טעותו של בלק
פרשת בלק ובלעם היא פרשה אזוטרית, ומופלאה, שעל פניו נראית מובדלת מאיתנו: מדובר באירוע יחידאי, שלא יתרחש שוב לעולם. לאורך כל הפרשה ניתן לראות ניסים פלאיים: מלאך ה' עומד בדרך וחרבו שלופה, האתון פותחת את פיה ועוד.
לכן עולה התמיהה: מה הקשר של מאורע מופלא זה לחיינו? מה פרשה זו באה ללמדנו? ועוד ננסה להבין – מה עניינה של הקללה שהופכת לברכה?
בלק ובלעם
שני שונאי ישראל, בלעם ובלק, מוצגים בפנינו כבעלי עולמות רוחניים שונים. בלק מבקש מבלעם: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר. (כ"ב, ו)
ובלעם, התופס עצמו כנביאו של ה', משיב: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. (שם יג)
בלעם בטוח שהוא אינו יכול להמרות את פי ה' ולהשתמש בכוחותיו כנגד ציוויו, והוא אף חוזר על כך מספר פעמים לאורך הפרשה.
אך בלק אינו חושב כך. הוא יודע שבלעם בעל כוחות רוחניים – "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" – והוא מאמין שבכוחו להשתמש בהם אף נגד צו ה' – ונראה שיש מקום מסויים למחשבה זו.
במסכת גיטין קיימת חקירה מפורסמת בהבדל שבין 'שליחות' לבין 'הרשאה': השליח משמש כידו של משלחו – הוא מייצג אותו לכל דבר ועניין; לעומת זאת, קיים מודל נוסף – האדם יכול לתת לשליח הרשאה לעשות פעולה מסויימת, שתיוחס חזרה אל האדם הראשון. במקרה כזה, של הרשאה, השליח הוא ישות עצמאית ונבדלת. כך תפס בלק את בלעם: הקב"ה נתן לו כוחות רוחניים, שבהם הוא יכול להשתמש באופן עצמאי – ולכן ביכולתו אפילו לקלל את ישראל.
אחד התפקידים של הנביא הוא לברך את המתברכים ולקלל את מי שראוי לקללה. ברור גם שנביאי ישראל עושים זאת בשליחותו של הקב"ה, ולא יכולים לפעול כנגד רצונו. אלישע קילל את ארבעים ושניים הילדים, וקללתו פעלה: וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵ-ל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. (מלכים ב ב', כג-כד)
וכן אומרת הגמ' במכות: א"ר אבהו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. (מכות יא.)
אך לא ברור שאלו הם פני הדברים גם לגבי בלעם, הנביא הנכרי.
בלק סובר שבלעם יכול לפעול על דעת עצמו באמצעות כוחותיו. ההגיון שמאחורי מחשבה זו עולה בפרשתנו – שלוש פעמים מתארת התורה את מעשה העלאת הקרבנות לה':
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים. וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. (כ"ג, א-ב)
בלק חשב שאם יוקרבו קרבנות לקב"ה, הוא יתרצה ויסכים שבלעם יקלל את עם ישראל. הוא לא הבין את העובדה הפשוטה: הקב"ה לא יעשה עוולות בזכות ריח הניחוח העולה מן הקורבנות.
בלק ואיוב
בגמרא עולה מספר פעמים השוואה מסוימת בין ספר איוב לפרשת בלק: משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. (ב"ב טו.)
א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלשה היו באותה עצה [של 'הבה נתחכמה לו; י.ש] בלעם ואיוב ויתרו. (סוטה יא.)
ננסה לעמוד על השוואה זו. בתחילת ספר איוב נכתב: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם. (איוב א', ה)
נראה, שחייו של איוב כולם סובבים סביב "ברכת ה'" (בלשון סגי נהור): אשתו אומרת לו: "בָּרֵךְ אֱ-לֹהִים וָמֻת"; הוא חושד בבניו שהם קיללו את ה'; בהמשך הספר, אף הוא בעצמו עושה זאת.
ההשוואה עולה מאליה: לאיוב היו שבעה בנים, ועבור כל אחד מהם הוא הקריב קרבן. איוב חושב שאם בניו חטאו, הוא יוכל לכפר על כך בהבאת קרבנות. גם בלק חושב שהקב"ה מוכן לשנות את מחשבתו אם יקריבו לו קורבנות.כשם שפרשת בלק עוסקת בניסיון לקלל את ישראל, כך גם ספר איוב עוסק בקללת ה'.
מהשוואה זו אנו למדים מסר חשוב: ישראל והקב"ה הרי הם מאוחדים, ולכן הניסיון לקלל את ישראל זהה בחומרתו לניסיון לקלל את ריבונו של עולם! כך גם עולה מתיאור קללותיו של גלית הפלשתי, ומתגובת דוד: וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה… וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה… כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱ-לֹהִים חַיִּים… וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. (שמואל א י"ז)
בתחילה המושג 'מערכות ישראל' מוגבל לצבאו של שאול, אך לאחר מכן הצבא הזה הוא כבר "מערכות א-להים חיים" ובסופו של דבר כינוי לה' ממש.
אותה גמרא במסכת בבא בתרא שראינו לעיל, עורכת גם השוואה בין איוב לבין אברהם. איוב, במהלך חייו, שכל את בניו ואיבד את רכושו; גם אברהם הצטווה להעלות את בנו לעולה, ויכול היה לסבול כמו איוב, לו היה מקריב את יצחק לעולה. הפסוקים מעוררים השוואה:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים. (בראשית כ"ה, ג)
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב… וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. (כ"ב, כא-כב)
המדרשים עורכים השוואות מקיפות בין עקידת יצחק לבין סיפורם של בלעם ואיוב. עם זאת, ישנו הבדל אחד חשוב בין הסיפורים השונים. למסקנה, אברהם לא הקריב את בנו יצחק לעולה, אלא עבד את ה' בדרכים אחרות; אברהם השכיל להבין שעבודת ה' כוללת ביטויים שונים ונרחבים, ולא רק העלאה של קרבן לה'.
גם הפטרת הפרשה מבקשת להעביר מסר דומה: עַמִּי זְכׇר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'. בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ. (מיכה ו', ה-ח)
לא מדובר במסר ייחודי, אלא כזה החוזר פעמים רבות בספרי הנביאים. גם גדולי הנביאים כישעיהו (א', יא והלאה) וירמיהו (ז', כא והלאה) מדגישים מסר ברור:
עולם עבודת ה' הוא הרבה יותר רחב מאשר רק הקרבת הקורבנות. אמנם מדובר במצווה חשובה ביותר – הקורבנות מבטאים את הקרבה והקשר בין עם ישראל לבין אביהם שבשמיים; אך ללא עשיית משפט, חסד והתנהגות בצניעות אין בכך כלום. עבודת ה' היא רחבה מני ים, ולא מתמקד בפרט אחד בלבד.
מסר זה אמנם נשמע בימינו כמובן מאליו. לא אנחנו ולא אבות אבותינו זכינו להקריב קרבן לריח ניחוח לה'. בימינו, אנחנו לא מצליחים להבין את עם ישראל בזמן המקדש, וקשה לנו להזדהות עם זעקת הנביאים.
אך יש לשים לב, שמסר זה נכון לעוד תחומים. בימינו, התחליף לקורבנות מהווה לימוד תורה, שמבטא דיבור וחיבור ביננו לבין ה' ע"י עיסוק בדבר ה'. מאמרי חז"ל רבים עוסקים במעלות הגדולות של לימוד התורה, כולל האמירה ש"כל הקורא תורת עולה כאילו הקריב קורבן עולה" (מנחות קי.)
בדורנו קיים החשש שעבודת ה' שלנו תצטמצם לתחום זה בלבד, ונזנח את כל שאר עבודת ה' שה' דורש מאיתנו. פרשת בלק באה ללמד אותנו ששום מצוה – לא הקרבת קרבן ולא תלמוד תורה – יכולים להוות אלטרנטיבה לעבודת ה' מלאה.
ולוואי ויתקיים בנו: וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ. (דברים, כג, ו)
(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבת פרשת בלק תשע"ט, סוכמה ע"י הדר הורוביץ ונערכה ע"י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. הפניות סתמיות הן לספר במדבר. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).