מוסר ותוכחה

הדפסה

הטרגדיה של שיטת המוסר

נאומו של משה רבנו בספר דברים נפתח בפרשתנו בהצהרה חגיגית: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה: (דברים א, א)

חלק גדול מנאומו של משה מוקדש לתוכחה לעם ישראל על חטאי העבר, תוך בקשה ותפילה שעם ישראל ילמד מחטאים אלו לעתיד, לקראת כניסתו לארץ. בימינו היו קוראים לנאומו של משה רבנו 'שיחת מוסר'. אמנם זוהי שיחה ארוכה למדי, אבל עדיין זו שיחת מוסר. בימינו, כאשר תנועת המוסר דעכה מעט, בלשון המעטה, שיחות מוסר עלולות להיתפס כמאיימות או מרחיקות. גישות רבות בחינוך היום מעדיפות להראות את הנקודות הטובות שבאדם, לדבר על החוזקות שלו ולא לשים דגש על החולשות. 

הטרגדיה הזו של שיחות המוסר שזנחו את מקומן ככלי מרכזי בגידול ובחינוך הדור הצעיר צריכה לכאוב גם לנו. ראשית, יש מצווה מפורשת: "הוכח תוכיח את עמיתך", הנוגעת לערבות ההדדית שצריכה לשרות בעם ישראל. אך יתרה מכך, נראה שאכן שיחות מוסר ותוכחה הן כלים רבי עוצמה שיכולים להשפיע לטובה. על אף שברגעי השיחה נראה כי היא גורמת דווקא לריחוק ולשנאה, רבי יוחנן בן נורי מעיד שבסופו של התהליך מגיעה אהבה:

ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן (שמעון ברבי) [גמליאל] וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (ערכין טז ע"ב)

רבי יוחנן בן נורי מספר שפעמים רבות הוא 'הלשין' על רבי עקיבא לרבן גמליאל ובכך גרם לו לקבל תוכחות ושיחות מוסר, ושרבי עקיבא אהב אותו יותר בשל כך.

נדמה כי אחד המכשולים העיקריים העומדים בפני רב, דרשן או מורה שרוצה לתת מוסר לתלמידיו קשור בצורה בה הדברים מתקבלים. כבר בגמרא לימדנו רבי אלעזר ברבי שמעון שאין להוכיח את מי שלא יקשיב:
כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. (יבמות סה ע"ב)

סיבות רבות יש לשומע את התוכחה לסרב להטות את אוזנו ולהקשיב לה. רבי טרפון, למשל, מצביע על העובדה שאין אדם מושלם בעולם ולכן מי שמוכיח תמיד ראוי לקבל תוכחה גם כן:

תניא, א"ר [אמר רבי] טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. (ערכין טז ע"ב)

יכולות להיות גם סיבות אחרות לא לקבל את התוכחה, אך נדמה שביסוד כולן עומדת תכונה משורש נפשו של האדם – האדם הוא לא טיפוס שאוהב לשמוע את מגרעותיו. לכן היכולת להוכיח אינה נחלת הכלל – היא דורשת אופי מסוים מחד, אך ישנם גם כלים מסוימים מאידך שיכולים לסייע בידי המוכיח לצלוח את מצוות התוכחה בצורה טובה יותר, כדברי רבי אלעזר בן עזריה:
אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. (ערכין שם)

פרשת דברים, הפותחת את נאומו של משה נביא ה', המוכיח את ישראל, יכולה לשמש לנו כקריאת כיוון כיצד נכון וראוי להוכיח כך שהתוכחה תתקבל. המדרש בפרשתנו מדייק כמה וכמה נקודות כאלו מן הפסוקים. נעיין בהם מעט וננסה לדלות מהם טיפים לכל מי שרוצה לתת מוסר גם בדורנו אנו.

"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז, ו)

את הנקודה הראשונה לימדנו בפירוש החכם מכל אדם בספר משלי: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז, ו). יש משמעות לכך שדווקא אוהבו של אדם מוכיח אותו. במדרשי הפתיחה לספר דברים לומד זאת רבי אחא ב"ר חנינא מן הפסוקים שלנו: 
ד"א [דבר אחר] אלה הדברים, א"ר [אמר רבי] אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקדוש ברוך הוא יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל. (דברים רבה פרשה א סימן ד)

לפי רבי אחא ב"ר חנינא, היה הגיוני יותר שבלעם יוכיח את עם ישראל ומשה יברך אותו, אלא שאם בלעם היה מוכיח את עם ישראל הם לא היו מקשיבים לו מפני שהוא שונא שלהם. 

דרשתו של רבי אחא ב"ר חנינא מאירה נקודה מסוימת בחשיבות של התוכחה מהאוהב בדווקא, וניתן להבין אותה באופן עמוק יותר תוך עיון במקבילה שהוא מביא: קבלת הברכות מבלעם. אחת הבעיות הגדולות בקבלת תוכחה היום היא האמון – כאשר אדם ששונא אותך מוכיח אותך, הדברים נצבעים מראש באור מסוים ונלקחים בערבון מוגבל. אך לא כך כאשר האוהב הוא שמוכיח. בצורה דומה אך הפוכה נכונים הדברים בברכות. כשאדם קרוב ואוהב מברך, תמיד נמצאת בראש המחשבה שאולי הברכה והמחמאה היא מן השפה ולחוץ בגלל היחסים הטובים ביניכם, אך כאשר האויב מחמיא זו כנראה מחמאה אמיתית. אם כן מצאנו כאן חשיבות אחת לתוכחה מן האוהב – כך המוסר נתפס כאמין יותר.

אך נראה שאין זו המעלה היחידה. "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז). כאשר אב נותן מוסר לבנו זה בוודאי מוסר שמגיע מתוך האהבה. מוסר כזה מתקבל טוב יותר כי במודע או שלא במודע מקבל המוסר מבין שבאמת רוצים בטובתו – הבן מבין שאבא רוצה להיטיב לו, ולכן גם אם הוא כועס על המוסר, בתוך תוכו הדברים מתקבלים ונשמעים. כשנותנים לאדם שיחת מוסר הוא מרגיש מותקף ומרגיש צורך להגן על עצמו, במה שמכונה בפסיכולוגיה 'מנגנוני הגנה'. כאשר שיחת המוסר מגיעה מתוך אהבה האדם פחות מרגיש מותקף, וממילא הדברים נשמעים יותר וכך יש לנו כאן מעלה נוספת של פצעי האוהב.

שמאל דוחה וימין מקרבת

ד"א [דבר אחר] אלה הדברים רבנין אמרין אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן מנין שנאמר ה' אלהיכם הרבה וגו'. (דברים רבה פרשה א סימן ט) 

המדרש מבקש להסב את תשומת ליבנו לנקודה המרתקת כבר בפתיחת נאומו של משה – לאחר התוכחות של משה רבנו הוא חוזר ומברך את בני ישראל: "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). 

כמו שראינו לעיל, הפוזיציה הראשונה בה נתפס המוכיח בעיני מקבל המוסר היא פוזיציה של שונא. הנה מגיע עוד אדם שרוצה ברעתי ומדגיש לי במה אני לא טוב. הפוזיציה הזו היא אחד מהקשיים הגדולים של קבלת המוסר. אך כאשר לאחר קבלת המוסר מגיעה ברכה, משהו מהפוזיציה הזו נעלם, משום שמקבל המוסר רואה שהמוכיח רוצה גם בטובתו.

אלא שאם נדייק בלשון המדרש נשים לב שהברכה מגיעה בעקבות קבלת התוכחה מצד בני ישראל, ולכן קשה להגיד שתפקידה לגרום לקבלת המוסר, שהרי היא מגיעה לאחר שהוא התקבל. אם כן נראה שיש כאן נקודה חשובה אחרת מתהליך המוסר. המוסר לא יכול להיות הכלי היחיד. מלבד המוסר שבני ישראל צריכים לקבל ערב כניסתם לארץ, הם צריכים לקבל גם ברכה. השילוב בין הקושי של המוסר לבין הברכה שמראה את הטוב שבאדם גורם לאדם להסתכל בצורה נכוחה על המציאות בה הוא שרוי, ויוצר אצלו את הרצון להשתפר ולהיות טוב יותר.

המדרש ממשיך לדון בברכה שמגיעה לאחר המוסר, ורואה בה סימן כללי שכל מי שמסכים לשמוע ולקבל שיחות מוסר מתברך מכך:
ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה שכן שלמה מפרש (משלי כד) "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב". (דברים רבה שם)

המדרש הזה צריך בירור – הרי הפסוק אותו הוא מביא מתאר את קבלת הברכה של המוכיחים, ולא של מקבלי התוכחה. המהר"ל בנתיבות עולם מסביר כיצד מדייק המדרש מלשון הפסוק שהברכה והנועם מגיעות למוכיח ולמוכח יחד: "ובמדרש מפרש ולמוכיחים לשון רבים על המוכיח ועל המתווכח" (נתיב התוכחה פרק א). כאשר התוכחה מתקבלת יש בה נועם כפול – גם למוכיח וגם למוכח. המוכח שמח על כך שהוא התקדם בזכות התוכחה, ואילו המוכיח שמח בשמחת חברו. על כן מדובר בעצם בשמחה אחת שמשפיעה על שני האנשים. יסודה של השמחה הזו בכך שתהליך התוכחה והמוסר מבקש להוסיף טוב בעולם. כך ניתן להבין גם את הקשר בין סוף המדרש ותחילתו: כאשר המוכיח מסכים לברך כחלק משיחת המוסר שלו הוא מגלה שאכן רצונו בטובתו של מקבל המוסר, ולכן כאשר המוסר יתקבל ישמחו שניהם יחדיו.

קשוט עצמך

ד"א [דבר אחר] אילו אחר הוכיחן היו אומרים זה מוכיחנו משה שכתוב בו (במדבר טז) לא חמור אחד מהם נשאתי לזה נאה להוכיח את ישראל. (דברים רבה פרשה א סימן ה)

כבר ראינו לעיל את דברי רבי טרפון, שלפיהם כאשר המוכיח אינו נקי מן החטא אזי אין בכוחו להוכיח אחרים. בגמרא מצאנו סיפור יפה שמדגיש את הדברים:

ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים, הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים, אתו בני רשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה; אתא לקמיה דר' ינאי, א"ל [אמר ליה]: זיל האידנא ותא למחר. בליליא שדר קצייה לההוא דידיה. למחר אתא לקמיה, א"ל: זיל קוץ. א"ל: הא מר נמי אית ליה! א"ל: זיל חזי, אי קוץ דידי קוץ דידך, אי לא קוץ דידי לא תקוץ את.
[תרגום: מעשה בר' ינאי, שהיה לו אילן שנטה לרשות הרבים, והיה אדם אחר שהיה לו גם כן אילן הנוטה לרשות הרבים. באו בני רשות הרבים ודרשו שיקצוץ אותו אדם את אילנו. כשבא אותו אדם להתדיין לפני ר' ינאי, ביקש ממנו ר' ינאי שיבוא אליו למחרת, ובלילה שבינתיים קצץ ר' ינאי את אילנו. למחרת בא אותו אדם, והורה לו ר' ינאי לקצוץ את אילנו. אמר לו אותו אדם: "והלא גם לך יש אילן כזה", השיב לו ר' ינאי: "לך וראה, אם האילן שלי קצוץ – קצוץ גם אתה את שלך; ואם לאו – אל תקצוץ".] (בבא בתרא ס ע"א)

כמו שהדיין לא יכול לפסוק את הדין כאשר הוא עצמו לא עומד בשורת הדין, כך גם בתוכחה. כשאדם שומע מוסר ממי שנתפס בעיניו כלא מוסרי, ממילא הדברים נתקלים בחומת הציניות וחוסר הנכונות לקבלם, גם כאשר המוסר מוצדק. 

אנו לומדים מכאן עצה חשובה לנותני המוסר. ברמה הבסיסית ביותר, קודם כל בדקו את עצמכם. מי שרוצה לתת מוסר אכן נדרש לרמת נקיות גדולה יותר. למרות שמצד האמת גם מוסר מאדם שאינו ראוי צריך להתקבל, אם הוא מוסר נכון, קל יותר לקבל מוסר מאדם שאינו חשוד על הדבר. מכיוון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, עצה מעשית טובה יכולה להיות לתת את שיחת המוסר לא רק לאחרים אלא גם לנותן השיחה עצמו. כך, בבחינת 'עימו אנוכי בצרה', הדברים בוודאי נשמעים ומתקבלים טוב יותר.

אכפתיות 

ד"א [דבר אחר] מוכיח אדם אחרי, א"ר [אמר רבי] יהודה ב"ר סימון מהו אחרי אמר הקדוש ברוך הוא כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם, להקב"ה אמר (שמות לב, יא) למה ה' יחרה אפך בעמך. (דברים רבה פרשה א סימן ב)

משה רבנו מאז ומתמיד עמד כמתווך בין ישראל לאביהם שבשמים. כבר בתחילת דרכו הוא פונה לקב"ה בטענת: "למה הרעת לעם הזה?" (שמות ה, כב). כך גם בחטא העגל, כמו שמתאר המדרש, ופעמים רבות נוספות בזמן שהותם של בני ישראל במדבר, דווקא משה רבנו הוא זה שעומד בפני ה' ומבקש לשמור, להגן ולסנגר על עם ישראל. 

כאן המדרש לא מסתפק בכך שמשה הוא אוהב לבני ישראל, אלא יש כאן אף אמירה חזקה יותר – למשה אכפת מבני ישראל. אנחנו רואים שמשה רבנו מוכיח את שני הצדדים: מחד, הוא מכה את בני ישראל על קודקודם כאשר הם עושים עבירות, אך מאידך, הוא לא 'בצד' של הקב"ה בלבד ויודע גם 'לתת מוסר' כביכול כלפי שמיא כשיש צורך בדבר. 

כאשר דברי המוסר לא מתמקדים בקהל אחד או דבר אחד ונאמרים בצורה אמיתית וכנה לפעמים לצד זה ולפעמים לצד זה, שומעי לקחו של נותן המוסר מבינים שאכן דברי אמת יש כאן.

מוסר בפנים

בשיחת המוסר שלו משה רבנו אוסף את כל ישראל. הספרי מסביר את פשר הדבר בצורה הבאה:
אל כל ישראל, אילו הוכיח מקצתם היו אלו שבשוק אומרים כך הייתם שומעים מבן עמרם ולא הייתם משיבים לו דבר כך מכך אילו היינו שם היינו משיבים לו ארבע וחמש פעמים על כל דבר ודבר. (ספרי דברים א)

חשוב למשה שההוכחה תהיה בפני כל מי שהיא מיועדת אליו. בפשטות, הסיבה המובאת במדרש כמטרת ההוכחה פנים אל פנים היא למנוע את המחשבה שהיה ניתן לענות תשובות אחרות. אך ניתן אולי לראות כאן רובד נוסף – כאשר תוכחה נשמעת בכלי שני או שלישי קל יותר להשיב לה. אך כאשר התוכחה נעשית בצורה ישירה עם מבט לעיניים, הרבה יותר קשה לצאת כנגדה והאמת שבתוך דברי התוכחה חודרת טוב יותר אל הלב.

להוכיח למי שמוכח

הספרי מציע בהמשך דבריו תשובה אחרת לשאלה מדוע התורה מציינת שתוכחה זו היתה בפני כל ישראל, וגם ממנה ניתן ללמוד תובנה חשובה על האופן הנכון להוכיח:
דבר אחר אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות. (ספרי שם)

התוכחה צריכה להיות מיועדת לאדם שמסוגל לקבל תוכחה – "הוכח לחכם ויאהבך". זו היתה מעלתם של ישראל בדורו של משה. כשמעיינים בפסוקים רואים שעם ישראל בהמשך קורותיו לא הקשיב לכל התוכחה של משה. אך כנראה שבזמן שיחת המוסר הזו כולם היו עם אוזניים קשובות. כך נלמד גם אנחנו בבואנו להוכיח: ראוי להסתכל קודם על הציבור העומד מולנו ולבדוק האם אכן אוזניו קשובות לתוכחה. 

ויהי בארבעים שנה

הספרי ממשיך, ולומד מהזמן שבו נאמרה תוכחת משה, סמוך למיתתו, דברים נוספים:
דבר אחר ויהי בארבעים שנה, מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה שנאמר "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א) ומפני ארבעה דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו, ושלא יהא בלבו עליו, וכדי שיפרשו ממנו בשלום שהתוכחה מביאה לידי שלום. (ספרי דברים פרשת דברים פיסקא ב)

ארבע תכונות ומאפיינים של התוכחה אפשר ללמוד מהספרי: 

ראשית, לא להוכיח שוב ושוב. בתוכחה פעם אחת ישנה מעלה גדולה, אך ככל שחוזרים על דבר האוזן מתרגלת לשמוע אותו והכניסה שלו אל הלב קהה יותר. קשה מאוד לאדם שרוצה בטובת חברו לא להוכיחו פעם אחר פעם, אך צריך לדעת שבכל פעם המוסר והתוכחה מאבדים מעט מחדותם. לכן העדיף משה להוכיח את ישראל סמוך למותו ולהשאיר את הרושם החד פעמי שבתוכחה.

שנית, שלא יראה אותו חברו ויתבייש ממנו – גם כאן יש להיזהר. לפעמים התוכחה גורמת לבושה. אין זו סיבה להימנע מלהוכיח, אך צריך להיות מודעים לכך ולנסות לתת את התוכחה בצורה בה היא תבייש כמה שפחות. גם כדי לא לבייש את המוכח, אך גם מכיוון שכך התוכחה מועילה יותר, שכן שומע התוכחה יכול לעבוד על הדברים בצורה אמיתית וכנה ולא רק מתוך הבושה.

שלישית, שלא יהיה בליבו עליו – כבר ראינו לעיל שכאשר השומעים מרגישים שהתוכחה אינה נובעת ממניעים אמיתיים, כמו במקרה של תוכחת שונא, היא פחות נשמעת. גם כאן, כאשר אדם נפטר, טבע העולם הוא שסולחים ומוחלים לו על דברים שהוא עשה בחייו ורואים אותם בעין חיובית יותר.

הוכח לחכם ויאהבך

הדבר האחרון שלומד הספרי מכך שמשה הוכיח את ישראל סמוך למיתתו הוא אולי המפתיע ביותר – התוכחה מביאה שלום ומשה רצה להיפרד בשלום. בשביל להבין זאת נעמוד לא על הדברים הנצרכים למוכיח אלא דווקא על אלו הנצרכים לשומע התוכחה. 

הפסוק במשלי מלמדנו שכאשר אנחנו מוכיחים חכם האהבה שלו אלינו גדלה, בניגוד לתוכחה של 'לץ' שמגדילה דווקא את השנאה. המילה 'לץ' בהקשר הזה מעניינת ביותר. הלץ אינו אדם טיפש גרידא, אלא יש בו גם מן הציניות כלפי החכמה. אדם טיפש ששומע מוסר ואינו מבין מה שמדברים איתו אכן לא מקבל מוסר, אך אין סיבה שהשנאה שלו לנותן המוסר תגדל. לעומת זאת 'לץ' לוקח את דברי המוסר שנותנים לו והופך אותם לליצנות וציניות, על מנת להשיל מעליו את החובה המוסרית לתקן את עצמו ולשמוע את דברי המוסר. 

על דרך השלילה אנחנו לומדים מה צריכה להיות העמדה הנפשית שלנו כאשר אנו מקבלים דברי תוכחה ומוסר. אנחנו נדרשים להיות 'חכמים'. להבין שנותן המוסר רוצה בטובתנו ושגם אם לא כך הדברים, כדאי לנו להקשיב לדברי המוסר.

היכולת לקבל תוכחה, היא יכולת להתעלות מעל הרגע ולהבין שהדברים נאמרים לטובה, גם כאשר הם לא נעימים לאוזן. כאשר מצליחים בכך נוצר שלום בין נותן המוסר ומקבלו. שניהם מזקקים את הרצון להיטיב זה לזה גם כשהדבר קשה, אך גם מתרבה השלום בעולם, שכן כך אנו לומדים ליישר את דרכנו ולהיטיב.^[1]

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. לעילוי נשמת יהודה פנחס ע"ה בן הרב שרגא פייוועל נ"י כ"ב אב תשכ"ח – י' אב תשע"ב. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).

[1] להרחבה בנקודה זו ניתן לעיין בראשית נתיב התוכחה בנתיבות עולם למהר"ל חלק ב'.