הקנאות הראויה

הדפסה

פתיחת פרשת פינחס מפתיעה במקצת: אמנם ניתן להסביר את הצורך בפעולה מיידית בנוגע לחטא בעל פעור, אך בדרך כלל היהדות אינה מעודדת ואף שוללת קנאות. התרגום הלועזי של המלה קנאות הוא "פנאטיות", והיא כמובן מעלה אצלינו קונוטציה שלילית – שונה מהצורה שבה אנחנו תופסים את הקנאה של הקב"ה על עבודה זרה ואת הפסוק "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת" (ממלכים א י"ט, י). מתי הקנאה רצויה ומתי לא?

מהי קנאות?

ראשית, עלינו להגדיר מהי הקנאה שבה עוסקת התורה.

ההגדרה הכי בסיסית לקנאות היא העדפת ערך אחד על מכלול הערכים. יש בעולם, כידוע, הרבה ערכים שונים: דין ורחמים, רגש ושכל, אהבה ויראה וכן הלאה. העולם הערכי הוא כמו כתונת פסים – כל פס צריך להתבטא במקומו וביחד ליצור מכלול מאוזן ומשוקלל. הגם שכל אחד מהפסים הערכיים ראוי בפני עצמו, תפיסה מורכבת של הערכים דורשת מאדם לתעדף ערכים מסוימים על פני אחרים ולפעמים אפילו לוותר על ערך מסוים מפני ערך אחר.

כך, לדוגמא, כאשר אני צריך לבחור במפלגה בקלפי – אם יש מפלגה שעוסקת רק בזכויות בעלי חיים – אני לא אבחר בה, אלא במפלגה שמתמקדת בדברים חשובים יותר, נושאים בוערים יותר ודחופים עבור המדינה שלי. לא כי אני לא מסכים עם הערכים שמפלגה כזאת מקדמת אלא בגלל שאני מתעדף ערכים אחרים.

עוד דוגמא: גם אם אני חושב שחשוב לעלות להר הבית, ושלעצמה, החלטה לעלות היא החלטה סבירה, יכול להיות שאני לא אעלה בגלל שאני לוקח בחשבון גם חילונים ברמת השרון או בנוף הגליל שרואים תמונות של אנשים עם זקן כמו הרב יצחק לוי עולים, וההשפעה שיש לכך על זיקתם למקדש; גם אתחשב במתח הביטחוני ובחבית חומר הנפץ שהר הבית מהווה. יכול להיות שאנשים אחרים יעשו גם הם את שקלול הערכים ויגיעו למסקנה אחרת. כמו כן, אכפת לי מכבוד המת; אך אני לאו דווקא מחליט בנוגע לסלילת כל כביש מהפריזמה של כבוד המת – יש גם שיקולים אחרים. אדם קנאי הוא אדם שלוקח ערך מסוים ורואה את הכל דרך הפריזמה שלו, בלי להתחשב בשיקולים אחרים.

התנאים לקנאות ראויה

הגמרא קובעת ש"הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו" (סנהדרין פא:), ננסה לעמוד על הגדרת אותם ה"קנאים" באמצעות שני דרכים בפרשנים.

הדרך הראשונה היא פירושו של רש"י: "בני אדם כשרין המתקנאין קנאתו של מקום" (שם ד"ה קנאין).

אופן קבלת ההחלטות של הקנאי שתיארנו אינו דרך המלך; ברוב המקרים לא אמורים להתנהל בצורה כזאת. אלא שבמקרים חריגים, כמו בפרשת השבוע, קנאות יכולה להיות ראויה. יש לכך ארבעה תנאים: שלשה נזכיר כאן ואחד בהמשך.

התנאי הראשון הוא שהמקרה צריך להיות חריג, במובן שהערך היחיד שבו הקנאי מחזיק הופך להיות קריטי. אחרת, יש ערכים אחרים – כבדי-משקל או צדדיים – שצריכים לשקלל ולתעדף.

שנית, כמו שאומר רש"י, מדובר ב"אנשים כשרים המקנאים קנאתו של מקום". כלומר, לא רק שהקנאי צריך לפעול לשם שמים, אלא הוא צריך שלא יהיה לו שום טובת הנאה מפעולתו – זוהי "קנאתו של מקום", ולא שלו. אם אדם הוא קנאי לטלפונים כשרים, למשל, אך בצורה כזאת או אחרת הוא מקבל מכך כסף, הקנאות שלו בלתי ראויה. המניעים לקנאות צריכים להיות טהורים לחלוטין, בלי שהקנאי נוגע בדבר כלל.

התנאי השלישי: חובה לזכור שקנאות היא פעולה מחוץ למערכת המשפט. צריכים מאד להיזהר בנוגע לפעולות שמעררות על הסמכות של מערכת המשפט או מערכות השלטון. בלי מערכות השלטון אין לחברה קיום. ספר החינוך (מצווה תצ"ז, ועיין שם במצווה ע"א), בביאורו את מצוות מינוי מלך, אומר – ונראה לי שמקור הדברים במורה נבוכים – שמלכות גרועה עדיפה על פני חוסר מלכות בכלל. בלי מלכות יש אנרכיה והמחיר מאד כבד. כאשר שוקלים האם לפעול מחוץ למערכת המשפט, צריכים לקחת בחשבון את המחיר העצום שיש בערעור המערכת, וברוב המוחלט של המקרים המחיר הוא כבד מדי. אם אדם פועל מחוץ לשלטון ומערער אותו, החברה תתפרק וכולם יפעלו מחוץ לשלטון – הימין יפעל בשביל עקרונות הימין והשמאל יפעל בשביל עקרונות השמאל ותהיה אנרכיה.

מתי שייך לעקוף את מערכת המשפט ולעשות פעולה קנאית? כאשר מערכת המשפט ממילא לא מתפקדת. בחטא בעל פעור, משה ניסה לעשות דין – "וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ" (כ"ה, ד) – ושום דבר לא קרה. כל העדה בוכים פתח אהל מועד. הסדר הציבורי מתפרק. אז "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (שם ז). מה הוא ראה? הוא ראה שמערכות האכיפה תקועות והכל יוצא משליטה, והוא עשה מעשה להחזיר את השליטה. במקרה שכבר יש מערכות שלטון מתפקדות, פגיעה בהן היא מחיר מאד גדול למעשה קנאות וברוב המקרים יצא שכרו בהפסדו.

התנאי הרביעי

עד כה עסקנו בפירושו של רש"י לביטוי "קנאים". נראה כעת את הדרך השניה בפרשנים – שיטת המאירי:
יראה שאף גונב את הקסוה ומקלל בקסמו, אין קנאין פוגעין בהם אלא בשעת חמום. (מאירי סנהדרין פב. ד"ה יראה שאף הגונב).

במילים אחרות, קנאי הוא אדם שכל כך אכפת לו מכבוד המקום, שכאשר כבוד המקום נדרס הוא – מתמלא בחימה שעוטפת אותו עד כדי כך שהוא לא יכול לחשוב על שיקולים אחרים. "יש מישהו שנוסע ברכב בשבת?! זה לא יכול להיות! בלתי אפשרי! אני לא אתן לזה לקרות! אני אעשה כל דבר –אפילו אשכב על הכביש!"

כאן עולה עוד תנאי קריטי של קנאות, שכמובן גם רש"י מצריך – הקנאי הוא קנאי בקנאתו של מקום; הוא אינו פועל אלא לכבודו של מקום! הקנאות חייבת לבוא מפנימיותו, להתפרץ מתוכו – הוא חייב להזדהות הזדהות עמוקה עם המעשה שלו ולעשות אותו בטבעיות ובהחלטיות כל כך עד שמוכן למסור על כך את נפשו.

קנאות אמיתית הרבה פעמים כוללת מסירות נפש. כשמערכת המשפט של משה היתה תקועה, כשכל העם עמד ולא הרים אצבע נגד אחד המנהיגים של שבט שמעון כאשר חטא בפומבי, היה מאד לא ברור שפינחס יצא בשלום מניסיון לפגוע באותו המנהיג. פינחס ידע מה קרה לחוּר כאשר ניסה להתערב ולעצור כמה אנשים מלהחטיא את העם. ובכל זאת, הוא לא יכול לסבול ולהכיל את חילול השם שנעשה, עד שלא היסס ומסר את נפשו כדי להביא לעצירתו.

רגשי קנאות וקיצוניות במתינות

גם אנחנו צריכים את החימום הזה. מתים הם קרים; אנשים חיים – יש להם חום! הרגש צריך להיות חלק מעבודת ה' שלנו. אנחנו לא יכולים לתת לרגש להשתלט עלינו ולהוביל אותנו בלי שנחשוב ונשקול כראוי; אבל בלעדיו – אנחנו כמתים.

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?

אי משום תנויי – בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין, הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה, ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא. ואנן – קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא! ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן. (ברכות כ.)

רב פפא שואל את אביי: מה אנחנו עושים לא נכון?! אנחנו אפילו יותר טובים מהדורות הראשונים! אנחנו יושבים ולומדים בעיון גם את החלקים היותר איזוטריים בש"ס, יוצרים חקירות ולמדנות, ואנחנו מבינים בהם! ובכל זאת – כאשר רב יהודה רק התחי לחלוץ את נעליו לקראת תענית גשמים – פתאום ירד גשם, ואנחנו יכולים להתענות ולצווח כל היום כולו בלי שום תגובה?

תשובתו של אביי חדה וברורה:
אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם.

מסירות נפש! להם הייתה מסירות נפש לעבודת ה', ואנחנו – אנחנו יושבים בנחת, לומדים בנחת, לא דואגים, לא מתרגשים כאשר יש מסביבנו חטאים.

איך נראית מסירות הנפש הזאת? הגמרא מביאה סיפור:

כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי א"ל מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (שם)

רב אדא בר אהבה ראה אשה לבושה בשוק בבגד לא צנוע. בחשבו שהיא יהודיה, הוא כל כך כעס והיה בעיניו כל כך בלתי-יאמן שאשה תלבש בגד שכזה בשוק שהוא קרע אותו מעליה! אלא שהתגלה שהיא היתה גויה ולא ישראלית, והתחייב בקנס גבוה. הלקח של הסיפור: מתינות שווה ארבע מאות זוז.

אילו רב אדא בר אהבה לא קפץ ופעל בלי לחשוב, הוא היה יכול לחסוך ארבע מאות זוז. רב אדא בר אהבה עשה מעשה של קנאות – לא יכל לסבול את זה שהיתה אשה שלבושה לא צנוע ב"אוטובוס", והוא פעל. מסתבר שלא היה לו לפעול מתוך ההתרגשות שלו; היה לו לחשוב תחילה. ובכל זאת, הסיפור שלו הוא הסיפור שהגמרא הביאה כדי לתאר מה זה מסירות הנפש שהיה חסר לדור של רב פפא ואביי, ושבגלל היעדרה לא התרחשו להם ניסים. לרב אדא בר אהבה היה אכפת; גם אם למעשה, צריכים לחשוב לפני שעושים מעשה – יש ללמוד ממנו על האכפתיות, על התחשוה שצריכה לפעם בנו כאשר יש חילול השם.

איך נראית המתינות שלנו? האם היא אדישות – אמירה ש"הכל בסדר, לא צריכים להתרגש, הכל בשבילנו מתון מתון מתון…"? מי שאומר ככה – בסוף נִרדם. לחלופין, המתינות שלנו יכולה להיות החלטה: הרב עמיטל זצ"ל היה אומר הרבה שהוא "קיצוני במתינות שלו"! הכוונה היא שמרגישים את הקנאות, את הכעס, את הצער על חילול השם, את הרגש, ורוצים לפעול. אלא שהמתינות כל כך קיצונית, שעם כל הרגש והרצון – היא עוצרת את הפעולה. המתינות אומרת שאנחנו בשליטה, ונשקול את כל הצדדים ואת כל השיקולם לפני שנעשה מעשה בפועל. אם מחר, אני עולה על האוטובוס ורואה אשה בלבוש לא צנוע, אני אחליט שהדבר הנכון לעשות הוא לא לקרוע את הבגד שלה. ואם אראה מישהו שמחלל שבת – אני אחליט שהדבר הנכון לעשות הוא לא לשכב על הכביש. אבל אלה החלטות מחושבות הנובעות מכך שאני קיצוני במתינות שלי; הן לא החלטות מחמת אדישות. מבחינת הרגש בפנים, צריכים להמשיך להרגיש קנאות.

פעם הייתי בשבת בבית כנסת במרכז הארץ, ובאמצע הדרשה של הרב, היה רעש גדול של משאית שהפעילה את המנוע שלה ממש בחוץ. הרב הפסיק לדבר וחכה בשקט. אחרי שתי דקות הוא הבהיר: "דעו לכם שיכולתי פשוט להגביר את הקול וכולכם הייתם שומעים בסדר גמור, למרות הרעש של המשאית. אבל רציתי שתצטערו בצערו של המקום".

כאמור, קנאות מתאימה אך ורק בנסיבות מאד מיוחדות. אל לנו לפעול, גם לא לכבוד שמים, בלי לחשוב, בלי לקחת בחשבון את כל השיקולים שהזכרתי. אבל יחד עם זה, אל לנו להיות אדישים לכבוד שמים. צריך להיות אכפת לנו, אנחנו צריכים להרגיש בחילול כבוד שמים בקנאות. ויחד עם זאת, עלינו להיות קיצוניים במתינות שלנו.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת בלק תשע"ט, סוכמה ע"י הדר הורוביץ ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר במדבר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)