואתחנן". אגב הלשון המיוחדת הזו מציין המדרש שישנן לשונות רבות של תפילה בתורה:
א"ר [אמר רבי] יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן, שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים, שועה צעקה, שנאמר (שמות ב, כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו', נאקה דכתיב (שם כד) וישמע אלקים את נאקתם, רנה ופגיעה דכתיב (ירמיה ז, טז) אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי, ביצור וקריאה דכתיב (תהלים יח, ז) בצר לי אקרא ה', ניפול, דכתיב ואתנפל לפני ה', פילול, דכתיב (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, ותחנונים דכתיב ואתחנן אל ה' ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. (דברים רבה פרשה ב סימן א)
כשמעיינים היטב בדוגמאות אותן מביא המדרש מבחינים בנקל שחלק מן הלשונות אינן מתארות תפילה כלל, לפי פשטות הדברים.
כאשר בני ישראל כואבים את עבדותם במצרים אומר הכתוב: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: (שמות ב, כג)
הזעקה והשועה המופיעות בפסוק מוכרחות להיות חלק מן התפילה, אבל האם פשוט להבין כי גם האנחה של בני ישראל ממצרים היא חלק מהתפילה?
המדרש מבין ש'ביצור' הוא לשון תפילה, למרות שבפסוק: "בצר לי אקרא ה'" כמעט ברור שפשטות הפסוק היא לא תיאור של התפילה אלא של המצב הגורם לה – מתוך הצרה קורא המשורר אל ה'. האם פשוט להבין כי זו לשון תפילה?
מעל השאלות הנקודתיות הללו מרחפת גם השאלה הכללית – מדוע התפילה מופיעה בכל פעם בלשון אחרת? הרי בסופו של דבר פעולת התפילה היא אותה פעולה, מדוע יש לה לשונות והופעות רבות כל כך? באופן שטחי התשובה היא שאכן לא דומה תפילה לחברתה – תפילתה של כלה רגע לפני כניסתה לחופה אינה דומה לתפילה אותה זועקים קרוביו של אדם המאושפז במצב קשה, ושתיהן לא דומות לתפילת מנחה רגילה שאדם מן השורה מתפלל. אבל זו בעצמה שאלה שיש לעיין בה – כיצד ייתכן שאותה תפילה משמשת בפינו ובחיינו בכל כך הרבה מצבים שונים ומשונים?
זעקה או עבודה
ידועה ומפורסמת המחלוקת הגדולה בין הרמב"ם לרמב"ן בספר המצוות בנוגע לתפילה. הרמב"ם מונה את התפילה כמצווה וכחלק מעבודת ה' היומיומית של האדם:
והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כג, כה) ועבדתם את י"י אלהיכם ואמר (דברים יג, ה) ואותו תעבודו ואמר (דברים ו, יג) ואותו תעבוד ואמר (סוף פרשת עקב) ולעבדו. ואעפ"י [אף על פי] שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. (ספר המצוות לרמב"ם, עשה ה)
העובדה שהרמב"ם רואה בתפילה עבודה יומיומית של האדם באה לידי ביטוי גם בניסוח שבו הוא בחר להשתמש כשהגדיר את המצווה בפתיחת הלכות תפילה:
הלכות תפלה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפלה. (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים, הקדמה)
מלבד העובדה שניסוח המצווה הוא "לעבוד את ה'" הרמב"ם מוסיף שזמן המצווה הוא 'בכל יום', דהינו התפילה היא חלק מעבודת ה' התמידית של האדם.
הרמב"ן, לעומתו, מבין שגם אם נרצה לראות את התפילה כמצווה, מקורה אינו במצוות עבודת ה' אלא דווקא במצוות תרועת החצוצרות בעת צרה:
ומה שדרשו בספרי (עקב) ולעבדו זה התלמוד ד"א [דבר אחר] זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וזה כענין שכתוב (במדבר י, ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה. (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, עשה ה)
ממילא, לדידו של הרמב"ן המצווה על התפילה היא בעת צרה.
כשלומדים מחלוקת זו ניתן בנקל לטעון שיש כאן מחלוקת האם התפילה היא חלק מהעבודה היומיומית של האדם או שמא היא שייכת בעת צרה בלבד. אך כשמעיינים בעומק הדבר נראה שאי אפשר לומר דבר זה כלל ועיקר.
ר' חיים מבריסק בספרו על הרמב"ם[2] מסביר שכל המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן היא על החיוב בתפילה, אך וודאי שישנה משמעות הלכתית ('קיום' בשפה הלמדנית) לתפילה גם כשאין חייבים בה. טענה זו פשוטה מפשטי המקראות – הרי אנו מוצאים תפילות רבות בתורה שאינן דווקא בעת צרה, ומוצאים גם כי הקב"ה עונה לתפילה. לכן ברור ופשוט שהמושג תפילה הוא מושג שיש לו תוקף ומשמעות כשל מושג מהתורה, גם אם החיוב לבצע אותו הוא מדרבנן בלבד. ממילא גם הרמב"ן מבין שלתפילה יש משמעות וקיום של עבודת ה', למרות שהיא חובה בעת צרה בלבד.
עמידה לפני ה'
מהו אותו יסוד רוחני בתפילה שהוא כה פשוט וברור עד שלכולי עלמא לתפילה יש קיום ומשמעות גם ללא החיוב בה? על כך אפשר לעמוד מנקודה אחרת אותה מאיר ר' חיים מבריסק באותו פירוש. ר' חיים מבאר שם שיש להבדיל בין שתי כוונות בתפילה:
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. (חידושי ר' חיים הלוי על הלכות תפילה פ"ד ה"א)
הכוונה הראשונה, של פירוש הדברים, היא כוונה שאנחנו מכירים ממצוות אחרות – כוונה שנותנת אופי, מסגרת ומשמעות למעשה מסוים. אך הכוונה השניה, שהאדם עומד לפני ה', היא כוונה ייחודית לתפילה, והיא לא עוסקת במעשה אלא במהות.
ננסה לברר מהי כוונה זו ואיך ההבנה שלה יכולה לשפוך אור חדש על משמעותה של התפילה.
במזמור קטז בתהילים הקריאה בשם ה' מופיעה גם כאשר צרה ויגון מוצאים את עובד ה', וגם כאשר הוא שותה מכוס הישועה: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא… כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. (תהלים קטז, ג-ד; יג)
הפסוקים הללו מבטאים את ההלכה המופיעה במשנה בברכות (ט, א), לפיה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. אך יתרה מכך, נראה שהכפילות הזו באה ללמד אותנו יסוד עמוק הרבה יותר – עבד ה' רואה את שם ה' בכל מקום אליו הוא פונה והולך. גם בצרה וגם בשמחה אנו קוראים בשם ה' כי הקב"ה נמצא שם, ולא רק בגלל החובה המוסרית להכיר תודה למי שהציל אותנו.
נדמה שאותו עיקרון שזה עתה למדנו עומד ביסוד דבריו של ר' חיים: הכוונה העיקרית של האדם בשעת התפילה אינה דווקא כוונה לתוכן המילים, אלא כוונה למהות – לכך שהוא עומד לפני ה'. מהותה של התפילה, לה יש תוקף מהתורה כחלק מעבודת ה' לכל הדעות, איננה דווקא תוכן התפילה אלא ההבנה של איש ישראל שהוא עומד לפני ה' בכל עת ובכל שעה.
אותו יסוד בעבודת ה' מסביר לנו בצורה ברורה ונהירה גם את לשונות התפילה שראינו לעיל. לשונות התפילה הן לא רק אוסף של ניסוחים שונים בהם אפשר לקרוא לה' לעזרה או בקריאת תודה. הן מבטאות את מהותה וסודה של התפילה, שעיקרה עמידת האדם מול אלוקיו בכל עת.
השפת אמת בדבריו לפרשתנו מסביר שלשונות התפילה אינן דרכים בהם אדם מתפלל, אלא הדברים המעוררים את התפילה:
במדרש עשרה לשונות כו'. הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה. כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות ע"ש [עיין שם] תכין לבם כו' זה סימן לתפלה. וקשה כי זה עיקר התפילה ומה לשון סימן. אך כי ההכנה אמיתית הוא ג"כ [גם כן] מהש"י [מה' יתברך] וכתי' תכין כו' וזה הסימן אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה'. זה עיקר התפלה באמת. וההכנות לתפלה הם הלשונות שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפלה זו ע"י צעקה או מרירות זה ביצור כו'. (שפת אמת לפרשת ואתחנן, שנת תרל"א)
כאשר קוראים כך את לשונות התפילה ברור מדוע ישנן לשונות כה רבות ומצבים כה שונים שמתוכם האדם יכול לעמוד בתפילה, שהרי בכל הקורות אותו האדם עומד נוכח ה' אלוקיו. אך בנוסף לכך, מלשון המדרש עולה, שגם ההכנות הללו הן חלק מהתפילה עצמה, שהרי הן לשונות של תפילה. האנחה והצרה אמנם אינן קשורות כלל לתוכן הדיבור של האדם, אבל הן הגורמות לתפילה ומביאות אותה. ממילא גם הן מהוות סוג של תפילה בכך שהן גורמות לאדם להרגיש שהוא עומד מול בוראו.
להשמיע ולא להישמע
בספרו 'בית אלוקים' מחדש המבי"ט חידוש גדול בהסתכלות על התפילה. בדרך כלל אנו נוהגים לראות את התפילה כבקשה שלנו כלפי הקב"ה ואז עולות שאלות רבות: מדוע הקב"ה לא עונה לבקשותינו? למה אנחנו מבקשים כל פעם את אותו הדבר? למה הנוסח קבוע ואדם צריך לבקש תמיד גם על דברים שהוא עצמו אינו צריך? על כל השאלות יש תשובות, אך המבי"ט מציע התבוננות חדשה על מושג התפילה, שפותרת את כל הבעיות הללו מעיקרן:
אלא שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית' [יתברך], שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו, ואנחנו יוצאים ידי חובותינו בהתפלל על הכונה הזאת, וה' הטוב בעיניו יעשה, אם לקבל תפלתנו אם היא הגונה אם לאו. (בית אלוקים למבי"ט שער התפילה, פרק ב ד"ה ובזה יתורץ)
התפילה, לדבריו, היא כלי בשבילנו להבין ולהפנים את עמידתנו תמיד לפני ה', את היותנו תלויים בחסדיו בכל רגע ורגע ואת ההבנה כי רק ממנו ניתן לבקש הכל.
תחינתו של משה
נחזור כעת לתפילתו של משה רבנו ונעמיק מעט את השאלה שהצבנו בפתח דברינו – לכאורה תוצאת תחינתו של משה היא כישלון. משה רבנו מתפלל והקב"ה לא מקבל את תפילתו. במידה מסוימת זה סיפור שאולי היה עדיף להימנע מלהעבירו לדורות הבאים, אך בכל זאת משה בוחר לשתף בו את כל העם.
נדמה כי יש כאן מסר עמוק שמשה רבנו מבקש להעביר לעם, שנוגע בכמה רבדים. חלקם קשורים למנהיגותו של משה ולממשיכו יהושע, אך אנו נבקש להתמקד כאן בנקודה הקשורה לכוחה של התפילה. נדמה כי רגע לפני הכניסה לארץ ובפתח נאום המצוות של משה, הוא מבקש להדגיש לעם דרך סיפור התפילה את הנקודה המרכזית של ספר דברים – ההבנה שעם ישראל צריך תמיד לזכור ולהפנים שהוא עומד כנגד ה'. זו ההבנה הרוחנית שצריכה ללוות את ישראל כאשר הם שומעים את נאומי המצוות, וזו ההבנה שתצטרך להיות קבועה בלבותם עת יכנסו לארץ ויהנו מטובה.
כך מובן מדוע משה רבנו מספר על התפילה למרות שהיא סורבה – שהרי זו בדיוק הנקודה אותה הוא רוצה להעביר: תפילה משמעותית כי מתפללים אותה, גם אם היא לא מתקבלת. משה רבנו רוצה להראות לבני ישראל שגם הוא, עם העונש הקשה אותו קיבל, מבין שהכל מגיע מהקב"ה, וגם בעת הזו הוא עומד מול ה'. כך בני ישראל צריכים לעמוד בכל הקורות אותם.
וראה בעיניך
אם נכונים דברינו ואכן משה רבנו רוצה להעביר לבני ישראל את המהות היסודית של התפילה מתוך סיפור התפילה האישי שלו, אפשר גם ללכת עם הדברים עוד צעד קדימה.
לאחר סירובו של משה הקב"ה קורא לו להסתכל על ארץ ישראל. מה פשר ההסתכלות הזו? מה היא נותנת למשה רבנו? ומדוע משה חש צורך לספר על כך לבני ישראל?
כשקוראים את הפסוקים שמים לב שבעצם חלק קטן מתפילתו של משה רבנו אכן נענה. משה ביקש מהקב"ה: "אעברה נא ואראה". אמנם הוא לא זוכה לעבור לארץ, אך תפילתו לראות את הארץ מתקבלת.
ייתכן שזה עומק רצונו של משה: להראות לבני ישראל, רגע לפני כניסתם לארץ, שצריך תמיד לראות שהקב"ה מנהל את העולם. לכן ניתן לבקש מריבונו של עולם בקשה גם כאשר היא נראית כבלתי אפשרית, ולכן ניתן גם לקבל סירוב לאותה הבקשה ומתוך כך לקבל את ההצצה והראיה לכך שהכל מה'.
בתרגום יונתן מתורגמת בקשת משה רבנו לא כראיית ארץ ישראל בלבד אלא כראיית מקום השכינה:
אעבור נא ואראה את הארץ הטובה, שבעבר של הירדן, ההר הטוב הזה, שבו תיבנה העיר של ירושלים, והר הלבנון שבו עתיד לִשׁכון שכינה. (כתר יונתן לדברים ג, כה)
כזו צריכה להיות ההסתכלות של בני ישראל לפני הכניסה לארץ – הם צריכים לראות בארץ ישראל את ארץ השכינה. ממילא, הסיפור הקטן הזה על תפילתו של משה רבנו אינו סתם סיפור מקרי ברצף הדברים, אלא הוא אבן יסוד באמונה, שבני ישראל צריכים ללמוד ולסגל לעצמם ערב הכניסה לארץ – היכולת להבין מתוך התפילה שהקב"ה נוכח בחיינו תמיד, שם לב למעשינו ושומע את תפילותינו.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] עיין ספרי ואתחנן כו.
[2] חידושי ר' חיים הלוי על הלכות תפילה פ"ד ה"א