התמדה

הדפסה

בפרשת פינחס משה רבנו מבקש מהקב"ה למנות ממשיך להנהגת עם ישראל לאחר מותו: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: (במדבר כז, טו-יז)

עצם הבקשה של משה רבנו מיוחדת במינה – מטבע הדברים, הרצון של משה לבחור את מי שיחליף אותו לאחר מותו כבר בחייו השפיע רבות על היכולת של יהושע להיכנס לנעליו הגדולות. בכל זאת, כאשר אנחנו קוראים את הפסוקים הללו עולות כמה וכמה שאלות – ראשית, למה משה רבנו נזכר בצורך הזה דווקא עכשיו? הרי משה קיבל את עונשו שלא להיכנס לארץ כבר לפני כמה וכמה פרשות ופרקים, ואם כן מה נשתנה עכשיו שהוא חיפש מנהיג להמשך חייו? בנוסף, עולה השאלה במה זכה יהושע? אנחנו מכירים משחר ילדותנו את יהושע כמנהיג ישראל, ולכן אנחנו לא מתפלאים כשאנו מגיעים לפסוקים האלו, אך הדבר אומר דרשני – מדוע דווקא הוא?

רש"י בפרשתנו עונה על שתי השאלות הללו יחד. נתחיל בשאלת התזמון של משה רבנו:
יפקד ה' – כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. (רש"י במדבר כז, טז)

מעשה בנות צלפחד גורם למשה רבנו להרהר על ממשיכי דרכו, ועל פי רש"י משה מצפה שגם הנהגת ישראל תישאר בתוך משפחתו. כאשר הדבר לא קורה, השאלה השניה שהצגנו לעיל, על יהושע, קשה הרבה יותר – מדוע אכן ההנהגה עוברת מבניו של משה ליהושע?

ירושה ברבנות

דברים אלו קשורים לתשובתו של רש"י לשאלה השניה שהעלנו – במה זכה יהושע לגדולה כזו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שִמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה. (רש"י שם)

נפגשנו עם דמותו של יהושע לפני פרשתנו בכמה אירועים משמעותיים שהיו לעם ישראל: במלחמת עמלק, שם יהושע הנהיג את העם במלחמה בזמן שמשה עלה אל ראש הפסגה להתפלל; במעמד הר סיני, שם יהושע הלך עם משה רבנו והמתין לו מתחת להר; יהושע הוא זה שהציע למשה לכלוא את אלדד ומידד כשהתנבאו במחנה והאירוע החשוב ביותר הוא עמידתו של יהושע עם כלב כנגד שאר המרגלים בחטא המרגלים. ההצלחה במלחמת עמלק והעמידה נגד המרגלים דרשו מיהושע תכונות של מנהיג אמיתי – מנהיגות צבאית, יכולת לעמוד בלחץ, דבקות בה'. אך רש"י מבין שלא אותם אירועים גדולים הם אלו שהפכו את יהושע לראוי לזכות בהנהגת ישראל, אלא דווקא חייו היומיומיים – "שכר שִמושו".

מבין אותם האירועים שקראנו לעיל אנחנו מבינים שיהושע היה מעין 'משמש' של משה רבנו. הוא זה שזכה ללוות את משה רבנו להר סיני, וכאשר התורה מתארת זאת היא גם מדגישה כי יהושע הוא 'משרתו' של משה: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ, וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (שמות כד, יג). כך גם בפרשת בהעלותך, כאשר יהושע הוא זה שדואג לכבודו של משה רבנו, התורה מציינת את היותו משרת משה: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר, אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא, כח).

מלבד התואר שניתן כאן ליהושע, ניתן לראות גם במעשיו כיצד ידו לא זזה מתוך ידו של משה. הדברים באים לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר בפסוק אותו רש"י בחר להזכיר כאן: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות לג, יא). אם נתבונן רגע בסיפור המסגרת של הפסוק הזה, נבין בצורה עמוקה יותר את משמעות הדבקות של יהושע במשה. הפסוק הזה נאמר לאחר חטא העגל, כאשר משה לוקח את אהלו ונוטע אותו מחוץ למחנה כעונש או תוצאה של מעשי בני ישראל. התורה מדגישה בפסוקים שלפני כן את הריחוק של העם ממשה:

וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ, וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה: וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה: וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל, וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: (שמות לג, ז-י)

הפסוקים מסתיימים בכך שמשה באהלו, שם נמצא גם הענן, ואילו כל העם באהליהם, רחוקים ממשה ולא יכולים להתקרב אליו. חוץ מאחד. יהושע בן נון, שכאן מדגישים כי הוא 'נער', אינו זז מתוך האהל.

קרבן התמיד

את שבח התורה ליהושע על כך שהוא לא מש מפתח האוהל אפשר להבין באופנים רבים. אנחנו נתמקד בהבנה אחת שקשורה לפרשיה נוספת בפרשה שלנו. בפרשת פינחס אנו קוראים על קרבנות התמידים והמוספים, הקרבנות המלווים את מערכת הזמן והמועדים של עם ישראל. הקרבן הראשון ברשימה הוא כמובן קרבן התמיד – אותם שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב, שבני ישראל מקריבים בכל יום ויום. לכאורה מדובר על מצווה קטנה, חלק אחד מעבודות המקדש הרבות, אך למרבה ההפתעה לא כולם חשבו כך. המהר"ל מביא מדרש מהספר 'עין יעקב' בו מונים התנאים את הכלל הגדול ביותר בתורה לדעתם:

ותמצא בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וז"ל [וזה לשונו], בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. (נתיבות עולם למהר"ל, נתיב אהבת הרֵעַ פרק א, ד"ה ועוד יראה)

דבריו של בן זומא פשוטים – ייחוד השם הוא אכן מהיסודות הגדולים בתורה כולה. גם את דברי בן ננס ניתן להבין, בייחוד לאחר שהתרגלנו לקבל אותם גם משמו של רבי עקיבא, שהרי אהבת הרֵעַ כוללת בתוכה גם את אהבת ה' וייתכן שהיא, כלשון המדרש, כוללת יותר משמע ישראל. אך דבריו של שמעון בן פזי, שאף התקבלו למסקנת המדרש, טעונים ביאור רב – מדוע שמצווה כה 'שולית' תהפוך להיות הפסוק הכולל ביותר בתורה?

מו"ר הרב עמיטל זצ"להסביר פעמים רבות שהיסוד של קרבן התמיד אותו רואה רבי שמעון בן פזי בתור הכלל הגדול בתורה הוא יסוד ההתמדה. ייחודו של קרבן התמיד אינו בריבוי הבהמות, להפך, זהו הקרבן ה'קטן' ביותר. ייחודו הוא בהתמדתו – כשמו כן הוא. ההתמדה היומיומית והעבודה הסיזיפית יום אחר יום היא אחד הכללים הגדולים ביותר בתורה, לפי הבנת רבי שמעון בן פזי.

במעלות ההתמדה

בשביל להבין מדוע מידת ההתמדה כה חשובה ננסה לעמוד עליה גם מתוך סוגיות הקשורות לעולם הקרבנות, אך גם מתוך דברי חז"ל העוסקים במידת ההתמדה כשלעצמה.

לא בשמיים היא

בפרשת נצבים משה רבנו אומר לבני ישראל על דברי התורה שהם בהישג יד: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ: (דברים ל, יא-יד)

בדברים רבה דורשים חז"ל על הפסוקים הללו שהתורה אינה מתקיימת במי שעסוק במלאכה, אלא במי ששוקע רק בה:
ד"א [דבר אחר] לא בשמי' היא, ר' אלעזר בן הקפר אומ' אינה לא בבעלי דקלים ולא בציידי עופות שהן עולין למעלה בהרים ובאילנות. (דברים רבה פרשה ח סימן ו)

היכולת לקנות את דברי התורה ושהם יכנסו לליבו של האדם דורשת התמדה והתמסרות. ההתמדה מוכיחה שלא מדובר כאן על דבר ארעי אלא על דבר קבוע – דברי התורה אינם נלמדים רק כאשר נח או מתחשק לנו, אלא הם חלק בסיסי מן החיים.

דברים אלו באים לידי ביטוי גם בפירושו של המהר"ל למימרא של רבי שמעון בן פזי על קרבן התמיד:
ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י [ה' יתברך] בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שע"י המצות הוא עובד את בוראו לגמרי.

זו, אם כן, המעלה הראשונה של ההתמדה בקודש: הקודש נהיה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם. כך בכל בוקר במקדש מוקרב קרבן התמיד שמגיע מתרומת השקלים של כלל ישראל, ובעצם אין יום שעובר על אדם מישראל בלא קרבן ובלא שיש לו דריסת רגל ושייכות לקודש. לכן ברור מדוע אין מתאים מיהושע, ששקוע כולו בקודש, להנהיג את ישראל.

מים שקטים חודרים עמוק

מעלה נוספת שיש להתמדה היא ערך ההצטברות. כאשר אדם חווה חוויה רגעית והוא מתפרץ אל תוך הקודש, הוא מצליח לקבל ולספוג מידה מסוימת של קדושה ותורה, שלפעמים נראית גדולה וחשובה. אך בסופו של דבר דווקא ההתמדה היומיומית מפיקה הישגים גדולים יותר. אנו לומדים זאת מהסיפור המפורסם על רבי עקיבא, שראה כיצד הטיפות שוחקות אט אט את המים – כוחה של ההתמדה לשנות אט אט את האדם, גם בראש וגם בלב. הדברים נכונים ברמת הידע, כמו שמתאר בצורה נפלאה רבי יוחנן במדרש:

א"ר יוחנן לככר תלוי באוירו של בית מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה מי שפיקח אומר ולא אחר תלאו אלא מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם מי שפיקח אומר והוא לא מאחר למדה אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה. (ויקרא רבה פרשה יט סימן ב)

רבי יוחנן ממשיל את התורה לכיכר לחם שתלויה מתקרת בית. אדם טיפש יאמר 'מי יכול להוריד אותה'. אבל אדם חכם יאמר 'מישהו תלה אותה', ויוריד אותה מהתקרה באמצעות מקלות. כך גם דברי תורה – אדם טיפש יאמר 'מי יכול ללמוד את התורה שבליבו של החכם', ואילו אדם פיקח יאמר 'הרי גם החכם למד את התורה ממישהו אחר', וילמד שתי הלכות כל יום עד שילמד את כל התורה. המדרש מעיד כך גם על יהושע עצמו:

הה"ד [הדא הוא דכתיב] (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה וגו' מדבר ביהושע שהוא שימש את משה כמה דתימא (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל למה נמשלה תורה כתאנה שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים עליו נאמר נוצר תאנה מהו יאכל פריה פרי של תורה מלכות ושרות שנאמר (משלי ח) בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו וכן אירע ליהושע שלא ירשו בניו של משה מקומו אלא יהושע ירש מקומו. (במדבר רבה פרשה יב סימן ט)

המדרש מסביר שפירות התאנה מבשילים בהדרגה ומלקטים מעט מהם כל פעם. יהושע למד תורה באופן הזה, מעט בכל פעם אך עקבי, ולכן הוא זכה לרשת את משה בהנהגת עם ישראל. אך נראה שהדברים נכונים גם ברמת האופי והמידות. כלל ידוע בעבודת המידות הוא שאחרי המעשים נמשכים הלבבות – כאשר אדם מתמיד בדבר מסוים הוא נקשר אליו יותר ואוהב אותו יותר. גם כאן מצאנו עדות מפורשת בחז"ל בנוגע ליהושע עצמו:

דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. (מנחות צט ע"ב)

המדרש מספר שהקב"ה ראה שיהושע אוהב את התורה מאוד ועוסק בה כל הזמן, ובירך אותו שספר התורה לא ימוש מפיו.

והגית בו יומם ולילה

מידת ההתמדה אולי מסמלת את ההבדל שבין ההנהגה של משה רבנו – בה נס רודף נס וכל כולה מלאה עליות ומורדות – להנהגה הנדרשת כשנכנסים לארץ. אחרי הכניסה לארץ עם ישאל לא עובר שינויים גדולים: הוא לא יוצא מעבדות לחירות ואין דור שלם שנמחק וצריך להקים דור אחריו. עם ישראל עוסק בעבודה הסיזיפית של כיבוש הארץ והטמעת התורה והמצוות של משה רבנו ודור המדבר לחיי היומיום בארץ. בתקופה זו אין מתאים מיהושע, המתמיד הגדול, להנהיג את עם ישראל אל ארצו ובתוכה.

גם אנחנו יכולים ללמוד מקרבן התמיד לחיינו. גם בעולמנו, הרוחני והגשמי, ישנם הרבה תמידים והרבה התמדות – פעמיים ביום אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים בקריאת שמע, שלוש פעמים ביום אנחנו מתפללים וכן על זו הדרך. ההתמדה באה לידי ביטוי בשני מובנים, כמו שאנו רואים בגמרא במנחות העוסקת בשאלה כמה תורה אדם צריך ללמוד:

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש… שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. (מנחות צט ע"ב)

אנו מוצאים כאן שתי גישות שונות בתכלית – מחד, רשב"י: ידוע לנו ממקומות אחרים (שבת יא ע"א) על התמדתו הגדולה בתורה – עליו נאמר ש"תורתו אומנותו" והוא לא פסק מן התורה לקריאת שמע אפילו רגע אחד. הוא אומר שדי בקריאת שמע שחרית וערבית בשביל לקיים את מצוות לימוד תורה. התמדה זו היא התמדה ששומרת על הקשר בין אדם לבוראו ושומרת את האדם 'במשחק'. היא מסמלת את השאיפה להתמדה השניה, התמדתו של רבי ישמעאל: הוא לא הרשה לבן אחותו ללמוד חכמה יוונית, שהרי אין שעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ועסק התורה צריך להקיף את האדם כל הזמן.

גם בחיינו אנו שתי דרכי ההתמדה הללו פרושׂות לפנינו, וכל אחד לפי מדרגתו ועניינו יכול לבחור כיצד הוא מתמיד בשמירת הקשר עם התורה והמצוות, על מנת לזכות ולהיות חלק מן היושבים באהלה של תורה ומתמידים.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).