אהבת הארץ
מבוא
בתחילתה של פרשת מסעי מופיעים מספר פסוקים אשר מתארים מצווה בכניסה לארץ: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. (ל"ג, נ-נג)
רש"י ורמב"ן נחלקו מה אופי המצווה המתוארת בפסוקים אלו. רש"י סובר שהמצווה היא עקירת הגויים מן אדמת ארץ ישראל:
והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה. (רש"י שם)
כלומר, המצווה היא הגירוש של שבעת העמים, אשר ידוע כי תרבותם הייתה גסה. אם עם ישראל יגרש את עמי כנען מארצם – הקב"ה ייתן להם את הישיבה בארץ ישראל לגור ולדור בה. זה היה ההסבר הרווח בין הראשונים, בו נקט הלך הרמב"ם ועוד רבים אחריו.
אולם, מנגד, הרמב"ן מזהה בפסוקים אלו מצווה אחרת וזו לשונו:
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה – על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. (רמב"ן שם)
לדעת הרמב"ן בפסוקים אלו מתוארת המצווה לשבת בארץ ולהיאחז בכל פיסת אדמה בה. אמנם סברה זו נראית לנו הגיונית וברורה, אך יש להבין כי דעה זו היתה חדשנית וחוללה מהפכה. הרמב"ן, וריה"ל בעקבותיו, חידשו כי יש מצווה בעצם ההתגוררות בארץ ישראל. אין זה מקרה ששניהם גם עזבו את קהילותיהם, שבהן חיו בכבוד רב, ועברו לארץ ישראל אשר הייתה ארץ שממה באותם ימים.
חיזוק לדבריהם – שיש בעצם הישיבה בארץ מצווה וקיום רצון ה' – מופיע כבר בציווים הראשונים אשר הקב"ה הטיל על המין האנושי:
וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. (בראשית ב', טו)
מכאן נראה שארץ ישראל מהווה המשך ישיר של גן עדן, בכך שיש חובה על האדם לטפח אותה ולהתגורר בה. אפשר אפילו לומר שהרמב"ן וריה"ל היו מורי הדרך הראשונים של הציונות הדתית, בכך שראו ערך בשיבה לאדמת ארץ ישראל וחיבור אליה – הן בפן החקלאי והן בחזרה לתרבות הרבה הספוגה באדמתה.
איש בנחלתו ידבקו
נראה כי ניתן להביא סיוע לדברי הרמב"ן על חשיבותה של הארץ והישיבה בה, מסוף הפרשה שלנו.
בסיום הפרשה אנו נחשפים לאפיזודה נוספת בסיפור בנות צלפחד, שבה בני מנשה מתלוננים אל הקב"ה שאם תינתן לבנות צלופחד נחלתן, יאבדו הם מנחלת אבותיהם לנצח. בתשובתו של משה לתלונתם ניתן לזהות ביטוי מעניין ביחס לקרקע: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ל"ו, ה-ז)
הפועל משורש דב"ק בולט כאן ביחודיותו. ננסה להסביר את השימוש בו באמצעות שלוש הופעות נוספות של השורש. המקום הראשון הוא בפרשת עקב: אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. (דברים י', כ)
הפסוק מדבר על הקשר המיוחד אשר צריך להיות בין ה' לעם ישראל. הרמב"ם (ספר המצוות עשה ז') פוסק את חובת השבועה בשמו של ה' כמצוות עשה. ניתן לזהות כי יש חיוב שהמושא לשבועה של האדם יהיה הדבר אותו מקדש ומעריך יותר מכל – את א-להיו. בשביל להגיע למעמד שבו ה' הוא המוקד המרכזי בחיי האדם, מסבירה התורה כי יש צורך 'להידבק בו'.
מקום נוסף שבו מופיע השורש דב"ק הוא בתיאור בריאת חוה בספר בראשית, והלשון הציורית בקשר זה: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (בראשית ב', כד)
גם כאן בוחרת התורה להשתמש בפועל זה כדי לתאר את המסירות שעל האדם להרגיש כלפי אשתו – ולהידבק בה. אך נראה כי על מנת להבין לעומק את הביטוי יש לעיין במקום נוסף בו מופיע, במגילת רות: וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ. (רות א', יד)
בתהליך הפרידה מנעמי יש הרבה אהבה ואמוציות. ערפה מנשקת את נעמי, פעולה המבטאת אהבה רבה, אך בסופה עוזבת אותה. דווקא רות, שהחליטה 'לדבוק' בנעמי, ממשיכה איתה בכל מחיר למרות הקשיים הרבים בדרך ממואב לבית לחם.
נראה שכך עלינו לנהוג כלפי ארץ ישראל, הארץ המובטחת: כמובן שיש הרבה לאהוב בה וסיבות רבות לגור בה, אך הקשר שלנו אליה גדול מקשר אינטרסנטי. יש בו מעין ברית – וכמו שהאדם מחויב לא-להיו בכל מחיר ולא ימיר דתו לעולם, כך גם עלינו תמיד להיות מחוברים אל העם והארץ. תבואתה, נופיה, ההיסטוריה והאנשים שבארץ זו יכולים לתרום רבות לתחושת הזהות היהודית שלנו, וכן לחיבור שלנו עם הקב"ה אשר נתן לנו את הארץ הזאת.
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת פרשת מסעי תשפ"ב, סוכמה ע"י איתן סיון ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרן (למשפחת פריירייך) ע"ה. הפניות סתמיות הן לספר במדבר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).