חטא המרגלים

הדפסה

מבוא

ספר דברים מסודר בצורה נושאית מאורגנת: משה פותח בציון המקום והזמן, ומתחיל בסיפור תולדות עם ישראל. משם הוא ממשיך לציווי על מצוות ולאחר מכן לכריתת בריתות בין עמ"י לקב"ה. 

בפרשתנו מסופר על חטא המרגלים, ולאחר מכן יש פסוק חריג ותמציתי, שמתייחס לשלושים ושמונה השנים שעמ"י היו במדבר: וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם. (דברים א', מו)

כאן התורה מקמצת במילים על שלושים ושמונה שנים. אם הפסוק היה עומד בפני עצמו, היינו יכולים להתמודד עם השאלה; הרי התורה מרבה לקמץ במילים ובפרטים.^[1] אך מה רבה ההפתעה שמיד לאחר מכן, התורה מתחילה להרחיב בפרטים שלכאורה הם חסרי משמעות – כמעט אנתרופולוגיים – ולא רלוונטיים: הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם. (ב', י-יב)

מה משמעותם של הפרטים הללו, וכיצד הם משתלבים במהלך של פרשת דברים?

חרחורי מלחמה?

שאלה נוספת המתעוררת בקריאת הפסוקים קשורה למלחמת סיחון. משה מספר שהוא שלח מלאכים לסיחון כדי שיתן לו לעבור בארצו: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. (ב', כה-כז)

סיחון סירב. בעקבות סירובו עמ"י נלחם בו וכבש את ארצו, כמתואר גם בפרשת חקת. אמנם, בפרשתנו מתגלה סיבת סירובו של סיחון: וְלֹא אָבָ֗ה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת רוּח֗וֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (שם ל)

מי שקורא את פרשת חקת חושב שסיחון מסרב לבקשת משה כי הוא חסר התחשבות, או אנטישמי וכד'. אולם, מי שקורא את פרשתנו מבין שמראש היה תכנון לכבוש את ארצו של סיחון ולהביס אותו: קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כׇּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ. (שם כד-כה)

פסוקים אלו מזכירים לנו את הכתוב בספר יהושע: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ. (יהושע ג', ז)

כלומר, עם ישראל לא מסתפק בכניסה לארץ על מי מנוחות, אלא מחפש מלחמה. הדברים ניכרים גם מהפרשה העוקבת – לאחר מלחמת סיחון, עמ"י מעפיל צפונה ונלחם גם בעוג: וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכׇל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. (ג', א)

לא ברור למה עמ"י עושה כזה עיקוף. הם הרי רצו להגיע לגלגל וליריחו – איך העפלה מארץ סיחון לגולן הסורי מקדמת אותו ליעדים האלה? שוב, נראה שעמ"י חיפש את המלחמה הזו, ולא ברור למה. 

בהמשך, חוזרים הפסוקים המוזרים: וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן. צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר… רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אׇרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רׇחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ. (שם ח-יא) 

את מי מעניין השם של החרמון בשפות שונות או אורך המיטה של עוג? זו דרך משונה מאוד לתאר מבצע צבאי – "כבשנו את היעד, וגם האמורים קוראים לו ככה והצידונים אחרת". 

יש לברר, אם כן, מה משמעות המלחמה בסיחון ובעוג, ומדוע התורה טורחת לשלב בתיאורה פרטים רבים שאינם ממין העניין.

הערים הבצורות

דומה שהמפתח למענה לשאלות הללו נעוץ בפסוק מוקדם יותר בפרק, שבמבט ראשון גם הוא תמוה: וַנִּלְכֹּד אֶת כׇּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כׇּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן. כׇּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד. (שם ד-ה)

הערים שישראל כבשו לא היו סתם ערים – הן היו חזקות ומבוצרות. אם נחזור עוד אחורה, לתיאור חטא המרגלים שבפרשה, נבין מה החשיבות הגדולה של כיבוש הערים הבצורות: אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם. (א', כח)

הגמרא (חולין צ:) אומרת שהתיאור "בשמים" הוא לשון גוזמא – התורה משתמשת בלשון גוזמא, באופן חריג, כדי להדגיש את היאוש והקושי לנוכח האתגר של כיבוש הערים. כאן מגיעים פסוקי המפתח המוזרים שפתחנו בהם: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם. (ב', ט-יב)

הפסוקים מזכירים לנו שמואב כבשו את ארץ הענקים, על עריה ה"בצורות והגדולות בשמים"; כלומר, בכיבוש עבר הירדן עמ"י עושים בפועל את מה שחשבו שלא יהיו מסוגלים לעשות – כיבוש ערים בצורות עם חומה גבוהה. המסר ברור – אם הקב"ה רוצה, גם העם הכי חזק יכול להיות מובס על ידי העם הכי קטן. בלשונו של רש"י היסודי על הפסוק הראשון של התורה:
כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. (רש"י בראשית א', א)

גם בבני עמון תיאור הסיפור דומה: אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְהֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. (ב', כ-כג)

עמ"י צריך ללמוד שכשה' רוצה להשמיד מישהו – הוא משמיד אותו. הוא לומד זאת באמצעות מלחמה בסיחון ועוג: חלקו הצפוני של עבר הירדן המזרחי אינו מטרה כשלעצמו; מבחינה הלכתית מעמדו מפוקפק, ובפסוק חריג בספר יהושע (כ"ב, יט) הוא מכונה ארץ "טְמֵאָה". חשיבותו של כיבוש עבר הירדן המזרחי היא אך ורק בהיבט של למידת הלקח מחטא המרגלים.

פגם התועלתנות

אולם, דומה שהמסר חלחל באופן חלקי בלבד. לאחר הניצחון אנו שומעים על דרך החלוקה של הארץ: יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כׇּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֺּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ג', יד)

במקומות אחרים (למשל בבמדבר ל"ב, מב) אנו שומעים על מקרים דומים, שמשמעותם היא אחת: לא היתה התנחלות מסודרת – אלא אנרכיה; המצב היה 'אכול כפי יכולתך'. ישראל כבש את ארץ סיחון, אך התנחלותו בה לא נעשתה באופן הראוי ומהסיבות הנכונות. 

אחד הגורמים לחטא המרגלים, מלבד הפחד, היה התועלתנות: טוב להיות במדבר; יעיל להיות במקום שבו ה' מכלכל במקום לעמול ולטרוח. משה אף מזהה את הֲלַךְ הרוח הזה בעם, ומדבר בשפה שלהם: לפני הכניסה לארץ הוא לא מדבר איתם על קדושת הארץ, על מערת המכפלה וקברי אבות; הוא מדבר איתם על הפרות היפים שיש בה ועל עצי הנוי.

ההשלכה של ההשקפה הזאת, בצורתה הקיצונית, היא שאם אדם יחשוב שהקב"ה מצווה על דבר שאינו מועיל – הוא לא ישמע לו. 

ביטוי ישיר לכך ניתן למצוא בבקשת בני ראובן ובני גד. אם מה שחשוב להם זה קודם כל ה"ביזנס" ורק אחר כך עבודת ה' – אז אם בעבר בירדן יש מקנה טוב, אתה תרצה להיות שם. רש"י ממחיש זאת בעזרת מדרש נפלא:

חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם. (רש"י במדבר ל"ב, טז)

בני ראובן ובני גד כל כך שבויים בתועלתנות עד שהם מקדימים את ממונם לבניהם ובנותיהם. קריאתו של משה עוצמתית: אל תמצאו מקום שבו יש כר פורה לעסקים ולאחר מכן תסתדרו עם חינוך הילדים; להיפך – תחשבו איפה אתם יכולים למצוא חינוך טוב לילדים, ורק אז תחשבו איך תתפרנס שם!

בתכנית המקורית, עמ"י היה אמור להיות בברית של שיתוף פעולה אזורי עם יושבי עבר הירדן, אך מסיבות שונות זה לא יצא לפועל – המואבים והעמונים היושבים בחלקו הדרומי חטאו והתרחקו בצורה חריפה כל כך, עד שנאסר כל קשר נישואים עם גר מואבי; ובחצי הצפוני, אמנם עמ"י התנחל – אך, כאמור, לא מהסיבות הנכונות.

כשמשה רבינו מַתְנֶה עם בני גד את ישיבתם בעבר הירדן המזרחי בצאתם חלוצים לפני שאר העם בכבוש הארץ, הוא יוצא נשכר בשני היבטים: ראשית, הוא מבטיח שלא יווצר אבסורד שבו הם לא יילחמו יחד עם עמ"י; מעבר לכך, צאתם ראשונים מהווה יציאה מהתועלתנות, שמאפיינת את ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי.

חצי שבט המנשה

מי ששם לב לכל הקשיים שהעלנו הוא הנצי"ב. יש לו פירוש מעניין, שמבדיל בין ראובן וגד לבין חצי שבט המנשה. חז"ל כבר הבחינו בין שתי קבוצות השבטים, אך הוא מרחיב חלוקה זו, וטוען ששבט מנשה הגיע לעבר הירדן המזרחי דווקא מהסיבות הנכונות:
יש לשום לב לכל הספור מן ונפן ונעל עד סוף הסדרה, איזה דבר תוכחה יצוק בזה, אבל ראוי לדעת דאלו לא חלקו בני ראובן ובני גד בעבר הירדן לא גלו תחלה בני גד ובני ראובן, דעבר הירדן קדושתה קלה מארץ ישראל… וכל זה גרם חטא מרגלים. 
ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט… על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כח שלהם, וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים, היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפורש בסנהדרין ד"ה על הא דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, וכן היה בכל דור, וכבר פירשו ביבמות דס"ב ב' דמני מכיר ג"כ היה משבט יהודה, היינו זרע יאיר בן מנשה היו מבני יהודה. (העמק דבר ג', טז)

הנצי"ב משתמש בביטוי "כח התורה מעט". אני סבור שהכוונה לעבודת ה' במובן רחב יותר – לא רק לימוד התורה. הנצי"ב טוען שבני מנשה "הושתלו" בעבר הירדן המזרחי כדי להכניס את עבודת ה', כמעין "גרעין תורני". תפקידם היה להמשיך ולפתח את עבר הירדן המזרחי גם כמרכז תורני, ולא רק כנחלה תועלתנית שהיא "מְקוֹם מִקְנֶה" (במדבר ל"ב, א). 

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה הועברה בליל שבת פרשת דברים תשפ"ד, סוכמה ע"י דוד נבון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר דברים. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1]  וכאשר יש חריגות, כמו בסיפור רבקה ואליעזר על הבאר, חז"ל כבר מסיקים מכך מסקנות: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס', ח).