בדרך שאדם רוצה לילך

הדפסה

קום לך עם האנשים

ראשית סיפורם של בלעם ובלק מתחיל בניסיון של בלק לשכנע את בלעם להצטרף אליו ולקלל את עם ישראל. פעמיים שולח בלק שליחים לבלעם, ובשתיהן בלעם מחכה לשמוע את דבר ה'. למרבה הפליאה, למרות שמבחינה חיצונית דבר לא השתנה, תשובת ה' משתנה בין שתי הפעמים. בפעם הראשונה הקב"ה אומר לבלעם בצורה נחרצת לא ללכת: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כב, יב). לעומת זאת, בפעם השנייה הקב"ה מאפשר לבלעם ללכת עם שליחי בלק: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (במדבר כב, כ).

השינוי הגדול הזה מפתיע במיוחד לאור העובדה שלכאורה שום דבר ביחסו של בלעם לבקשת השליחים לא השתנה. בשתי הפעמים הוא חוזר ואומר להם שהוא יוכל לקיים את דבר ה' בלבד, ולא שום דבר אחר.

כשממשיכים לעקוב אחרי פשטי הפסוקים נתקלים בפעם השלישית בה ישנה התגלות אלוקית לבלעם. בפעם הזו לא הקב"ה מדבר עם בלעם אלא מלאך, ושם הדברים קיצוניים עוד יותר. בלעם כבר מבין, לכאורה, שמעשיו אינם רצויים כלפי שמיא: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ, וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (במדבר כב, לד). בכל זאת, המלאך לא מבקש מבלעם לשוב על עקבותיו ולחזור לביתו, אלא מאפשר לו להמשיך בתוכניתו: "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" (במדבר כב, לה).

לא רק שהמלאך נותן לבלעם להמשיך בתוכנית וללכת עם האנשים, יש כאן גם הוראה מפורשת יותר. בפעם הקודמת שה' נגלה אל בלעם הוא התנה את ההליכה בלשון 'אם': "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים", אך כאן יש כבר הוראה מפורשת ללכת איתם.

מדוע, למרות שבדבריו בלעם תמיד מכניע את עצמו לדבר ה', הקב"ה לא מורה לבלעם בשום שלב לסור על עקבותיו?

בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו

חז"ל בכמה מקומות (בבלי מכות י ע"ב, במדבר רבה פרשה כ, תנחומא על אתר ועוד) למדו מפרשיה זו של בלק ובלעם עיקרון רוחני יסודי ביותר:
אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: "לא תלך עמהם", וכתיב: "קום לך אתם". מן הנביאים, דכתיב: "אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך (זו) תלך". מן הכתובים, דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן". (בבלי מכות י ע"ב)

הגמרא לומדת מפסוקים אלה בפרשתנו שמן השמים עוזרים לאדם ללכת בדרך שבה הוא בוחר. הלימוד הזה קשה משתי סיבות: ראשית, מנין לנו שאכן בלעם רצה ללכת עם המלאכים? הרי הוא כל הזמן שב ואומר שהוא מציית אך ורק לדבר ה', ורק לאחר שהוא מקבל את הסכמת ה' הוא הולך עם המלאכים. מדוע, אם כן, זו נחשבת הדרך שבה הוא רוצה לילך? איפה רצון זה מופיע בפרשה?

שנית, צריך לברר האם אכן בלעם הלך בדרך שבה הוא רצה ללכת. הרי הוא רצה לקלל את בני ישראל, ובסופו של דבר יצאו מפיו ברכות. במידה מסוימת הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שלא מאפשרים לאדם לעשות 'מה שבא לו', שכן הוא רצה לקלל ונמצא מברך. ישנם מדרשים לפיהם הברכות יצאו מפיו של בלעם בניגוד לרצונו. כך מביא רש"י:
וישם דבר בפיו – ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק. (רש"י על במדבר כג, טז)

לפי המדרש שמביא רש"י, כאשר בלעם הבין שהקב"ה לא ייתן לו לקלל הוא רצה להסתובב ולחזור כדי לא לצער את בלק, אך הקב"ה הכריח אותו להמשיך בדרך ולברך את עם ישראל.

ננסה לענות על השאלות ששאלנו מתוך עיון ביסוד הרוחני החשוב שמתגלה לנו מתוך סיפור בלק ובלעם, שאדם רשאי ללכת בדרכו. נתחיל בהבנת עומקו של היסוד הזה וגודל חשיבותו לעבודת ה'.

מי ק-ל כמוך

בספר 'תומר דבורה' עובר הרמ"ק, ר' משה קורדובירו, על מידותיו של הקב"ה הכתובות בספר מיכה (ז, יח והלאה) ולומד מהן כיצד צריכות להיראות מידותיו של האדם, בבחינת 'והלכת בדרכיו'. המידה הראשונה בפסוק היא: "מי ק-ל כמוך", והמשך הפסוק המפורסם מלמד שהקב"ה: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז, יח). הרמ"ק מסביר את הנהגת ומידת 'מי ק-ל כמוך' באופן הבא:
הורה על היות הקדוש ברוך הוא מלך נעלב סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון, הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק ועוד אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יהיה הוא באותו הרגע ממש שופע שפע קיומו ותנועת אבריו ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקדוש ברוך הוא עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועת אבריו והוא מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועון ומכעיס והקב"ה סובל. (תומר דבורה פרק א)

הקב"ה נותן כח לאדם לפעול, גם כשהוא פועל ממש נגדו, על אף שבכך הוא בעצם עוזר לו לעבור על רצונו. יש כאן סבלנות עצומה מצד הקב"ה. הרמ"ק מבין שאדם צריך לנהוג גם בינו לבין חברו באותה מידת סבלנות:
הרי זו מדה שצריך האדם להתנהג בה רצוני הסבלנות וכן היותו נעלב אפילו למדרגה זו ועכ"ז [ועם כל זה] לא יאסוף טובתו מן המקבל. (שם)

בפשטות יש כאן דבר לא הגיוני – מדוע שאני אתן כח לאדם בידיעה שהוא ישתמש בו נגדי? אצל הקב"ה אפשר להסביר את הדברים. אחד היסודות הבסיסיים בבריאת האדם והעולם הוא היכולת לחטוא. יסוד זה עומד בבסיס הדרשה על צורת האותיות במסכת מנחות כאשר הגמרא מסבירה שהעולם הזה נברא באות 'ה':

ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא ומ"ט [מאי טעמא] תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו.(מנחות כט ע"ב)

העולם בו פועלים בני האדם חייב להיות בנוי בצורה שמאפשרת לחטוא, אחרת לבני האדם לא היתה כלל בחירה חופשית, שכן אין ביכולתם לחטוא. ממילא אין כל מקום ל'עבודה' של האדם בעולם. כל עבודת ה' בעולם נובעת מהקושי והמתח שיש בין יצריו ותאוותיו של האדם ובין רצון ה', וכאשר אין בכוחו של אדם לעבור על רצון ה' אין כאן אתגר ועבודה כלל. לכן היכולת לחטוא עומדת ממש בבסיס העולם, ובלעדיה אין הצדקה לקיומו של עולמנו.

חוצפה מהניא כלפי שמיא

אחרי שהבנו מדוע חייבת להיות בעולם הזה גם אפשרות לחטוא, נחזור למעשיו של בלעם. השאלה הראשונה ששאלנו היתה מדוע הקב"ה נותן לבלעם רשות ללכת, למרות שבלעם כלל לא מבקש זאת בדבריו. התשובה היא שאכן דיבורו של בלעם אינו חושף את כוונותיו, אבל מעשיו חושפים בהחלט.

אם נעיין בהתנהגותו של בלעם נראה שלכל אורך הדרך עולה ממנה הרצון ללכת עם המלאכים ולקלל את בני ישראל. לאחר הפעם הראשונה בה הקב"ה מסרב לבלעם, הוא לא שולח את המלאכים חזרה לביתם אלא מנסה שוב את מזלו. עצם הבקשה משליחי בלק שיחכו לראות מה יהיה דבר ה', היא עצמה גילוי של רצונו העז של בלעם ללכת איתם. דומה הדבר לילד קטן שמבקש גלידה מאימו אחרי שכמה פעמים היא אמרה לו 'לא'. הילד מבין את התשובה, אבל לא שמח בה.

רק אחרי הפעם השנייה שהמלאכים באים מתגלה רצונו האמיתי של בלעם, ולכן נותנים לו רק אז ללכת בדרכו. הגמרא במסכת סנהדרין לומדת משינוי תשובתו של ה' בפרשה שלנו עיקרון, שבהסתכלות ראשונית נראה שונה ממה שראינו עד כה:

אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב "לא תלך עמהם" ולבסוף כתיב "קום לך אתם". (סנהדרין קה ע"א)

הגמרא לומדת מכאן שחוצפה עובדת, אפילו כנגד הקב"ה. זאת בשונה מהעיקרון שניסחנו קודם, שלפיו הקב"ה נותן לאדם ללכת בדרך שבה הוא בוחר. אך במדרש רבה נשמע שהעקרונות משלימים זה את זה:
אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו שמתחלה נאמר לו לא תלך כיון שהעיז פניו להלוך הלך.כתיב ויחר אף אלהים כי הולך הוא אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע איני חפץ באיבודן של רשעים הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם קום לך. (במדבר רבה פרשה כ סימן יב)

אנחנו רואים כאן שהנכונות לתת לאדם ללכת בדרכו תלויה ברצונו האמיתי ללכת בה. הרי הקב"ה, חופשׂ כליות ולב, ידע גם בפעם הראשונה שרצונו האמיתי של בלעם הוא ללכת עם שליחי בלק. בכל זאת הוא חיכה, כביכול, למעשה המוכיח את עומק רצונו של בלעם. המדרש ממשיך ומסביר מדוע הקב"ה נותן לאדם ללכת בדרכו גם כאשר היא לא טובה. הקב"ה לא רוצה שאנשים יחטאו, אך מאפשר זאת. כך ראינו בפסוקים הנוספים שהביאה הגמרא במסכת מכות, מהם נלמד עיקרון זה: "מן הכתובים, דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן".

לכן, מחד גיסא, הקב"ה לא ממהר לתת לרשעים את רצונם, אלא מנסה להורות להם את הדרך הנכונה. אך מאידך גיסא, כאשר הם מתעקשים ומעיזים כלפי שמיא, הקב"ה לא עומד בפניהם.

כח הרצון והסכנה בו

ר' צדוק הכהן מלובלין, בשתי תורות נפלאות, לומד שתי נקודות מעשיות ובסיסיות בעבודת ה' מדברי הגמרא שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

בתורה אחת הוא עוסק בעוצמתו של הרצון והחשק:
החשק יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק לו הרבה אפילו הוא רע כענין (מכות י ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך וכו' מצד הרצון שלו פועל אפילו כל חמדת עולם הזה אם לא יהיה דבר מעכב שבמשפט אין מגיע לו זה ומונעין ממנו מה'. לולא זה על ידי החשק היה משיג כל מה שחושק. (צדקת הצדיק רמט)

מבלעם הוא לומד על גודל ה'חשק'. כשאדם ממש רוצה משהו, יש בכוחו להשיגו, אלא אם כן הוא יפגע באחרים. ראשית, אנחנו מקבלים כאן תשובה אחת לשאלתנו השנייה – הקב"ה לא נתן לבלעם לקלל את ישראל בגלל שרצונו של אדם אחד לא יכול לאפשר פגיעה באדם אחר. אבל העיקר הוא גודל המשמעות של רצון האדם.

בתורה אחרת מזהיר ר' צדוק שצריך לבדוק כל רצון האם הוא נכון או לא, גם כאשר לכאורה הוא זוכה ל'סייעתא דשמיא':
פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מח, יז) מדריכך בדרך תלך ודרשו חז"ל (מכות י ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. (צדקת הצדיק סד)

בפרשתנו הקב"ה מרשה בפירוש לבלעם ללכת, ובכל זאת זהו דבר רע. בלעם היה צריך לדעת ולהבין שהליכתו היא נגד רצון ה', שהרי כך אמר לו הקב"ה בפירוש. בכל זאת בלעם בחר להקשיב רק לחלק מדבר ה'.

ייתכן שמאחורי מסקנותיו של ר' צדוק עומד יסוד חשוב, אותו מסביר הגר"א בפירושו לדברי שלמה המלך במשלי: לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב, וּמֵה' מַעֲנֵה לָשׁוֹן: כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו, וְתֹכֵן רוּחוֹת ה': גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ, וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה: (משלי טז, א-ד)

מסביר הגר"א:
וסוד הענין של הד׳ [ארבעה] פסוקים, הם דרך להאדם איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך, ועצה טובה. כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה, ואין טבע ב׳ בני אדם שוים. וכשהיו נביאים, היו הולכין אצל הנביאים לדרוש את ה׳, והיה הנביא אומר ע״פ [על פי] משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו, ולפי טבעת גופו. וזהו (פסוק א) לאדם מערכי לב, שלו לא היה רק לערוך לבבו, לדרוש את ה׳ בכל לבבו. ומה׳ היה מענה לשון, ע״י הנביא איך יתנהג. כשבטלה הנבואה, היה רוח הקודש בישראל. ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג. ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם, אך (תהלים לב, ב) אשרי אדם לא יחשוב ה׳ לו עון, ואין ברוחו רמיה… ואין ברוחו שום דופי, אז (פסוק ב) תוכן רוחות ה׳, וכל דרכי איש זך בעיניו. וזהו (משלי יט, כא) רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה׳ היא תקום. אבל (משלי כ, ט) מי יאמר זכיתי לבי, שאין ברוחו רמיה כלל, ואין טבעו מתאוה ונוטה חוץ מדבר רצונו ית׳ [יתברך], כמ״ש [כמו שכתוב] בזוהר (פרשת וארא דף כד ע״ב) כי זה שאין ברוחו רמיה, זה דבוק ממש במדותיו של הקב״ה. אבל אם ח״ו [חס ושלום] יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה, אם יהיה מתנהג ע״פ [על פי] רוחו, ודרכי איש זך וישר בעיניו, ויפול משמים לארץ, עד אשר לא יוכל לקום, ויסור מדרכי ה׳ ומצותיו ולא ידע בעצמו! וזהו (פסוק ג) גול אל ה׳ מעשיך, כלומר עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו אל ה׳ היינו לפי רצונו ית׳. ויכונו מחשבותיך, כלומר המעשים עצמן, שהן מצוות עשה, בקיומן, וזהירות מלא תעשה, הם יכונו מחשבותיך. כי כל פעל ה׳ למענהו כלומר שעיקר רצון ה׳ הם התורה והמצות, וכל מה שפעל הכל למען ה׳ ו׳, שהן מצוות עשה ולא תעשה, תורה שבכתב ותורה שבע״פ. (פירוש הגר"א למשלי טז, ד)

הגאון מסביר שבתחילה אדם היה הולך לנביא, והנביא היה מסביר לו מהו רצון ה'. לאחר שבטלה הנבואה דבר ה' מתגלה בתוך רוחו של האדם. כאשר האדם מגלה את רצון ה' מתוך רצונו וחשקו ישנה בעיה גדולה – אדם לא יכול להיות באמת בטוח שמה שהוא חושב שרצון ה' הוא באמת רצון ה', כי הוא תמיד מושפע מרצונות אנושיים ומתאוות.

העובדה שהקב"ה מאפשר לאדם לחטוא בעקבות רצונו גורמת לכך שאין כל ערובה שמבטיחה שהרצון הוא טוב, ועל כן צריך להקשיב היטב לדבר ה', ולא רק לחלק ממנו שלו אנחנו רוצים להקשיב, כמו שעשה בלעם, אלא לכל דבר ה' וכך להבין מה רצונו.

"בדרך" ולאו דווקא אל המטרה

שאלנו בתחילת השיעור מדוע הקב"ה לא נתן לבלעם ללכת בדרכו עד הסוף אלא הכניס ברכה ללשונו. אחרי שראינו שאפשר להבין את רצונו של האדם כגילוי של דבר ה' בעולם, אפשר להסביר שיש לחלק בין הדרך לבין התוצאה. לשון הגמרא עוסקת בדרך – "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". אין זה אומר שהאדם יגיע אל המטרה אליה הוא רוצה להגיע. הדרך שייכת לאדם, אך השאלה מה יקרה בפועל בסופו של דבר תלויה בריבונו של עולם. כך אפשר להסביר גם את לשון הגמרא המחלקת בין העזרה שה' מושיט לרשעים לבין זו של הצדיקים:

דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. (מנחות כט ע"ב)

מי שבא לטמא פותחים לו את האפשרות ללכת בדרך זו, אך מי שרוצה לטהר ולעשות טוב גם עוזרים לו להשיג את מטרתו.

(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. עורכת: נעה ארגמן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).