נקמה

הדפסה

בפרשתנו מופיע הציווי של ה' לנקום במדיינים: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: (במדבר לא, א-ב)

כשקוראים את הציווי להילחם במדיינים בתחילת פרשת פנחס, מיד לאחר המעשה בו הכשילו המדיינים את בני ישראל בחטא, נראה כי הציווי נועד להסיר מפני בני ישראל את המכשלה שמהווים המדיינים: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר, וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה, טז-יח)

ציווי כזה מובן וברור, אך כאשר קוראים את הפסוקים שלנו נדמה שמאחורי המלחמה עם מדיין לא מסתתרת מטרה תועלתנית כמו הסרת איום החטא מבני ישראל. מקריאת פרשתנו נשמע שמדובר על מלחמת נקמה.

מלחמת נקמה בפשטות סותרת את הציווי המפורש בתורה: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה': (ויקרא יט, יח)

אמנם ציווי זה נאמר רק כלפי 'בני עמך', אך בעומק הציווי משתמע כי הנקמה מידה רעה היא ואל לו לאדם לסגל אותה לעצמו. כך הבין בעל 'אורחות צדיקים', וכך הוא כותבכאשר הוא עוסק במידת האכזריות:

ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו, כדכתיב (משלי ו, לד): "ולא יחמול ביום נקם", פירוש, כשיש נקמה – אין חמלה אלא אכזריות, והכתוב אומר (ויקרא יט, יח): "לא תקום ולא תטור", אפילו ליטור בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידים להכות את חבירו. הלא אף אם נפל בלא פשיעתו לא ישמח, כדכתיב (משלי כד, יז): "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך". והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחביריו הפושעים עליו, וזה גורר ומושך המחלוקת והשנאה, וכבר ידעת מה טובה ומה נעימה מידת השלום. (אורחות צדיקים שער האכזריות, ד"ה ועוד המידה)

אם אכן מדובר כאן על מידה רעה – כיצד, אפוא, מצווה הקב"ה על בני ישראל להשתמש במידה זו כנגד מדיין?

נוסיף לשאלה נדבך נוסף מתוך אחד מסיפורי התנ"ך המפורסמים על נקמה, הלא הוא סיפורו של שמשון, שבסוף ימיו מבקש מהקב"ה אישור לנקמה: וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר, אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים: (שופטים טז, כח)

כידוע, הקב"ה השיב לשמשון את כוחו ובכך 'הסכים' לעזור לשמשון בפעולת הנקמה. מה, אם כן, צריך להיות יחסנו למידה זו?

גדולה נקמה

נפתח בשתי סוגיות בגמרא שמבינו שאכן יש מקום למידת הנקמה, אולי דווקא בעולם של עבודת ה'. לאחר שנעיין בגמרות הללו ננסה להבין מה ניתן ללמוד מפרשתנו על מידת הנקמה וכיצד ראוי ונכון להשתמש בה.

במסכת יומא הגמרא מציינת את הנקמה, בצורה מפתיעה ביותר, כאחת מהמידות שראויות להיות לתלמיד חכם:
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם… והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו! – דמפייסו ליה ומפייס. (יומא כב ע"ב)

הגמרא מקשה: כיצד ניתן לומר כזה דבר על תלמיד חכם? הרי היינו מצפים ממנו להיות בעל מידות המעביר על מידותיו. הגמרא מתייחסת לכך, ואומרת שהוא צריך לסלוח כאשר מפייסים אותו. דהיינו, כל עוד לא מפייסים אותו, התלמיד החכם צריך להיות נקמן, אך כאשר מפייסים אותו הוא צריך להתפייס. מידת הנקמה, כמו כל מידה, יש בה גם צד של טוב. הנקמה מגיעה כעונש על מעשה רע של האדם, בבחינת כמים הפנים לפנים, וכך הרשע לומד לא לחזור על מעשיו הרעים. לעומת זאת, כאשר אין השלכות למעשיו הרעים של האדם, הוא חוזר עליהם שוב ושוב. תלמיד חכם, בסוגיה זו כמו גם באחרות (כבוד תלמידי חכמים, צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית של גאווה ועוד) אינו מייצג את עצמו, אלא הוא נציג ה' והתורה. הנקמה כאן, אם כן, איננה נקמה אישית שלו אלא נקמה הבאה להחזיק את דבר ה'.

הנקודה הזו חשובה מאוד, שכן היא חוזרת על עצמה בגמרא נוספת. במסכת סנהדרין מלמדנו רבי אלעזר שכאשר מילה נאמרת בין שני שמות ה', זהו סימן שזו מילה טובה חשובה. על כך מקשה הגמרא – הרי גם נקמה נאמרה בין שני שמות ה':

ואמר רבי אלעזר: גדולה דעה, שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי אל דעות ה'. ואמר רבי אלעזר: גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות שנאמר פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע! אמר ליה: למילתיה, הכי נמי, כדעולא. דאמר עולא: שתי הופעיות הללו למה? אחת למדת טובה, ואחת למדת פורענות. (סנהדרין צב ע"א)

רבי אלעזר עונה על כך שבאמת בנקמה יש גם מידה טובה וגם מידת פורענות, וכשהיא בהקשר הנכון היא בהחלט חשובה. מדבריו אנו לומדים קודם כל שנקמה היא ממידותיו של ה'. בציווי: "והלכת בדרכיו" נצטווינו ללכת בדרכי ה', ואילו כאן אנחנו מוצאים מידה ממידותיו של הקב"ה שהתורה עצמה מצווה נגדה ורואה בה מידה רעה. בנוסף אנחנו לומדים מדבריו שהנקמה טובה בזמנה ובשעתה: "למילתיה".

משתי הגמרות הללו אנחנו רואים שיש לנקמה מקום בבית המדרש, רק נותר לברר מהו אותו מקום.

נקמת ה'

הכלי יקרבפרשת קדושים שואל בדיוק את השאלה שהעלינו, והוא מחלק בין נקמה לשם שמים ובין נקמה ממניעים 'אנושיים':

אמנם מותר לעשות נקמה בגוים כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצוות ה' ולהדיחך מעל ה' אלהיך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה על זה, כי היא נקראת נקמת ה', לכך נאמר כאן את בני עמך למעט הגוים שאינן מבני עמך שנאמר (תהלים קמט, ז) לעשות נקמה בגוים כי נקמת ה' היא. ועל זה אמרו חז"ל (ברכות לג ע"א) גדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות שנאמר (תהלים צד, א) אל נקמות ה' הורו באצבע שתחילת הנקמה וסופה לא תהיה כי אם לשם ה' דהיינו בזמן שיבקש איזה אדם להדיחך מעל מצוות ה' כי גדול המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, כמו שפירש רש"י על פסוק (דברים כג, ח) לא תתעב מצרי, וחז"ל אמרו שכל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם (יומא כב ע"ב) וזה לכבוד תורת ה' אשר בקרבו. אבל על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה' שיבקש האדם נקמה עליהם. (כלי יקר על ויקרא יט, יח ד"ה לא תקום)

דווקא מתוך מיקומה של הנקמה בין שני שמות ה' מֵבין הכלי יקר שתפקידה של הנקמה להוות כלי לעבודת ה', ולכן כאשר היא נעשית לשם שמים היא מידה טובה. הדברים מדויקים גם מפרשתנו. בשני פסוקים סמוכים מופיע הציווי לנקום במדיינים, כאשר פעם אחת הקב"ה מצווה על משה ובפעם השניה משה מעביר את הציווי לבני ישראל. אלא שבין שני הציוויים משתנה משהו בתיאור הנקמה: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: (במדבר לא, א-ג)

אנחנו רואים שמשה רבינו הדגיש לבני ישראל שמדובר על נקמת ה' ולא על נקמת ישראל. הנקודה שמעלה הכלי יקר ומדויקת גם בפרשתנו מובנת כאשר מעיינים מעט בפסיכולוגיה של הנקמה. כאשר אדם נוקם, הוא בדרך כלל מוּנַע ממניעים אישיים, ואז אכן יש כאן פגם בעבודת המידות, שכן המעשה לא נעשה מתוך מחשבה רחוקה ורחבה, אלא מתוך הסתכלות צרה על האופן בו אני יכול לפגוע באחר שפגע בי. לעומת זאת, כאשר אדם נוקם נקמה של אחר, הדבר כבר לא נעשה רק בשביל לשמור על הכבוד האישי של האדם, וממילא הוא מאפשר הסתכלות נכוחה יותר.

על נקודה זו עומד הראי"ה קוק זצ"ל בעולת ראיה כאשר הוא מדבר על אותה נקמה שמופיעה בין שני שמות ה':
אל נקמות ד', אל נקמות הופיע. אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצוירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על דבר רע שנעשה בעבר, אינה יכולה להיות מתיחסת בכלל לאחת ממדותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תכן הבטוי של נקמה, והמפעלים המורים ענין של נקמה, שהיא באה לא מתוך תכונה של מחשכים, המאפילים את הזהר של הטוב, החכמה והרחמים, אלא שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שהן צמחי הרשע ופרי הכחש והבגידה, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור. אל נקמות ד', אל נקמות הופיע. (עולת ראיה, פסוקי דזמרה עז)

כאשר הנקמה נובעת ממניעים 'אגואיסטיים' אזי היא נקמה צרה וחשוכה, אך כאשר הנקמה מגיעה מתוך הסתכלות רחבה על השראת השכינה בעולם ורצון להעצים אותה, היא מגיעה ממקום הטוב והאור.

לכן חשוב למשה לציין לבני ישראל שבמלחמת מדיין אין אנו באים לנקום את נקמתנו שלנו אלא את נקמת ה', וזהו הרגש שצריך להיות בלב עם ישראל כאשר הם נלחמים במדיין.

נקמת בני ישראל

עד כה עסקנו בדבריו של משה הרואה את הנקמה כ'נקמת ה", ננסה כעת להבין את הצד העולה מדבריו של הקב"ה הרואה בנקמה זו 'נקמת בני ישראל'.

דרך נוספת להתנתק מכבליה הרעים והצרים של הנקמה היא הפיכת הנקמה למטרה של כלל ישראל. אך כאן עלינו לשים לב שדרך זו שמורה לקב"ה. ה' הוא א-ל הנקמות, והוא מחליט מתי לנקום את נקמת בני ישראל. כאשר המדרש עומד על ההבדל שבין דבר ה' למשה ובין הציווי של משה לבני ישראל, הוא רואה בכך ויכוח על השאלה מהו היסוד שגרם למדיין להחטיא את ישראל, וממילא מה היסוד שמכוחו צריך לנקום בהם:

לתת נקמת ה' במדין הקדוש ברוך הוא אמר נקמת בני ישראל ומשה אמר נקמת ה' במדין אמר הקדוש ברוך הוא להם אינו אלא דיקו שלכם שגרמו לי להזיק אותן אמר משה רבון העולמים אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו הלכך הנקמה שלך לתת נקמת ה' במדין. (במדבר רבה פרשה כב סימן ב)

משה טוען שהמדיינים שנאו את עמ"י רק בגלל שהם היו שומרי תורה ומצוות, ואם הם לא היו הולכים לפי התורה המדיינים לא היו מחטיאים אותם, ולכן הנקמה היא נקמת ה' ולא נקמת עם ישראל. ניתן לראות את ההבדל בין הניסוח של משה וזה של הקב"ה בצורה נוספת – הקב"ה אכן מתייחס לעיקר הנקמה כנקמה למען בני ישראל, אך אם בני ישראל יתייחסו כך לנקמה יהיה בכך פגם, שכן היא תבוא מתוך המניעים של בני ישראל. לכן משה מצווה על בני ישראל לנקום את נקמות ה'.

שיקול הדעת

הנקודה שעמדנו עליה עד כה, לפיה יחס התורה לנקמה תלוי במטרתה – האם היא למטרתו האישית של האדם או לשם שמים, היא נקודה נכונה אך מסוכנת ביותר. אחת מעצותיו הגדולות של היצר הרע, כידוע, היא הוראת ההיתר. פעמים רבות אדם יצדיק מעשי נקמה בכך שהם נקמות ה' ולא הנקמה האישית והפרטית שלו.

מפרשתנו אנחנו לומדים שבנקמה צריך שיקול דעת גדול, ואין היא דבר של מה בכך שנעשה בהחלטה של יחיד כזה או אחר.

נתחיל מכך שכל הנקמה במדיינים לא מגיעה כלל מבני ישראל אלא מציווי אלוקי. הקב"ה הוא זה שמצווה לנקום את נקמת המדיינים.

בנוסף, נשים לב לזמן הנקמה. המדרש משבח את משה על כך שהוא הזדרז לנקום את נקמת המדיינים על אף שחייו היו תלויים בכך:
נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך, רבי יהודה אומר אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי שאמר לו הקדוש ברוך הוא נקם ואחר תאסף תלה הכתוב מיתתו במדין אלא להודיעך שבחו של משה אמר בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל מיד (במדבר לא) וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. (במדבר רבה פרשה כב סימן ב)

גם כאן משה מוכיח שהנקמה אינה לצרכיו הפרטיים, שכן היא מקדימה את מותו. אך בכל זאת כאשר מסתכלים על הפסוקים ישנן כמה וכמה פרשיות בין הציווי הראשוני שמופיע בפרשת פנחס לנקום במדיינים לבין ביצוע הנקמה בפועל בפרשתנו. מדוע התעכבה כל כך הנקמה במדיין?

מעיון בפרשיות שבין הציווי לביצועו נוכל לעמוד על נקודה זו. מיד לאחר הציווי לנקום במדיינים מופיע מניין שבטי ישראל. המניין הזה לא קשור בפירוש למלחמת הנקמה במדיין, אך ניתן למצוא רמזים המקשרים אותו – למשל העובדה שמי שנמנה הוא מבן עשרים שנה ומעלה ומכונה 'יוצא צבא', והעובדה שהתורה מדגישה כי המניין נעשה 'אחרי המגפה'. למרות המניין הזה, כאשר ישראל נלחמים במדיין בפרשתנו התורה דווקא מציינת בחירה מוזרה ביוצאים לצבא: אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (במדבר לא, ד-ה)

יציאה למלחמה עם מניין לוחמים שווה מכל שבט היא לא דבר טריוויאלי. בדרך כלל בוחרים את הלוחמים הטובים והחזקים ביותר, מבלי להתייחס לשאלה מאיזה שבט הם מגיעים. אנחנו רואים כאן שלתורה חשוב לציין שכל שבט ושבט שלח מספר זהה של לוחמים כדי שזו תהיה מלחמת כלל ישראל. כמו כן מצאנו בדרשת הספרי שבמלחמה הזו, בניגוד למלחמות אחרות, יצא גם שבט לוי להילחם. זהו סמל לכך שמדובר כאן הן על מלחמת ה' והן על מלחמה של כלל עם ישראל.

גם כלי המלחמה שנלקחים לשדה הקרב אינם כלי המלחמה הסטנדרטיים בלבד, משה שולח אותם גם עם כלי הקודש: וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ: (במדבר לא, ו)

גם כאן אנחנו רואים את העובדה שמדובר על מלחמת ה'.

ייתכן שזו הסיבה שמניין בני ישראל בא בין שתי הנקמות. נקמת ה' לא יכולה להיות דבר פרטי, שכן האדם הפרטי מערב מטבעו גם נגיעות אישיות בנקמה. אך כאשר הנקמה באה בצורה מסודרת, בציווי אלוקי וכמהלך של כלל ישראל ולא של יחידים, יש ערובה חזקה דיה שאכן היא נעשית מהמניעים הנכונים ויכולה לזקק את הטוב שבמידת הנקמה ולהוציאו מהכח אל הפועל.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)